ליקוטי מוהר"ן | תורה ב' | הנהגת המשפט

כִּי עִקַּר כְּלֵי-זֵינוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הוּא הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֹטֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָהוּ מ"ח): "וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ", וּמִשָּׁם עִקַּר חִיּוּתוֹ וְכָל מִלְחַמְתּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה וְכָל הַכְּבִישׁוֹת שֶׁיִּכְבּשׁ -הַכּל מִשָּׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם י"א): "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'" וְכוּ' זֶה בְּחִינַת חֹטֶם, וְזֶה עִקַּר כְּלֵי-זֵינוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית מ"ח): "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'תְּפִלָּה וּבַקָּשָׁה' וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים מ"ד): "כִּי לא בְקַשְׁתִּי אֶבְטַח וְכוּ' בֵּאלהִים הִלַּלְנוּ" (עיין ב"ב קכ"ג בְּחִינַת: "תְּהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ"

 

וְזֶה הַכְּלִי-זַיִן צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל-יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף, הַיְנוּ שְׁמִירַת הַבְּרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים מ"ה): "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ" (עיין זוהר ויחי ר"מ: תְּהִלִּים קל"ב): "מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ"-זֶה בְּחִינַת מָשִׁיחַ, בְּחִינַת תְּפִלָּה "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי", הַיְנוּ עַל-יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף וְיוֹסֵף שֶׁשָּׁמַר אֶת הַבְּרִית, נָטַל אֶת הַבְּכוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּחִינוֹת פִּי שְׁנַיִם, כִּי הַתְּפִלָּה הוּא פִּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם וּשְׁאֵלַת צְרָכָיו (עיין ברכות ל"א וְהוּא בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ט): "וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" בְּחִינַת שְׁתֵּי פִּיּוֹת, בְּחִינַת פִּי שְׁנַיִם (בפ' ויחי), כִּי הִיא תָּלוּי בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית: וּמִי שֶׁזָּכָה לַחֶרֶב הַזֶּה, צָרִיךְ לֵידַע אֵיךְ לִלְחֹם עִם הַחֶרֶב, שֶׁלּא יַטֶּה אוֹתָהּ לְיָמִין אוֹ לִשְׂמאל, וְשֶׁיְּהֵא קוֹלֵעַ אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלא יַחֲטִא:

 

 ר' נחמן שולח אותנו לשדה הקרב מצוידים בכלי זין, חרב וקשת, להילחם את מלחמתו של המשיח. אך לא ברור לנו, אנו הלוחמים שאינם מנוסים, מול מי אנו נלחמים, מי האויב? גם איננו יודעים איך נלחמים בעזרת תפילה, מושג אשר בדרך כלל איננו בעל משמעות לוחמנית.

אמנם התנאי לקבלת חרב זו - שמירת הברית, מסייע לנו מעט להתמצא בזירת המלחמה, שכן היכן שיש ברית יש נאמנות וברי ששמירת נאמנות זו היא מלחמה כנגד הבוגדים בה. אך עדיין ערפל הקרב רב. כל זאת לעומת דרישה לדעת להילחם בחרב זו במיומנות רבה, שלא להטותה לא לימין ולא לשמאל ולדעת לקלוע אל השערה ולא להחטיא, משאיר אותנו עם ציפיות גבוהות מאוד ומעט ידע איך משתמשים באותה חרב בעלת שתי פיות.

וְזֶה אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת מִשְׁפָּט, כִּי מִשְׁפָּט הוּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא (הקדמה שניה לתיקונים דף י"ז:), הַיְנוּ שֶׁקּוֹלֵעַ עִם כְּלֵי-זֵינוֹ אֶל הַמָּקוֹם הַצָּרִיךְ, וְאֵינוֹ מַטֶּה לְיָמִין וְלא לִשְׂמאל, אֶלָּא לָאֶמְצַע(תְּהִלִּים קי"ב): "יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט"וּבִשְׁבִיל זֶה קִבֵּל יוֹסֵף אֶת הַבְּכוֹרָה דַּוְקָא מִיַּעֲקב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית מ"ח): "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ" וְכוּ'-'אֲנִי' דַּיְקָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט(תְּהִלִּים פ"א): "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא", בְּחִינַת בְּרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "חֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם"; "מִשְׁפָּט לֵאלהֵי יַעֲקב", הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ יוֹסֵף לְקַבֵּל זאת הַחֶרֶב מִבְּחִינַת מִשְׁפָּט, כְּדֵי שֶׁיְּכַלְכֵּל דְּבָרָיו בַּמִּשְׁפָּט(תְּהִלִּים ע"ב): "מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן" שמשיח יקבל מבחינת משפט. 

