הנבואות על מלכי בית דוד (כא,יא – כג, ו)

  • הרב דוד סבתו
  1. מבוא

ארבעה מלכים מלכו ביהודה לאחר מותו הטראגי של יאשיהו בקרב מגידו מול פרעה נכה. יהואחז בן יאשיהו מלך שלושה חדשים אך לאחר מכן הוגלה על ידי פרעה נכה. יהויקים בן יאשיהו מלך אחת עשרה שנים, ויהויכין בנו מלך שלושה חדשים והוגלה על ידי מלך בבל יחד עם אמו. אחרון מלכי יהודה, צדקיהו בן יאשיהו, מלך אחת עשרה שנים, ולאחר שמרד בבבל המיט חורבן על ירושלים ועל ממלכת יהודה כולה.

פרקים כ"א-כ"ג כוללים קובץ נבואות על מלכי יהודה האחרונים. הקובץ פותח בפניה כללית ל'בית מלך יהודה' (כא, יא-יד), ועובר לדברי תוכחה כלליים המופנים למלך יהודה (א-ט). לאחר מכן, קובץ זה עובר לעסוק בפורענות על שלום-יהואחז (י-יב), על יהויקים (יג-יט), ועל יהויכין (כד-ל). הקובץ חותם בנבואת תוכחה על ה'רועים', אשר אל מול מפלתם חוזה את צמיחתו של 'צמח צדיק' מבית דוד (כג, א-ו). במהלך הנבואות, ירמיהו משרטט את דמותה של המלכות האידיאלית והראויה, ומנגיד בינה לבין המלכות בת זמנו,  המצויה במצב מוסרי ירוד.

בעוד הנבואות בחלקו הראשון של הספר התמקדו בעיקר בפן הדתי: עבודת האלילים והבגידה בה', הרי שבנבואות בפרקנו שנאמרו לאחר טיהור הארץ מעבודה זרה בימי יאשיהו, מתמקד הנביא בעיקר בחטאים בתחום המוסרי חברתי.  

 

     ב. דינו לבוקר משפט! - מורשת בית דוד (כא, יא-

     יד)

נפתח את עיוננו בפסוקי המבוא לקובץ:

(יא) וּלְבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה שִׁמְעוּ דְּבַר ה'.

(יב) בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם.

(יג) הִנְנִי אֵלַיִךְ יֹשֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר נְאֻם ה' הָאֹמְרִים מִי יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי יָבוֹא בִּמְעוֹנוֹתֵינוּ.

(יד) וּפָקַדְתִּי עֲלֵיכֶם כִּפְרִי מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם ה' וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּיַעְרָהּ וְאָכְלָה כָּל סְבִיבֶיהָ.

בנבואה זו, בשונה מנבואות אחרות של ירמיהו, אין רמז לזהותו של המלך מבית דוד אליו היא פונה. הנבואה פותחת בפניה כללית ל'בית מלך יהודה', וממשיכה בכינוי הכללי 'בית דוד'. נראה שעמעום זה מכוון. מגמת העמעום, אשר מתייחסת אל השושלת ואל המלוכה בכללותה נמשכת גם בפסוקים הבאים:

כֹּה אָמַר ה' רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וְאָמַרְתָּ שְׁמַע דְּבַר ה' מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה. (כב, ב) 

... וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ (כב, ד)

כִּי כֹה אָמַר ה' עַל בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן אִם לֹא אֲשִׁיתְךָ מִדְבָּר עָרִים לֹא נושבה נוֹשָׁבוּ. (כב, ו)

כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה. (כב, ל)

וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ. (כג, ה)

ייתכן כי מגמת העמעום קשורה לשימוש בנבואה זו כנבואת מבוא לקובץ הנבואות המפורט שיבוא בהמשכו. אזכורו של דוד, אבי שושלת המלוכה, מתבהר בתביעה המופיעה בהמשך הפסוק: 'דינו לבוקר[1] משפט, והצילו גזול מיד עושק!'. עשיית משפט הינה אחד המאפיינים הבולטים של דוד כמלך (שמ"ב ח, טו):

'וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ'.

הכתוב יצר זיקה בין מלכותו של דוד על כל ישראל, לבין עשיית המשפט והצדקה לכל העם. עשיית משפט וצדקה הופכת לסימן ההיכר של בית דוד, והיא נאמרת לאחר מכן על בנו, שלמה, המתפרסם הודות לחכמת המשפט הנדירה שלו (מל"א י, ט):

'יְהִי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת ה' אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה'.

מפסוק זה אפשר לראות כי אף עבור שלמה, עשיית המשפט והצדקה מזוהה עם תכליתו העיקרית כמלך.

