הנבואה והמוסר

  • הרב עדיאל זימרן

נבואה ומוסר

פעמים רבות, בשעה שאנו קוראים את סיפורי המקרא, אנו מוצאים את עצמנו תוהים על הקו המוסרי הבוקע מסיפורים אלו. על חטא דוד ובת שבע נשתברו קולמוסים רבים, החל מתקופת הגמרא עד לימינו, כדי להסביר כיצד מלך ישראל כשל בעוון זה. לטענתנו, תוכחתו של נתן הנביא על חטא זה מהווה אב-טיפוס ליחס שבין החכמה לבין נבואה, ובעזרתה נוכל לחדד את הבנתנו אודות הנבואה.

לאחר חטאו של דוד, שלח הקב"ה את נתן הנביא ובפיו משל כבשת הרש. לכאורה, היינו מצפים שמשל זה יתייחס לחטאים שעשה דוד: חשקו בבת-שבע, גזלתה מאוריה ונתינת אוריה מול פני המלחמה כדי להמיתו. במפתיע, המשל כלל אינו עוסק באחד מחטאים אלו, אלא דווקא בנקודה שולית-יחסית - חוסר ההתחשבות באוריה!

ניתן להבין את ביקורתו של נתן רק אם נקבל את הסברם של הגמרא והפרשנים, שדוד היה רשאי לקחת את בת-שבע מתוקף מעמדו כמלך או כיוון שאוריה נתן לה גט לפני שיצא למלחמה. מסתבר, שמעמדו של המלך בתקופת התנ"ך התיר לו לעשות דברים הנראים בעיניים מודרניות כבלתי-מוסריים בעליל. ואמנם, שמואל הנביא קובע במפורש שהמלך רשאי לעשות מעשים בלתי-מוסריים מכוח 'משפט המלך':

"זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ, וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ, וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת...".

באותה תקופה, מעמדו של המלך היה מעמד עליון, שהעניק לו טובות הנאה גם ברובד האישי, ולא רק לתפקידיו הציבוריים. החכמה - הפילוסופיה האתית - של אותה תקופה לא הכירה בהגבלות על כוחו של המלך. דווקא הנבואה, ולא הפילוסופיה - תפקידה להצביע על המוסר העומד מאחורי החוק ולזעוק את זעקתו. נתן הנביא אינו מוכיח את המלך על העבירות שעשה, כיון שהיה מותר לו לעשות אותן לפי החוק; אולם הוא תובע ממנו תביעה מוסרית: כיצד יכולת לעולל לאוריה דבר כזה.

ההבחנה בין החכמה לבין הנבואה ממשיכה גם אצל הנביאים האחרונים - ירמיהו, ישעיהו ויחזקאל. בנבואותיהם איננו מוציאם כמעט תביעות הלכתיות מהעם, אלא תביעות מוסריות, שהחכמה אינה יכולה לתבוע. עמדה על כך הגמרא, בהסבירה את הפסוק "על מה אבדה הארץ, על עוזבם את תורתי" - "על שלא ברכו בתורה תחילה". זהו היחס בין תפקידם של המלך והנביא בתקופת התנ"ך: המלך הוא נושא הדגל של החכמה והחוק - "מלך במשפט יעמיד ארץ", ולכן ביקש שלמה המלך מהקב"ה "ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע". לעומתו, תפקידו של הנביא הוא למעלה מהחוק - להזכיר שהחוק הוא רק מרכבה למוסר, שהוא העיקר. לכן, הנביא אינו מזוהה פוליטית או בעל תפקיד מדיני. תפקידו הוא נייטרלי, הוא נבחר ע"י הקב"ה ומחוייב לה' לבדו.