 

יש סוגים שונים של תפילות, התפילה המוכרת ביותר היא תפילת החסד. בתפילה זו אנחנו תופסים את הקב"ה כמי "שתפקידו" כביכול הוא למלא את כל חסרוננו. איפה הקב"ה נכנס בתוך החיים שלי? בחסד!  במילוי צרכי. דמותו של הקב"ה בתפילה זו היא דמות אב המרעיף על בניו את כל החסר להם מתוך דאגה להם. אלא שהניסיון מלמד אותנו שלא תמיד הקב"ה נענה לבקשות החסד שלנו. תשתית העולם בנויה על מידת הדין ולא קל לשנותה. וצריך שיהיו לאדם זכויות רבות כדי שיוכל לבקש מה' חסד זה.

סוג נוסף של תפילה - שהוא גם מוכר לנו מאד, אם כי קצת פחות מהקודם - הוא שאדם פונה אל אלקי הדין. אם בחסד האדם ביקש מהקב"ה שישלים את חסרונו, הרי שבמידת הדין אין הדבר אפשרי אם אין הוא על פי שורת הדין. כל מה שנותר לו לאדם כשהוא עומד מול מידת הדין הוא אך לקבל אותה ולהיעתר לה ולברך "ברוך דיין האמת", דהיינו לקבל את המציאות ולהצדיק את הדין. אי אפשר ולא עולה על דעתו של איש הדין לבקש שיהיה אחרת, כי הרי זה לא כדין. מבחינתו של איש הדין תפקידו של האדם בעולם הוא לקבל את המציאות כפי שהיא, ששורשה גבוה ועליון ובה נברא העולם. ומי יודע למה נברא העולם? מי מבין מה השורש למציאות? מי העפיל למקום הגבוה הזה?! במקום כל כך גבוה תמיר ועליון מה שנותר הוא אך לקבל את המציאות. לכן כתוב על יצחק "ויעתר יצחק נוכח רבקה אשתו". בהיעתרותו לדין איש הדין מתעלה מעל המציאות הממשית, מפשיט את המציאות מהממשות שלה ועולה ומתעלה לעבר החוק העליון הטמיר, הסתום והנעלם, ומקבל! כיצחק בשעתו, איש הדין מוכן למסור את הנפש ולהתעלות מעבר לצרכים האישיים שלו, אשר לאיש החסד היו נקודת המפגש עם ה' ואילו איש הדין, בהתעלותו מעליהם מקבל על עצמו את הדין.

לכאורה איזו תפילה אפשרית בגישה כל כך נעתרת וחסרת צפיות?! ובכל זאת דווקא על יצחק נכתב "ויצא יצחק לשוח בשדה" – לא רק שיש לעולמו של יצחק איזו שייכות לתפילה, אלא שתפילה זו מוגדרת כ"שיחה" הנשמעת כפניה אינטימית ואישית. מה זאת שיחה? המשוחח לא מבקש דבר, אלא רק מבקש להשיח את ליבו ולספר את אשר לו. השיחה נערכת בין שווים, וגם כאן כביכול האדם והקב"ה שווים. וכך ככל שהאדם מוכן להיעתר למידת הדין, ומקבל על עצמו את מידת הדין כך הוא זוכה כביכול לעמוד מול ה' כשווה. הוא מתעלה מעבר למציאות כמעט כשווה לקב"ה – 'אני מקבל על עצמי את הדין שלך וכיוון שכך אני עומד מול ה' כביכול כשווה'. מתברר שמהמקום העליון הזה יש סוג של תפילה שנקראת 'שיחה', בה האדם זוכה לשוחח עם ה'. בשיחה עם ה' - למרות שאין ביכולתי לשנות ואף שלא העליתי על דעתי שמותר לי לבקש מה' שישנה את המציאות ויעשה עמי חסד – עדיין מותר ודווקא אז אפשר לספר לה' כמה קשה לי, כמה לא פשוט לי, כמה כואב לי, פשוט לבכות על כתפיו של הקב"ה ולשוחח אתו, לספר את המציאות מבלי לשנות אותה. ככל שאדם זוכה לקבל על עצמו את מידת הדין כך הוא זוכה לכתפיו הפנויות של הקב"ה עליהם אדם יכול להניח את ראשו ולבכות... כך היא תפילתו של יצחק.