הצירוף 'משפט וצדקה' מופיע לראשונה בספר בראשית, במסגרת הוויכוח בין ה' לאברהם על הפיכת סדום. כך מסביר ה' את פנייתו לאברהם (בראשית יח, יח-יט):

'וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'.

גם כאן הצדקה והמשפט הם המאפיינים של בית אברהם, ומייצגים את מורשתו של אברהם לזרעו. השימוש של ירמיהו בביטוי זה, עשוי לרמז לתביעתו מבני בניו של דוד, היושבים על כסאו, להמשיך אף את מורשתו המוסרית, אשר שורשה כאמור בדרכו של אברהם אבינו. יתר על כן, מן ההקבלה בין דברי הנביא לפסוקים אודות מלכות דוד ושלמה נראה כי  תביעה זו נתפסת כתנאי הכרחי להמשך המלוכה. לפיכך, בהיעדרה עלול כס המלכות להשמט מתחת למלכים: 'פן תצא כאש חמתי...' (ירמיהו כא, יב)

 

         ג. הנבואה בשערי בית המלך (כב, א-ה)

במסגרת הנבואה הבאה בקובץ מצטווה ירמיהו לרדת אל מלך יהודה ולהוכיחו:

(א) כֹּה אָמַר ה' רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

(ב) וְאָמַרְתָּ שְׁמַע דְּבַר ה' מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה.

(ג) כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

(ד) כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא ועבדו וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ.

(ה) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה.

כפי שהובלט בפתח הדיון בנבואה הראשונה, נראה כי האופי המעומעם נשמר גם כאן, ושמו של המלך לא נמסר בפירוש גם בנבואה זו. יתר על כן, גם נבואה זו מהווה תמרור אזהרה כללי התקף למלכי בית יהודה באשר הם. הדברים שנאמרו לעיל מתפרטים כאן: הפתיחה בציווי ה'עשה', זהה לנבואה הקודמת - 'עשו משפט וצדקה, והצילו גזול מיד עשוק', ועליה נוספים ציוויי לא תעשה: 'וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ, אַל תַּחְמֹסוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה'. גם תוצאות המעשים שנזכרו לעיל מתפרטים: 'אם עשו תעשו... – מלכים יושבים לדוד על כסאו... ואם לא תשמעו... – לחרבה יהיה הבית הזה'. במקביל, במסגרת הנבואה הנוכחית של ירמיהו למלך יהודה, מהדהדת נבואתו על בית ה' בפרק ז':

הנבואה על בית ה'

הנבואה על מלכי בית דוד

) עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה

 

וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'...

(ה) כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ.

(ו) גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. (ז) וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם...

(יד) וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.

(א) כֹּה אָמַר ה' רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה

(ב) וְאָמַרְתָּ שְׁמַע דְּבַר ה' מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה.

(ג) כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד

 

עָשׁוֹק, וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

(ד) כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים...

בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה.

 

 

הדמיון הרב בין שתי הנבואות אינו מקרי. בשתיהן ירמיהו יוצא כנגד שני המוסדות המרכזיים באומה: המוסד הדתי – המקדש, והמוסד הלאומי – מלכות בית דוד, ומערער על עצם קיומם של שני הבתים: בית ה' ובית המלך. שני מוסדות אלה נתפסים בעיני העם כמוסדות יציבים ומוחלטים, ובלתי ניתנים לערעור. שניהם נסמכים על הבטחה אלוקית בדבר נצחיותם, ושתי ההבטחות כרוכות זו בזו. כך למשל מתייחס שלמה בתפילתו בעת חנוכת המקדש לבחירה הכפולה של בית דוד ושל ירושלים והמקדש (דהי"ב ו, ה-ו): 

(ה) מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וְלֹא בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

(ו) וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

הזיקה העמוקה בין נצחיותה של ירושלים לנצחיותו של בית דוד מופיעה גם בנבואת ישעיהו על נפילת צבא אשור שכבר הזכרנו בעבר (ישעיהו לז, לה):

וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי.

התפיסה השגויה שרווחה בעם לגבי נצחיותו הבלתי מותנת של בית המקדש, נדחתה בנבואת ירמיהו שם. כעת, נדחית התפיסה המקבילה בדבר נצחיותו הבלתי מותנית של בית דוד. ירמיהו ממשיך כאן עם אותו קו ביקורתי, ומדגיש כי המלוכה השושלתית איננה נתון וודאי ומובן מאליו. עצם ההמשכיות הביולוגית של צאצאי דוד אינה מזכה אותם במלכות, אלא רק בצירוף ההמשכיות המוסרית. רק אז יוכלו לשבת באמת על 'כיסא דוד'. לעומת זאת, אי מימוש הייעוד המוסרי, יוביל לחורבן בית דוד כשם שיוביל לחורבנו של בית ה'.

