הסיפורים המשובצים בפרקי ההתנחלות

  • הרב ד"ר יהושע רייס

א. מבוא

בשיעור הקודם עסקנו בנחלות יהודה ויוסף (י"ד-י"ז) וניתחנו את סיפור כלב (י"ד, ו - טו) כסיפור מבוא לחטיבה וכסיפור מכונן לחטיבת ההתנחלות כולה: נאומו של כלב מציב מבחן לשבטים על מידת נכונותם להתמסר למצוות הכיבוש וההתנחלות בארץ ולרפיון והחוזק. בשיעור הנוכחי נמשיך את העיון בסיפור כלב מזווית אחרת - ההקבלה וההנגדה בין כלב ליהושע. לאחר מכן נשלים את העיון בשני סיפורים נוספים המשובצים ברשימות ההתנחלות: סיפור עכסה וסיפור בני יוסף.

ב. ההקבלה וההנגדה בין כלב לבין יהושע

בין פתיחת סיפור כלב לבין תכנו

נאום כלב פותח במשפט המקשר: "ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב..." (י"ד, ו). הגעת בני יהודה אל יהושע נושאת אופי ציבורי, ואילו השיחה בין כלב לבין יהושע נושאת אופי אישי יותר.[1] השוואה של סיטואציות דומות מעלה שברוב הפניות של גורמים שונים להנהגה בבקשה לקבל נחלה, מתוארים הבודדים שפנו אל הממסד, הכולל את יהושע, אלעזר ונציגות שלטונית-עממית. כך בסיפור בנות צלפחד: "ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע בן נון ולפני הנשיאים לאמר" (י"ז, ד), וכן בסיפור על שבט לוי: "ויגשו ראשי אבות הלויים אל אלעזר הכהן ואל יהושע בן נון ואל ראשי אבות המטות לבני ישראל" (כ"א, א). הממסד הרחב המוצג בסיפורים אלו תואם את ההצגה בתחילת תיאורי ההתנחלות של גופי ההנהגה הרחבה המופקדת על ביצוע ההתנחלות, שבראשה אלעזר ויהושע ונציגי השבטים (י"ד א; עיינו במדבר ל"ד, יז ואילך). לעומת זאת, התיאור שלפנינו מציג את כלב הניגש אל יהושע לבדו, דבר שמבליט את הממד האישי הקיים בסיפור זה.[2] הממד האישי מובלט גם בעבר המשותף להם שנזכר בדברי כלב:

אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' אל משה איש האלוקים

על אודותי ועל אודותיך בקדש ברנע

(י"ד, ו).

במבט ראשון נראה שהפנייה של כלב אל יהושע תוך כדי הזכרת העבר המשותף לשניהם היא קריאה חברית. ניכר שכלב מבקש ליצור זהות בין גורלו לבין זה של יהושע, הנובעת מהתנהגותם הראויה מול שאר המרגלים; ניתן היה גם לראות בדברי כלב קריאה שמזכירה את העבר המשותף על מנת להביא את יהושע לתחושת מחויבות וכדי לתת נחלה לכלב. אולם, המשכו של הנאום שולל זאת: בהמשך הדברים כלב אינו מבליט את המחויבות של יהושע כלפיו, אלא של ה'. ככלל, יהושע נזכר בנאומו של כלב אך ורק בפסוק הפתיחה (ו), ואילו בהמשך דבריו הארוכים של כלב יהושע אינו נזכר יותר. יתר על כן: כלב מדבר על עצמו בגוף ראשון באופן מובלט במיוחד, ואילו דמותו של יהושע נעדרת לחלוטין מן ההתייחסות אל האירוע ההיסטורי ששניהם היו שותפים לו: "בן ארבעים שנה אנכי... בשלח אתי... ואשב אותו דבר כאשר היה עם לבבי, ואחי אשר עלו עמי המסיו את לב העם ואנכי מלאתי...". דברי כלב יוצרים את הרושם שהוא לבדו התמודד מול המרגלים, רק הוא מילא אחר דבר ה', ורק לו נשבע משה בשם ה' שיקבל את הארץ.

בין כלב לבין יהושע בתורה

מגמה זו, המבליטה את מקומו של כלב על חשבון יהושע, אינה רווחת בסיפורנו בלבד. למעשה, היא מאפיינת גם כמה מן התיאורים של סיפור המרגלים בתורה. ניתוח סיפור המרגלים בספר במדבר תומך בהצגת הפער בין יהושע לבין כלב במקביל לדברי כלב בספר יהושע. הכתוב בספר במדבר מדגיש את תפקודו של כלב אל מול המרגלים: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (במדבר, י"ג, ל). תפקידו המרכזי עולה גם מהבטחת הגמול לכלב בידי ה': "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה" (במדבר, י"ד, כד). נראה שההתייחסות לכלב כדמות ראשית במספר נקודות תצפית בולטת ביותר לעומת המקום המשני של יהושע.