והנה בא ר' נחמן ומעניק לנו סוג שלישי של תפילה: תפילה של משפט. משפט איננו מידת הדין, ולמרות הקשר ביניהם שונים הם האחד מן השני. כל מדינה מתוקנת דואגת שתהיה לה מערכת משפט. לכאורה מדוע אי אפשר להסתפק בחוק בלבד ובמי שמיישם את החוק? מדוע לא מספיקה רשות מחוקקת ולצידה רשות מבצעת - חוקים ושוטרים שמיישמים אותם? מה מוסיף המשפט על החוק היבש? מדוע צריך גורם ממצע? יעקב אבינו, שלישי לאבות, גורם ממצע בין מידת החסד לבין מידת הדין, יכול ללמדנו מהו משפט.

"כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב". יעקב הוא בחינת משפט ומידת הרחמים. מדוע כל מדינה מתוקנת מבינה שאי אפשר להשען אך ורק על שורת הדין, אלא צריך שיהיה גם משפט? קיומה של מערכת משפט מגלה שלא מספיק שיהיה חוק לבדו, אלא מוכרח שיהיה מישהו מאחורי החוק, מישהו בוחן, בודק, מנווט, שעיניו פקוחות לראות את החוק ביישומו - צריך שיהיה שופט. החוק לא יכול להיות עיוור, כך טוענת מידת המשפט. לא יכול להיות שהוא מיושם באופן עיוור. אך מידת הדין היא עיוורת, כיצחק שהיה עיוור. כך גם העולם נברא במידת הדין ניראה על פניו כעיוור. כאותה רכבת הנוסעת ללא כל הבחנה מי נמצא על הפסים. המציאות וחוקיה משולים לאותה רכבת עיוורת הנוסעת ללא הבחנה. חוקי הטבע פועלים במעין אוטומטיות אטומה וסתומה לסובב אותה. יצחק אבינו, איש הדין, שראה בצדקותו את שורשה העליון של מידת הדין, החליט להצטרף אליה, 'להיעתר' לה בהרגישו שמצפה היא ממנו למסירות נפש, עצם את עיניו כמוה, והיה שקוע בדביקות עליונה בה'. יעקב בנו, שהיה פקוח עיניים, ראה את מה שהשאיר יצחק אביו כאן למטה במציאות התחתונה, הנמוכה, הטועה לפעמים, 'ראה שאינו מתקיים'...ראה ולא הסכים.

*

יעקב אבינו מחולל מהפיכה, הוא מסרב לקבל את האטימות והנוקשות של מערכת החוק: 'לא יכול להיות, לא יכול להיות שאי אפשר להטות את הרכבת ממסלולה. לא יכול להיות שהמציאות עיוורת, לא יכול להיות שאין מישהו מאחורי החוק'. אם החוק הוא גילוי של מידת הדין, הרי שהמשפט הוא ביטוי של מידת הרחמים. מידת הרחמים מתייחסת אל הקורה במציאות, נחלצת מן האטימות של מידת הדין הסגורה בתוך עצמה, מוכנה להטות אוזן למציאות גם אם איננה נוהגת במידת הדין, גם אם נפלה, גם אם חטאה. הירארכית מידת הרחמים נמוכה ממידת הדין, שהרי במוכנותה לקבל את המציאות כפי שהיא, חלשה מידת הרחמים לעומת מסירות הנפש של מידת הדין. ומכאן הקונפליקט שבין יצחק לבין יעקב בנו. יצחק רוצה לבחור בראשון לברכה, על פי סדר הירארכי יעקב טוען שמוטב לבחור דווקא בשני והופך את הסדר ההירארכי על פניו. לדעתו, הסדר והחוק כולאים את המציאות בתוך עצמה באטימות אל כל מה שמחוצה לה. יעקב מחפש את החיבור ואת היחס ואלו מוכרחים לנבוע דווקא מתוך חירות. ויותר מכך, דווקא במקומות הנמוכים הירארכית מתברר היחס ונזקקת מידת הרחמים. אמנם מודה יעקב בעליונותה של מידת הדין, שהרי הירארכית אכן עליונה היא וזקוק לברכתה ולהסכמתה, אך בכל זאת רוצה היא שתפקח את עיניה, מחפש הוא את היחס עם בעל הדין, את מי שמאחורי החוק, את המשפט.