נבואה נוספת המהדהדת כאן היא הנבואה על השבת בפרק י"ז. נזכיר שתי הקבלות בין הנבואה הנוכחית לנבואה זו:

  1. שתי הנבואות ממוקמות בשערים. שערי ירושלים:

'שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה'.

ושערי בית המלך:

'שְׁמַע דְּבַר ה' מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה'.

  1. גם השכר תלוי בשערים. בפרק יז מתוארת ביאת מלכים ושרים בשערי ירושלים, המבטאת את נצחיותה ועצמאותה של  העיר:

'וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם'.

בפרק כב מתוארת ביאה בשערי בית המלך, המבטאת את ריבונותו ושלטונו:

'וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ'.

בעולם העתיק היו שערי העיר והרחבה שבחזיתם מוקד לחיי הציבור בעיר. השער היה המקום המתאים ביותר לפעילויות ציבוריות המרכזות מספר רב של אנשים[2]. המחקר הארכיאולוגי מלמד שבסמוך לשער העיר שכנו גם מבני ציבור שונים. שתי הפעילויות הציבוריות העיקריות שנערכו בו היו המסחר והפעילות הכלכלית, והמשפט והענישה. כך למשל מצווה התורה בספר דברים (טז, יח):

'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק'.

השיפוט בשער עולה מעדויות רבות במקרא ומחוצה לו. כך מצאנו שלוט ישב בשער סדום, ושבעז, למשל, ערך את משפט הגאולה בשער (רות ב, א-ב):

'וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב. וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ'.

בדומה לפרשיות אלה, ישנם עדויות רבות על הפעילות הכלכלית בשער העיר. שתי הנבואות הללו עוסקות אפוא בשני ההיבטים העיקריים של השערים – אשר מהווים למעשה את שני התנאים העיקריים לקיומה של ירושלים ומלכות דוד. השערים בפרק י"ז מסמלים את השמירה על צביונה הרוחני והתרבותי של העיר – בדמות השביתה ממלאכה ומפעילות מסחרית ביום השבת. בפרק כ"ב מבטאים השערים את השמירה על המשפט והצדק בעיר, המופקדים בידי המלך.

ראוי לציין שלביטוי 'משפט וצדקה' יש במקרא משמעות נוספת. מ' ויינפלד עמד על כך שבמקרא מופיע הביטוי פעמים רבות בזיקה ל'חסד ורחמים'[3]. שמטרתו להיטיב עם מעוטי היכולת. בהקשר הלאומי פירוש הדבר הוא פעולות למען העניים והשכבות החלשות באוכלוסייה, באמצעות תיקונים סוציאליים בידי המלך. נביא מדבריו:

יש להבחין בין "משפט צדק" ל"משפט וצדקה". הראשון מורה על הוצאת פסק דין צודק בבית דין, כפי שזה עולה מדברים טז 18 (השוו: ויקרא יט 15); ואילו המושג השני, אף-על-פי שהוא מורכב משני ביטויים, הריהו מורה על דבר אחד: צדק ושוויון חברתי... קשורה "צדקה" במעשים (ראו למשל, ישעיהו נא 2, נו 1 והביטוי "עשה צדקה"), ובתקופה מאוחרת אף קיבלה משמע מעשי של מתת חסד לעניים... הנביאים, בשעה שהם מדברים על "משפט וצדקה", ודאי שאינם מתכוונים ל"ביצוע" או למעשי חסד בשעת הוצאת פסק דין, ואין צריך לומר שאין כוונתם להוצאת פסק דין צודק בלבד. ואכן אם נבדוק את הכתובים, המעלים את רעיון משפט וצדקה בנבואה ובספרות המזמורית, נראה כי הוראת המושג אינה מצטמצמת בשום פנים בגדר פעולה שיפוטית. אדרבה, עיקרו של המושג מכוון לשיפור מצבם של העניים והדלים, בלא ספק על-ידי תקנות שהמלך ושריו ממונים עליהן, ולאו דווקא על-ידי עזרה לעני בעומדו בריב עם עושקו. ... ואמנם הבנה זו של צירוף המילים "משפט וצדקה" עולה מתוכחתם של הנביאים. כאשר מיכה מעלה את התביעות האלוהיות האידאליות ואומר: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנַע לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו 8), הוא אינו מתכוון… להוצאת פסק דין צודק, שהרי (א) הפנייה מכוונת לכל אדם, והלוא לא כל אדם דיין הוא… (ב) שתי הדרישות האחרונות, "חסד" ו"הצנע לכת", עשויות ללמדנו כי תביעתו היא תביעה מוסרית כוללת, הקוראת למעשים טובים, ו"עשות משפט" משמש ביטוי למעשה הצדק החברתי. והוא הדין לעמוס, התובע "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה 24). אם אנו בודקים כנגד מה מתריעים נביאים אלה, אנו רואים כי העוול העיקרי בעיניהם אינו עיוות דין תוך ישיבה על כיסא המשפט, אלא דיכוי ועושק מצד העשירים ובעלי אחוזות ומצד חוגי השלטון, החולשים על סדרי הכלכלה החברתיים...