המשפט מאפשר ביטוי לרחמים בעולם, הוא בעצם מגלה שאפשר להטות את הרכבת ממסלולה. וזאת כיצד? הרי אין הוא מבקש חסד וגם לא דין. אם כך, איך אפשר להטות את הרכבת ממסלולה? התשובה- 'אם אתה תהיה מוכן להטות את הרכבת שלך, אני אטה את הרכבת שלי', זה משפט. אם אתה בא לקראתי, אני בא לקראתך, יש בינינו מפגש. אם תהיה מוכן 'להיות איש במקום שאין איש' תוכל לפגוש את האישיות שמאחורי החוק. אם תעשה משפט על מעשיך, תבדוק ותבחן אותם, תוכל גם לפגוש את אלוקי המשפט, הוא הוא אלוקי הרחמים, שיודע, יכול ורוצה להטות את החוק ממסלולו הקבוע. אך זאת רק אם יש שותף למפגש כזה.

הנהגת המשפט, אם כן, איננה רק דרישה ("ויפגע במקום וילן שם"- כאדם המושך בבגדו – צדקת הצדיק) של האדם מן הקב"ה 'להראות את פניו' המסתתרות מאחורי פניה האטומות של מידת הדין - "מבקשי פניך יעקב סלה", אלא גם דרישה במקביל של הקב"ה מן האדם להראות גם הוא את אישיותו ואת פניו. להפסיק 'להסתתר' מאחורי החוק והצייתנות אליו ותחת זה לעורר את המחויבות הפנימית אליו, את ההסכמה שבלב עמו. כמו שהאדם זועק לרחמים וליחס, גם הקב"ה כביכול זועק לאדם להעניק יחס פנימי ואמיתי בעבודת השם שלו. הקב"ה מצפה מן האדם שיבחר בו ובחוקיו מתוך חירות וצירוף זה של חוק וחירות יוצר את התמהיל המיוחד של המשפט. האדם נקרא לא רק לדעת את סעיפי החוק אלא שיהיה לו גם מצפון ומצפן פנימי כיצד לנהוג. צריך שתהיה לו לאדם יכולת לשפוט את עצמו ורק מתוך קישור פנימי של הזדהות ומחויבות יכול הוא ליצור בתוכו את יכולת זו. ורק משעה שיש לו לאדם כאן למטה משפט יכול גם הקב"ה 'להרפות' מן האחיזה האדוקה של החוק אל עבר הרחמים. ובמונחיו של ר' נחמן אפשר לומר שבכדי שיזכה האדם שתפילתו תעורר רחמים עליונים צריך הוא קודם כל להיות שומר הברית ומקשר את עצמו בקשר של מחויבות פנימית אל החוק, של נאמנות ולא רק צייתנות וזאת אי אפשר בלי משפט; זאת אומרת בלי שישפוט את עצמו ויעורר בתוכו את המצפון הפנימי אל הדברים וממילא את הרגישות ואת ההדרכה הפנימית איך "לקלוע אל השערה" לדעת לבדו ומתוכו איך לתקן, ורק אז יוכל הקב"ה להרפות ממידת הדין שלא מאפשרת טעויות כיוון שאיננה סומכת על האדם שידע לתקן מעצמו את טעויותיו. אדם ששופט את עצמו בונה את האמון החסר בעליונים ובתחתונים.

בתפילה של משפט, האדם פונה אל הקב"ה לא מתוך בקשה שישנה את המציאות- כתפילת איש החסד, אך מצד שני גם לא מתוך קבלה של המתרחש- כתפילת איש הדין, שהרי הוא זה ששם אותי פה ולכן אין מה לבקש ממנו שיוציא אותי מפה. מה בכל זאת מתפלל איש המשפט, מה חסר לו? חסר לו הקשר, היחס, חסרה לו האישיות שמאחורי החוק. לכן הפנייה שלו לה' תהיה בשאלתו הכנה – 'מה אתה רוצה ממני? מה אתה מבקש ממני?' דווקא במציאות הזו כפי שהיא. לא אברח ממנה אך גם לא אקבל אותה כפשוטה, אלא אחתור לדעת מה היא מבקשת ממני, מה היא אומרת לי. המציאות איננה עוד אוסף של חוקים קרים ונוקשים אלא אוסף של משפטים, מילים, דיבורים הפונים אל האדם להדריכו במקום שבו הוא נמצא. מילה במילון היא חוק, הגדרה מופשטת ועליונה, אידאה. יכולה היא גם להיות בודדה. אך המשפט זקוק לשניים, לפחות שתי מילים, שני דוברים וכשיש שניים יש יחס.

נשאלת השאלה: אם מקבל איש המשפט את המציאות על מנת להבין את ה"משפט" הנאמר לו על ידה, כיצד אם כן יטה את הרכבת ממסלולה? אם המציאות צופנת בתוכה "משפטים" המכוונים את האדם, למה בכלל לרצות לשנות אותה? התשובה לשתי שאלות אלו היא שוב - יחס. יחס מבטא הדדיות והדדיות מוכרחה מרחב מסוים של חופש בין באיה. או בלשון העם "יחס גורר יחס". זהו האיזון של מאזני המשפט- סמל המשפט, המודדים מידה כנגד מידה את דרכו של האדם. כביכול אומרים לו 'אם תהיה מוכן להטות את הרכבת שלך ממסלולה ולתקן, תוטה גם רכבת הדין ממסלולה בשבילך'. זהו ליבו של המשפט! דין שיש עמו חופש ומרחב תמרון גם לשנות. דין שלא רק בוחש בעבר אלא גם עיניו נשואות קדימה לתקן ועוד יותר קדימה לתיקון השלם- למשיח.

כשאדם פונה במידת החסד הוא מכחיש את המציאות בה הוא מצוי, כיוון שכל עניינו הוא רק להיחלץ ממנה. לעומת זאת באותו מקום עצמו אם יפנה האדם אל מידת המשפט, מידת הרחמים, יחפש הוא את המסר מתוך המציאות בה הוא מצוי. ההיחלצות מתוך הסיטואציה לא תהיה על ידי הכחשה אלא ע"י חיפוש כן ונוקב של מהו רצון ה' כאן ועכשיו. אם יצליח לתקן את מה שצריך לתקן, ה' גם הוא ירחם עליו, יבין את מצבו, ידע שהסיטואציה עשתה את שלה ואז אולי ניתן יהיה גם לשנותה. מידת הדין היתה שותקת, ומקבלת את המצב כפי שהוא ללא חיפוש אחר המסר. אך מידת המשפט מנסה לשאול בכל מקום מה התיקון ומה המסר שה' רוצה לתת לי. אמנם אין זו משימה קלה כלל וכלל לקלוע כחוט השערה לשאלה המהותית – מה ה' רוצה ממני. אך מי שזוכה אכן לקלוע, זוכה לשכר כפול, "פי שניים", הן "שבחו של מקום" והן "שאלת צרכיו". שכן זוכה הוא גם לעשות את רצונו של מקום ולתקן מחד וגם זוכה שה' ממלא את חסרונו מאידך. שתי קצוות שנראו לפני כן סותרות זו את זו כחרב פיפיות: או "שבחו של מקום" או "שאלת צרכיו", או "מידת הדין" או "מידת החסד", מתבררות עתה כיכולות להתמזג אם רק יושיטו יד זה לזה, אם רק יפקחו עיניים זה לעברו של זה.

במידת המשפט אין הירארכיה, אין נמוך או גבוה, כיוון שכל מקום וכל סיטואציה מכילה בתוכה את הפוטנציאל השלם לגאולה. גם אם נפלת נמוך מאוד, מידת המשפט יודעת להראות לך את הכף השנייה של המאזניים, על ידה אפשר להכריע את הכף ולהפוך את המצב על פניו. מידת המשפט תמיד תראה לאדם שכל מקום אליו נפל מביא עמו מסר של תיקון ואם ידע האדם לקלוע אל התיקון הנכון יגלה שדווקא המצב הנמוך הזה הוא שהיווה קרש קפיצה לגאולה. כל שעל האדם לעשות הוא להתחזק באמונה ובביטחון שהיכן שלא יהיה יש פוטנציאל משיחי וכבר אחז את חרבו של המשיח.

*

עצם ההתחזקות הזו באמונה ובביטחון כשלעצמה נועצת חרב במציאות ומפלחת אותה לשתיים. דוגמא טובה לכך ניתן לראות בסיפורו של ר' נחמן "מעשה מביטחון" (מופיע בסוף המאמר למי שלא מכיר), גיבור הסיפור כל הזמן מתחזק באמונה ובבטחון, כל מה שהתרחש איתו הוא קיבל והיה תמיד שמח בחלקו. לעומתו, המלך בסיפור מנסה בכל דרך שהיא לערער את בטחונו ולא מצליח. המלך בעצמו מרגיש שביטחונו של בעל הביטחון מערער את ביטחונו שלו עצמו. 'כי אם הוא 'בעל הבטחון' בלי כלום, וכל פעם שאני – המלך - לוקח לו עוד נתח מרכושו למרות זאת הוא מצליח להסתדר, ולמרות שהוא כמעט בלי כלום יש לו עדיין שמחה, הרי שזה שומט את הקרקע מתחת לרגליים שלי. מה אני אגיד שהאושר שלי תלוי בכל כך הרבה עושר, כוח וכבוד' אומר המלך לעצמו. מציאות של בעל הבטחון סודקת את הדימוי העצמי של המלך, דימוי שתלותי בכל מיני דברים במציאות. מספיק שבעל הבטחון אמר מלים של התחזקות כמו תודה וברוך ה' וכדומה והנה ננעצה חרב בלבו של המלך, ופילחה אותו לשתיים- זוהי חרבו של המשיח.