בעקבות זאת הציע א' פאוסט[4] שבנבואה שלפנינו תפקיד נוסף לשער: המקום שבו מתממשת התמיכה הסוציאלית בעניים, עשיית המשפט והצדקה. כך עולה מהפירוט של החובות המוטלות על המלך בנבואתנו, המתמקדות בעיקר בסיוע לחלשים – הגר, היתום והאלמנה. ואכן, בכמה מקומות מצאנו שהשער הוא גם מקום מושבם של החלשים בחברה. כך למשל בדברים טז, יד:

'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ'.

התמיכה והסיוע לעני ולגר, ליתום ולאלמנה המצויים בשער, אף הם מיסודותיה העיקריים של החברה ומאושיות קיומה.

 

       ד. הנבואה על שלום (י-יב)

נעיין כעת בפסוקי הנבואה השלישית בקובץ הנבואות

(י) אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ.

(יא) כִּי כֹה אָמַר ה' אֶל שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד.

(יב) כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ שָׁם יָמוּת וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד.

הנבואה מתייחסת לבנו של יאשיהו, שלום. הקושי בנבואה זו פשוט - בספר מלכים לא נזכר מלך בשם זה. עם זאת, כיון שמדובר בנבואה על מלך שגלה, יש שמזהים אותו עם יהואחז בן יאשיהו, אשר מלך רק שלושה חודשים, ולאחריהם הוגלה מצרימה זמן קצר לאחר מות אביו יאשיהו בקרב עם פרעה נכה[5]. הסבר זה מאפשר להבין מדוע ירמיהו אינו מוכיח את המלך במסגרת הנבואה  - שהרי אם אכן מדובר ביהואחז בן יאשיהו, הוא לא הספיק כמעט לפעול כמלך קודם הדחתו. לעומת זאת, בניגוד לתוכחה, האופיינית לקובץ נבואות זה, בנבואה זו מודגשת דווקא הטרגדיה של הגולה, החמורה מזו של המת. החזרה המשולשת על הצירוף 'לא... עוד' ממחישה את הנתק בין האדם הגולה לארץ מולדתו בחריפות יתרה[6]. נראה שבנבואה הקצרה הזו מדגיש ירמיהו את הגליית יהואחז כראשיתה של תקופה חדשה בתולדות ממלכת יהודה – מינוי מלך ביהודה בידי מלך נכרי, המציינת את איבוד העצמאות, וגלות המלך המסמנת את ראשיתה של גלות העם העתידה לבוא.

 

       ה. 'הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק': הנבואה על יהויקים

נימת התקווה שנשזרה בנבואה הראשונה למלך יהודה הולכת ומתעמעמת בנבואות הבאות, ככל הנראה משום שמלכי יהודה ממשיכים בדרכם הרעה. בניגוד לתיאור האידיאלי של המלוכה שהוצב בתחילת הפרק, משרטט ירמיהו את המצב המוסרי השפל בימי יהויקים (כב, יג-יט):

(יג) הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ.

(יד) הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר.

(טו) הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ.

(טז) דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'.

(יז) כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת. (יח) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה.

(יט) קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.

במרכז התוכחה ניצבת בניית ארמון המלוכה המפואר של יהויקים, אשר היה כרוך בהפרה נרחבת של עקרונות המוסר והצדק היסודיים ביותר. נעקוב אחרי ההאשמות שמטיח ירמיהו ביהויקים ונעמוד על ההחרפה שבהם: תחילה מאשימו ירמיהו בבניית בית המלווה בעושק, מבלי לשלם את השכר לעובדיו:

               'בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ'.

בפסוק הבא הוא 'מצטט' את דבריו של יהויקים – הרודף אחרי הפאר וההדר של בית המלוכה אותו הוא מבקש לבנות. לבסוף, הוא מטיח בו שכל מעיניו נתונים בבצע, בשפיכות דם נקי, ובעושק.