המלך רוצה לשכנע את בעל הביטחון שהדרך בחזרה לגן העדן חסומה על ידי חרב פיפיות ושאין מקום לביטחונו ולשמחתו בעולם שמחוץ לגן עדן, עולם ללא חסד אין סופי. לכאורה לפי המלך יש סתירה בין "שאלת צרכיו" לבין "שבחו של מקום". שכן משעה שה"מקום" גירש את האדם מגן עדן חסם את שפע חסד "שאלת צרכיו" של האדם ולא ניתן לקבל את שניהם גם יחד. מעתה נותרו לו לאדם רק שתי אפשרויות או הנהגת החסד או הנהגת הדין. בהנהגת החסד יהיה תלוי האדם כל הזמן ב"שאלת צרכיו" וקבלתם. בהנהגת הדין יקבל עליו את הדין המר של הגירוש מגן עדן כמושיט את צווארו לחרב הפיפיות שפלחה את העולם לשניים.

אך לא כך חושב גיבור הסיפור. לדידו כל סיטואציה אליה הוא נופל אך קוראת לו לשמור על 'שיווי משקל של מאזניים' וכאדם ההולך על חבל שומר הוא על ביטחונו ושמחתו המתמידה. הוא 'קורא ' כל סיטואציה ונענה לניסיון שהיא מגלגלת לפתחו ועומד בו בלי ליפול. לדידו אין סתירה בין "שאלת צרכיו" לבין "שבחו של מקום", בין הנהגת החסד לבין הנהגת הדין, בין הנהגתו שלו לבין הנהגתו של המלך ובאלגנטיות רבה ובשיווי משקל מדהים מצליח לתמרן בין כל הגורמים ומקבל "פי שניים", הן את "צרכיו" והן את "צרכי המלך". לו היה נוהג הגיבור כמנהג הדין היה אולי  קורס לבסוף, כאשר המלך מעמידו עם חרבו ומצווה עליו להשתמש בה. כך בוודאי ציפה המלך והיה אולי נוהג עמו גם במידת הדין ומעניש אותו. לו היה נוהג במידת החסד היה אולי  מתחנן על נפשו ומבקש את חסדיו של המלך בסיטואציה הבלתי אפשרית בה ניצב. אז אולי היה המלך מתענג על ממלכתו ושב היה ביטחונו העצמי בכוחו, משעה שהיה רואה את הגיבור מתרפס בפניו. אך לא כך נהג הגיבור שלנו.

מה בעצם אומר הגיבור למלך? ' יכול אתה להטיל עלי חוקים מחוקים שונים, מוזרים ככל שיהיו: לא לתקן שום דבר במדינה, לא לחטוב עצים, לא לנקות דירים, אך אני וגם אתה יודעים שמאחורי החוק ומאחורי הדין ניצב אתה (!) ושמעבר לנוקשות של החוק יש משפט ושמאחורי הדין יכולים להיות גם רחמים. באמת גם אני וגם אתה יודעים שחרב הפיפיות הניצבת בפתח גן העדן וחוסמת את הדרך חזרה אליו ומציבה בפני האדם את הדיכוטומיה שבין הדין לבין החסד, שתי דרכים שהן טובות לעומדים בציפיותיהן הגבוהות, אך לא טובות לנחשלים, לטועים, לחוטאים, את אלו היא הורגת ומונעת מהם את טעמו של גן העדן, שנינו יודעים שחרב זו חרב מדומה היא, חרב מעץ (!) ושמי שיכול לשנות את דינה זה אתה! אתה שמאחורי החוק, אתה מלך המשפט.