סולם הערכים המעוות של יהויקים מציב אפוא בראשו את מילוי צרכיו ותאוותיו של המלך, המנצל לשם כך את נתיניו ולא בוחל בכל אמצעי לשם השגת מטרותיו הנלוזות. המלך, כך קובע הנביא, סבור שככל שביתו יהיה גדול ומפואר יותר, כך מלכותו תהיה מבוצרת ומבוססת יותר. תפיסה זו מנוגדת ניגוד חריף לתוכחות ירמיהו למלכי בית דוד. בלב הנבואה משווה ירמיהו בין מלכות יהויקים למלכות יאשיהו אביו ולמלכי בית דוד בכלל. בראש סולם הערכים הראוי למלך ניצבת 'דעת אלהים', וממנה נובעים עשיית המשפט והצדקה, ודין העני והאביון. 'אז טוב לו'! אמנם, אין המלך צריך להסתפק במועט ולסגף עצמו – 'הלוא אכל ושתה, ועשה משפט וצדקה'[7], אולם ראוי לו להבחין בין עיקר לתפל. בין תכלית לאמצעי. יהויקים איבד את אמת המידה והפך את האמצעים העומדים בפני המלך, ואת כוחו הכלכלי והפוליטי – לתכלית היחידה העומדת בפני עצמה:

'כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ!'.

כך באופן סמלי, נבנה 'בית המלך', כדימוי וכממשות, על הפרה שיטתית של התכלית העיקרית לשמה הומלך – עשיית משפט וצדקה:

'הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט'. לבית מלוכה כזה, המהווה סטייה חמורה מהעקרונות של 'בית דוד', אין זכות קיום. לפיכך, עונשו החמור יהיה מוות בזוי, ללא הספד וללא קבורה ראויה[8]. המלך שפגע בקדושת המשפט והצדקה של שערי ירושלים, יסחב ויושלך הלאה משערי ירושלים[9]

 

     ו. 'הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה': הנבואה על יכניה

הנבואה הבאה (כ-ל) מופנית ליכניה (הוא יהויכין), אשר מלך אחרי יהויקים. חלקה הראשון של הנבואה עוסק בימי מלכותו הקצרים של יכניה, ומתאר את אזהרותיו של ירמיהו מן ההשלכות האפשריות של מרד בממלכת בבל, ולאחר מכן מתאר את המרד ואת תוצאותיו הקשות. נתמקד כאן בחלקה השני העוסק ישירות ביכניה:

(כד) חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ.

(כה) וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים.

(כו) וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא יֻלַּדְתֶּם שָׁם וְשָׁם תָּמוּתוּ. (כז) וְעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ.

בדומה ליהואחז, גם יכניה נענש בגלות בידי מלך בבל. הנבואה פותחת בשבועה נחרצת, המבליטה את מוחלטותו של גזר הדין: אף אם יהיה כניהו כחותם על יד ימינו של ה' – המסמל זיקה אישית ואהבה עמוקה כבשיר השירים ח, ו: 'שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ', הוא ינותק מיד ה' ויושלך אל ידי מבקשי נפשו, אשר יגלוהו לארץ כשדים[10]. בפסוקים כו-כז הנביא מדגיש את הנתק המוחלט שיתקיים בין ארצו ומולדתו הטבעית של 'כניהו', לבין הארץ אליה יוגלה: הוא ואמו 'אשר ילדתו', יוטלו אל ארץ אשר לא יולדו בה (ובהמשך: 'הארץ אשר לא ידעו'). הנתק מוחלט: שניהם ימותו בארץ הניכר, ולא יזכו לשוב אל ארצם אליה הם כוספים. נראה שבכך רומז ירמיהו לנבואותיהם של נביאי השקר אשר כפי שנראה בהמשך הספר, ניבאו לגולי גלות יהויכין שיבה מהירה לארצם, ומנפץ את תקוות השווא שעוררו בקרב הגולים. ירמיהו מדגיש כאן, וחוזר ומדגיש בהמשך – כי הגלות היא מציאות יציבה וארוכה, אשר לא עתידה להשתנות בקרוב. בפסקה הבאה הוא מעצים את הטרגדיה שבעונש הגלות, ובדבריו נשמעת נימת עצב על גורלו המר של יכניה. דבריו מנוסחים כעין קינה:

'הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ[11] אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ'?[12]

בדומה לפסקה הקודמת שעיגנה את גורלו של יכניה בשבועה אלוקית ('חי אני נאום ה'...'), גם כאן חותמת הפסקה בלשון נחרצת של גזירה: 

(כט) אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר ה': (ל) כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה.