* * *

מעשה מביטחון

ענה ואמר, עוד סיפרתי מעשה מביטחון וזו היא: מלך אחד אמר בלבו מי ימצא שלא יהיו לו לדאוג יותר ממני, כי יש לי כל טוב ואני מלך ומושל, והלך לחקור אחר זה. והיה הולך בלילה והיה עומד אחורי הבתים להקשיב ולשמוע את דברי העולם. והיה שומע דאגות כל אחד, שזה אינו הולך לו כסדר בחנות, ואחר כך הלך לבית אחר, ושמע שיש לו דאגה שהוא צריך להמלכות, וכן שאר כל הדאגות של כל אחד ואחד.

אחר כך הלך וראה בית אחד נמוך עומד בתוך הקרקע והחלונות למטה סמוכים ממש להארץ והגג נופל ונשבר. וראה ששם יושב אחד ומנגן על הכינור שצריך להקשיב מאוד כדי לשמוע את הקול והוא שמח מאוד וקדירה עם משקה עומדת לפניו והמשקה היה יין ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאוד מלא שמחה בלא דאגה כלל. הלך ונכנס לתוך הבית ושאל בשלומו, והשיבו. וראה הקדירה עם המשקה לפניו והמיני מאכלים והוא רק מלא שמחה, וכיבד את המלך לשתות ושתה אל המלך והיה המלך שותה גם כן למען האהבה, אחר כך שכב [שם המלך] לישון, וראה שהוא אך שמח בלי שום דאגה ובבוקר עמד המלך וגם הוא עמד וליוה את המלך ושאל המלך אותו מאין אתה לוקח כל זאת והשיב לו אני יכול לתקן כל תיקוני הדברים שנתקלקלו (שקורין נאפריווקיס) כי מלאכה שלימה איני יכול רק תיקוני הדברים שנתקלקלו, ואני יוצא בבוקר ואני מתקן איזה דברים וכשאני מקבץ מזה איזה סך חמישה-שישה זהובים אני קונה לי כל אלו הדברים של אכילה ושתיה. כששמע המלך זאת, אמר בליבו אקלקל לו זאת. הלך המלך ונתן כרוז שכל מי שיהיה לו דבר לתקן לא יתן לשום אדם לתקן, רק יתקן בעצמו או יקנה לו הדבר הזה חדשה. בבוקר הלך לשאול אחר תיקוני הדברים ואמרו לו שגזר המלך שלא ליתן לשום אדם לתקן שום דבר וירע בעיניו אך בטח בה'. והלך וראה גביר אחד שחוטב עצים, ושאל אותו: למה אתה חוטב עצים, האם זה כבודך? אמר לו, חזרתי אחר איש שיחטוב עצים ולא מצאתי והוכרחתי לחטוב בעצמי. אמר לו, תן לי ואחטוב עמך, וחטב העצים ונתן לו הגביר זהב אחד, ראה שזה טוב והלך לחטוב עוד עצים עד שקיבץ שישה זהובים וקנה שוב כל הסעודה (ובזה הלשון אמר רבנו ז"ל: "און דיא סעודה איז גיווען א סעודה"), והיה שמח והמלך הלך שוב אחרי חלון ביתו לראות וראה שזה יושב והמשקה והמאכלים לפניו. והוא שמח מאוד, הלך המלך ונכנס לתוך הבית וראה כנ"ל ושכב גם-כן שם כמו הלילה הראשון ובבוקר עמד האיש וליוה את המלך, ושאל לו: מאין אתה לוקח זאת כי זה צריך להוציא עליו ממון? והשיב לו, דרכי היה לתקן כל הדברים שנתקלקלו ואחר-כך גזר המלך שלא ליתן עוד לשום אדם לתקן וחטבתי עצים עד שקיבצתי ממון לזה כנ"ל, והלך המלך מאיתו וגזר שלא ליתן לשום אדם לחטוב עצים. ויהי כאשר בא אל האדם לחטוב עצים והשיב לו, שגזר המלך גזר-דין שלא ליתן לשום אדם לחטוב עצים, וירע בעיניו כי אין כסף. אך בטח בה'. והלך וראה אחד מנקה הדיר, ושאל אותו: מי אתה שתנקה הדיר? השיב לו, חזרתי ולא מצאתי מי שינקה לי והוכרחתי לנקות בעצמי, אמר לו: תן לי ואני אנקה. עמד וניקה אותה ונתן לו שני זהובים, הלך וניקה עוד דירים וקיבץ שישה זהובים וקנה שוב כל הסעודה הנ"ל, והלך לביתו (והסעודה