בפסקה זו מתברר העונש הקשה שנגזר על יכניה: לא זו בלבד שיכניה ואמו לא ישובו לארצם, אלא שמזרעו של יכניה לא יצמח עוד נצר אשר ימשיך את שושלת בית דוד. הפרתה של מורשת בית דוד תביא להכרתת זרע דוד מבית יכניה.

כמה דורות לאחר מכן, בתקופת שיבת ציון, ניבא חגי נבואה מקבילה לזו של ירמיהו – אך הפוכה ממנה (חגי ב, כג):  

בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת.

לפי האמור בדברי הימים א (ג, טו-יז), שאלתיאל אביו של זרובבל, הוא בנו של יכניה:

(טו) וּבְנֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַבְּכוֹר יוֹחָנָן הַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ הָרְבִיעִי שַׁלּוּם.

(טז) וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכָנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ.

(יז) וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ.

מתברר שנכדו של יכניה, אשר על פי ירמיהו נגזר עליו להיות ערירי, אכן שב אל ארץ ישראל ואף מתפקד כמעין מנהיג יהודי מזרע דוד! חגי משתמש באותו דימוי של ירמיהו – חותם, כדי לבטא את שובו של צאצא יכניה למקומו. חז"ל במדרש התמודדו עם סתירה זו בטענה נועזת (פסיקתא דרב כהנא פיס' כד):

תשובתו של יכניה קבלתי ותשובתכם איני מקבל? שניגזרה עליו גזירה קשה, הדא הוא  דכתיב "העצב נבזה נפוץ האיש הזה יכניהו"... אמר ר' מאיר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מעמיד מיכניה בן יהויקים מלך יהודה מלך, הדא דכתיב "כי אם יהיה יכניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני כי משם אתקנך" ר' חננא בר' יצחק אמר משם אני נותק מלכות בית דוד. דבר אחר: 'אתקך' אין כתיב כאן אלא 'אתקנך' - אתקנך בתשובה, ממקום נתיקתו תהי תקנתו... ר' אחא בר אבון בר בנימן בשם ר' אבא ברא דר' פפי גדול כחה של תשובה שביטלה את השבועה וביטלה את הגזירה. ביטלה את השבועה מנין, "חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים" וגו', וכתיב "ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שלתיאל" וג', ביטלה את הגזירה מנין, "כה אמ' ה' כתבו את האיש הזה ערירי" וג', "ובני יכניה אסיר" וג'[13].

תשובתו של יכניה הצליחה אפוא להפר את הגזרה שנקבעה בנבואת ירמיהו.

 

           ז.  צֶמַח צַדִּיק': צדקיהו – המשיח שהכזיב (כג, א-ו)

קובץ הנבואות על מלכי בית דוד חותם בנבואה חיובית ואופטימית:

(א) הוֹי רֹעִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת צֹאן מַרְעִיתִי נְאֻם ה'.

(ב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם ה'.

(ג) וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ.

(ד) וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם וְלֹא יִירְאוּ עוֹד וְלֹא יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ נְאֻם ה'.

(ה) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל[14] וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ.

(ו) בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ.

הנבואה פותחת בתוכחה למנהיגים שהכזיבו, המשולים הרועים שאבדו והפיצו את הצאן[15]. תוכחה זו מהווה מעין סיכום עגום לפועלם של שלושת המלכים מבית דוד שנזכרו קודם לכן. כנגד מעשיהם מבטיח ה' לפעול בעצמו כרועה נאמן, לקבץ את הנדחים, להשיבם לנויהם ולהקים במקומם רועים נאמנים. ההבטחה הכללית בדבר הקמת הרועים: 'וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם', מתממשת בדמותו של רועה מסוים:

'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק...'.

חשוב לשים לב לניגוד הבולט בדברים אלה אל מול הדברים שנאמרו בנבואה הקודמת: מזרע יהואחז, המלך הגולה, לא יצא מנהיג ראוי לעם, אולם ממקום אחר יצמח מנהיג ראוי שכזה, המהווה ממשיך הולם לבית דוד ויעשה משפט וצדקה בארץ. מיהו אותו מנהיג עתידי? לכאורה, נבואה זו מדברת על מתניה, הלא הוא צדקיהו, מלך יהודה האחרון. ראיה אחת לכך היא ששלוש הנבואות הקודמות עסקו בשלושת המלכים שקדמו לו לפי סדרם. בנוסף, שמו של המלך 'ה' צדקנו', מזכיר את שמו של מתניה, שניתן לו בידי נבוכדנצר: 'צדק - יהו'. מאידך, צדקיהו לא מילא את הייעוד האמור כאן. ועוד, שסגנון הנבואה דומה לנבואות אחרית הימים: 'הנה ימים באים', ומקביל בלשונותיו לנבואת אחרית הימים לעיל ג, יד-יז. ראוי גם לשים לב לזיקה בין נבואתנו לנבואתו של ישעיהו על הנצר שיקום לבית דוד (יא, א-ה):

(א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. (ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'.

(ג) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ.

(ד) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.

(ה) וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו.

ראשית יש לציין את הדימוי הבוטני המשותף: חוטר  בנבואה אחת ו'נצר/צמח' בשנייה. שנית, ניתן לראות כי ייעודו של אותו נצר מתואר אף הוא באופן דומה -  ה'נצר' מתואר כמי שיעשה 'משפט וצדק' בארץ.

יתכן אפוא שנבואה זו נאמרה בראשית ימי צדקיהו. משמעותו של פירוש זה היא שבתחילת דרכו של צדקיהו, ירמיהו אכן ראה בו מועמד ראוי לתיקון ולהשבת הצדק והמשפט למלכות יהודה. היחסים המורכבים בין ירמיהו לצדקיהו מפורטים בהמשך הספר. עם זאת, בסופו של חשבון, הכזיב צדקיהו ולא מילא את התקוות שנתלו בו: הוא לא עמד בלחצים הכבדים מצד שריו, והחליט להמרות את פי הנביא ולמרוד בבבל – ובכך הביא לחורבנה הסופי של ירושלים ושל מלכות יהודה. כעת עברה הנבואה למישור הרחוק יותר, אל הגאולה העתידית באחרית הימים. דברים עקרוניים מעין אלה אומר הרמב"ם בהלכות מלכים יא, ד:

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו[16].

 

 

*********************************************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

 


[1] ההדגשה 'לבוקר' נועדה להבליט את ראשוניותה וקדימותה של עשיית הצדק והמשפט לשאר הפעילויות של המלך, והעמדתה מעל לצרכיו האישיים. עמד על כך הרד"ק: 'דינו לבקר משפט - לבקר קודם שתתעסקו באכילה ושתיה ובדבר מצרככם תשבו במקום הדין לדון כל מי שיבא לצעוק וכן אמר במשה רבינו ע"ה וישב משה לשפט את העם מן הבקר'.

[2] תפקידו של השער זכה למחקר ארכיאולוגי והיסטורי רב ומפורט. לסיכום עדכני ולהפניות למחקרים העיקריים בתחום זה ראו א' פאוסט, החברה הישראלית בתקופת המלוכה, ירושלים תשס"ה, עמ' 122-111

[3] מ' ווינפלד, משפט וצדקה בישראל ובעמים, ירושלים תשמ"ה, עמ' 19-18.

[4] בספרו הנזכר בהערה 2

[5] זיהוי זה משתלב יפה בסדר המלכים בקובץ, אבל אינו עולה יפה עם האמור בדהי"א, ג, טו. חז"ל זיהו אותו עם צדקיהו שהוגלה אחרי כיבוש ירושלים. רד"ק הציע ששלום הוא יהויכין, אבל יהויכין נזכר בפירוש בהמשך הנבואה. לדיון מפורט בגישות השונות, ראו בפירוש דעת מקרא לירמיהו עמ' רעו-רעז. 

[6] ביטוי דומה בדבר המוחלטות של הגלות ואי היכולת לשוב נמצא גם בנבואה השלישית על יכניה הגולה.

[7] ראו למשל את דברי הרד"ק: 'אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה - כלומר איני תופש אותך בהנאותיך אם היית עושה משפט וצדקה כי אביך יאשיהו אכל ושתה כדרך המלכים ונהנה בטובתו וכיון שעשה משפט וצדקה אז טוב לו והיה בטוב כל ימיו, אבל אתה נהנה בטובת העולם הזה בדרך רעה שבניניך שאתה נהנה בהם אינם ביושר ובמשפט כי אם בעשק וכן מאכלך ומשקך ושאר הנאותיך הם בחמס כמו שאמר כי אין עינך ולבך כי אם על בצעך'.

[8] הביטוי 'קבורת חמור' שטבע ירמיהו בנבואתנו, הפך ברבות הימים לביטוי קלאסי לקבורה בזויה שאינה ראויה לאדם.