היא סעודה) והיה שמח מאוד. הלך המלך שוב לראות וראה שוב ככל הנ"ל ונכנס לבית כנ"ל. ואחר כך בבוקר ליוה עוד את המלך ושאל אותו המלך שוב כנ"ל, והשיב לו כל הנ"ל. הלך המלך וגזר שלא ליתן לשום אדם לנקות דיר. בבוקר הלך האיש לחזור לנקות דירים והשיבו לו שהמלך גזר על זה כנ"ל. הלך האיש והשכיר לאיש חיל אצל המיניסטער שלוקח חיל למלך כי יש חיל שלוקחין אותם בזרוע מה שמגיע לו מהמדינה ויש חיל ששוכרין אותם והלך הוא והשכיר עצמו לאיש חיל והתנה עם המיניסטער שאינו משכיר עצמו לעולם כי אם לזמן ובכל יום ויום בבוקר יתן לו שכרו והמיניסטער הלביש אותו תיכף בבגדי אנשי חיל ותלה לו חרב בצידו ושלח אותו למקום שצריך, אחר-כך לעת ערב כשעשה כל פעולתו השליך הבגדים מעליו וקנה לו כל הסעודה הנ"ל והלך לביתו (והסעודה היא סעודה) והיה שמח מאוד. הלך המלך שוב לראות וראה שהכל מוכן לפניו והוא שמח מאוד כנ"ל ונכנס לביתו ושכב כנ"ל, ושאל אותו כנ"ל, וסיפר לו ככל הנ"ל. הלך המלך וקרא להמיניסטער וציוה עליו שלא ירים את ידו לשלם מהקאסע (=מהקופה) לשום אדם באותו היום. בבוקר הלך להמיניסטער שישלם לו שכרו עבור היום ולא רצה, ושאל לו: הלוא התניתי עמך שתשלם לי בכל יום? השיב לו, שהמלך גזר שלא לשלם לשום אדם היום. וכל מה שטען עימו לא הועיל, והשיב לו מוטב אשלם לך מחר בעד שני ימים והיום אי אפשר לשלם לך. מה עשה? הלך ושבר חתיכה מהחרב ותיקן שם עץ במקומה ולא היה נראה וניכר מבחוץ כלל, והלך והשכין אותה החתיכה וקנה שוב כל הסעודה הנ"ל (והסעודה היא סעודה) הלך שוב המלך וראה שהשמחה בשלימות כמקודם ונכנס שוב לביתו ושכב שם כנ"ל, ושאל אותו כנ"ל וסיפר לו ככל הנ"ל שהוכרח לשבור הלהב של החרב מן הקתא והשכין אותה כדי לקנות לו צרכי הסעודה, ואחר כך כשאקבל מעות בעד אותו היום אפדה ואתקן את החרב ולא יהיה ניכר כלל, כי אני יכול לתקן כל הדברים שנתקלקלו (ולא יגיע שום היזק להמלך) הלך המלך לביתו וקרא את המיניסטער וציוה עליו באשר שיש חיב מיתה, בכן תקרא אותו האיש חיל ששכרת שיהיה איש חיל ותצוה אותו דיקא שהוא יחתוך ראשו של החיב מיתה הלך המיניסטער ועשה כן, וקרא אותו ובא לפני המלך והמלך ציוה שיתאספו כל השרים כדי לראות השחוק הזה שנמצא איש שנעץ חתיכת עץ במקום החרב והא בא לפני המלך ויפול לפני רגליו ושאל לו, אדוני המלך על מה נקראתי? אמר לו, כדי לחתוך הראש של החיב מיתה. השיב לו והתחנן לפניו, באשר שמעולם לא שפך דם בכן יקרא אחר לזה. והמלך השיב לו שהוא דוקא מוכרח עתה לשפוך דמו, אמר להמלך וכי יש פסק ברור על זה אולי אין הדין ברור שהוא חיב מיתה ואני לא שפכתי דם מעולם מכל-שכן שאשפוך דם שאינו ברור אם הוא חיב מיתה. השיב לו המלך בודאי הדין ברור שחיב מיתה, כי בודאי יש פסק על זה (שקורין: דעקריט) ועתה מוכרח שאתה דוקא תשפוך דמו. ראה שאי-אפשר לפעול אצל המלך פנה עצמו אל השם יתברך ואמר: "אל שדי אני לא שפכתי דם מעולם ובאם זה האיש אינו חיב מיתה יהיו נעשה מהברזל עץ" וחטף החרב ושלפה מתערה וראו הכל שהוא עץ ונעשה שם שחוק גדול, ראה המלך שהוא איש נאה כזה ופטרו לשלום:

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php