[9] בשנות החמישים חפר הארכיאולוג יוחנן אהרוני ליד קיבוץ 'רמת רחל' שבדרום מזרח ירושלים. אחד הממצאים החשובים שגילה היה ארמון שיוחס על ידו לאחד ממלכי יהודה האחרונים. לדעת אהרוני זהו ארמונו של יהויקים עליו ניבא ירמיהו את נבואת התוכחה שלו. אביא כאן כמה קטעים מתוך דבריו: 'נדמה לי שארמונו של יהויקים, אותו בית שאת בניתו מגנה כל כך הנביא ורואה בו את אחד המעשים הבלתי מוסריים, המנוגדים להלך רוחו, נתגלה במפתיע בחפירות של רמת רחל.... לא צפינו לכך כאשר הלכנו לחפירה, שמחוץ לירושלים דאז, באמצע הדרך בין ירושלים לבית לחם, יבנה לו אחד ממלכי יהודה מצודה וארמון מלכותיים. לא הזיהוי היא השאלה החשובה לענייננו אלא עצם העובדה המפתיעה שבמקום נבנה ארמון מלכותי מפואר ומיוחד במינו, כפי שמוכיחים הממצאים... הצעתי לזהות את ביתו עם הארמון של רמת רחל מתבסס בראש וראשונה על תאריך בנייתו. אין המקרא מספר היכן היה אותו בית ומקובל לחשוב שנבנה בירושלים עצמה, בסביבה שהתנוססו ארמונות מלכותיים מאז ימי דוד ושלמה. או שמא נראה רמז בדברי הנביא: "והשלך מהלאה לשערי ירושלים", שהנביא רואה לפניו ארמון מחוץ לעיר והוא אומר: בדיוק כפי שבנית את ארמונך מחוץ לעיר, כך סופך שתושלך מחוץ לשערי ירושלים... לפנינו תופעה לא רגילה כשלעצמה והיא, שאחד ממלכי יהודה יבנה לעצמו ארמון מחוץ לעיר. כפי שרואים מן השרידים המעטים שנשתמרו, היה זה בלי ספק אחד הארמונות המפוארים שנבנה לפי מיטב האדריכלות והאמנות של התקופה, שדוגמתם נמצא במחקר הארכיאולוגי רק בארמונות מלכי ישראל שנבנו בשומרון, במגידו או בחצור. מכאן נשאלת השאלה: איזה מלך ממלכי יהודה הלך פתאום והקים לעצמו ארמון כה מפואר וגדול מחוץ לירושלים ולשם מה עשה זאת?

...מה אומר ירמיהו? "הוי בנה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבד חינם ופועלו לא יתן לו- האמר אבנה לי בית מידות ועליות מרוחים" וכו'. הנביא מאשים את המלך שבעצם התקופה החמורה והקשה כל כך לארץ אין הוא נרתע מלגייס פועלי כפייה ולעסוק במעשה בנייה ממלכתי כביר, להקים בית מדות, עליות מרווחים, ארמון מפואר, "וקרע לו חלוני וספון בארז ומשוח בששר". האם זה נועז מדי לשער שמעקי החלונות שנמצאו בחפירות הם הם החלונות שמתאר אותם הנביא? על גבי אבני הגיר הלבנות נשתמרו שרידי צבע אדום – ששר – ובראשם, כאמור, חורים לחיבור קירות העץ – סיפון הארז. בחפירות החדשות בבאר-שבע מצאנו בבנייה מלכותית מימי עוזיהו הרבה שרידי ארזים, שהובנו בודאי מן הלבנון'.

לקריאת הדברים במלואם ראו בקישור הבא: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7675

[10] המילה יד חוזרת חמש פעמים בפסקה, בפעם הראשונה ביחס ליד ה', ובארבע הפעמים האחרות ביחס לידי האויבים הבבלים.

[11] כלומר, האם צדקיהו הוא כלי שבור ובזוי שאין לו תקנה, המושלך כלאחר יד אל האשפה?

[12] ראו למשל את קינת ירמיהו על ישראל (ב, יד): 'הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא, מַדּוּעַ הָיָה לָבַז'?

 

[13] המדרש מספר בהרחבה את סיפור תשובתו של יכניה בכלאו בבבל, ראו ויקרא רבה פרשה יט.

[14] ביטוי דומה נאמר על דוד בשמ"א יח, יד: 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל'.

[15] הפתיחה בלשון 'הוי', מופיעה גם בנבואת התוכחה על יהויקים: 'הוי בונה ביתו בלא צדק'.

[16] לחילופין, יתכן שהנבואה נאמרה לאחר שהכזיב צדקיהו, וירמיהו התכוון להעמיד אלטרנטיבה לצדקיהו. כלומר, בניגוד לצדקיהו שלא היה כשמו, ולא עשה צדק בארצו – המשיח העתידי יפעל בצורה זו. ראו בפירוש 'דעת מקרא' לירמיהו, עמ' רצא.