הגישה הדיאכרונית הביקורתית קובעת את מקורות תיאורי ההתנחלות כ'מקורות יהודאיים' בגלל הצנעת מקומו של יהושע. אולם, גם בהקשר הזה ההסבר הדיאכרוני מספק רק חלק מהתמונה; הוא מתעלם מן האפשרות שהסתירות וההבחנות בין החלקים השונים של הספר נובעים מהמגמות של מעשה העריכה הנבואית, ומתרומתן של הסתירות לעיצוב הסופי של הספר. יהושע מוצג בתחילת יחידת ההתנחלות כזקן, וככזה הוא פועל לאורכה. לפיכך, לא מסופר על נתינת הנחלה ליהושע בזכות מעשיו כמסופר על כלב, וגם אין תיאור על יהושע שנלחם על נחלתו כפי שכלב נלחם עליה. הניגוד בין כלב לבין יהושע הוא אחד המאפיינים של נאומו, והוא מהווה הקדמה תמציתית למבנה של תיאורי ההתנחלות. בהמשך יתגלה שתיאור ההתנהלות של כלב מתואר גם בניגוד להתרפות שאר השבטים (י"ח). אולם, אינו דומה הניגוד שבין כלב לבין יהושע שבפתח יחידת ההתנחלות, לניגוד שבין כלב ויהודה לבין שאר השבטים: שאר השבטים מתוארים כמי שהתרפו ונמנעו מלקיים את צו ה' לחלוטין, בעוד שהניגוד בין כלב לבין יהושע מצומצם יותר. לצד יהושע, המנהיג הזקן שנמצא בשלהי פעילותו המנהיגותית, מוצג כלב כמי שנמצא בשיא כוחו. במקומות רבים במקרא דמות חיצונית משמשת דוגמה להנהגה ראויה, כביקורת השוואתית סמויה מול ההנהגה הקיימת. הדמות במקרים אלו לא מתוארת כמי שנועדה להחליף את המנהיגות הקיימת, וגם אינה מעידה בהכרח על מקורות חילופיים לתיאור המציאות, אלא משמשת אמצעי ספרותי לבחינת דמות הגיבור של הספר.[3] בחינה ספרותית של אופן הצגת הדמויות בסיפור המרגלים, כמו גם בפרקנו, מעלה שההבדל בין שתי הדמויות משרת את מגמת העריכה של הספר. למטרת מגמה זו מוצגת דמותו של כלב בצורה שונה מדמותו של יהושע.                  

נאום כלב - מהעבר אל העתיד

נאום כלב אינו נוגע רק להתייחסות אל העבר, אל אופן תפקודו בסיפור המרגלים ובתוכנה של ההבטחה שניתנה לו על ידי משה; נראה שעיקר נאום כלב נוגע לעתיד, וההתייחסות אל נחלתו אמורה להשליך על ההתייחסות של כל השבטים אל נחלתם. כלב אינו מבקש מתנה עבור הישגיו מן העבר, אלא את רשותו של יהושע לצאת ולהילחם שנית: "עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא.[4] ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דבר ה' ביום ההוא כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדלות בצרות אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה'" (י"ד, יא - יב). החשיבות בנאום כלב נעוצה בדבריו ביחס לעתיד, לקראת המשימות המוטלות על השבטים. בדבריו ישנה לקיחת אחריות ומנהיגות בנוגע למשימה זו. זהו החידוש הגדול בנאומו, וזהו הניגוד הגדול בין דרכו של כלב בפרט ושבט יהודה בכלל, לבין דרכם של השבטים המתרפים. אלא שבעניין זה קיימת גם ביקורת סמויה על יהושע, על כך שהוא לא השלים את המשימה של הכיבוש: בניגוד ליהושע, שמפאת זקנתו הוא אינו יכול להוביל יותר את המלחמה של השבטים, כלב מבקש להילחם אף נגד החזקים שבתושבי כנען הענקים. נראה שהכתוב השתמש בהנגדה בין כלב לבין יהושע ליצירת המתח הרוחני של כל סיפור ההתנחלות. בדברי כלב ישנה תוכחה סמויה על הפסיביות שאפיינה את מעשה הכיבוש וההתנחלות. נאום כלב מושך קו עלילתי בין סיפור המרגלים לבין בין בקשתו לזכות בנחלה עתה, ואף יוצר זיקה מטפורית עמוקה בין שתי התקופות. בדברי כלב, אפוא, יש מבט לאחור, המסביר מדוע יהושע נדרש להעביר את ההנהגה במעשה ההתנחלות לשבטים: "אתה זקנתה באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה... אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפילה לישראל בנחלה כאשר צויתיך" (י"ג, א - ו), ומבט לפנים, המסביר מדוע מקומו של יהושע מוצנע בחלק השני של ספר יהושע.

גילויי המנהיגות של כלב

סיפור בקשת הנחלה של כלב מסתיים בהסכמת יהושע לתת לו את הנחלה, בתוספת סיום אטיולוגי: "על כן היתה חברון לכלב בן יפנה הקנזי לנחלה עד היום הזה יען אשר מלא אחרי ה' אלוקי ישראל ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה" (י"ד, יד - טו). בהופעה השנייה של סיפור כלב (ט"ו, יג - יט), ממשיך הסיפור את קודמו בתיאור הירושה של כלב בארץ כנען, אולם, בנוסף לכך קיים בו רכיב עלילתי חשוב - כלב מעביר בעצמו את משימת הירושה לעתניאל בן קנז אחיינו.[5] בכך כלב מגשים באופן מלא את הציווי של ה' ליהושע בפתיחה ליחידת ההתנחלות:

אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפלה לישראל בנחלה כאשר צויתיך

ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לתשעת השבטים וחצי השבט המנשה

עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה

כאשר נתן להם משה עבד ה'

(י"ג, ו - ז).

גם ההקבלה במרקם המילים מוכיחה זאת:

ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דבר ה' ביום ההוא

כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדלות בצרות

אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה'

ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפנה לנחלה

(י"ד, יב - יג).

כך נוהג כלב בעצמו, וכך הוא נוהג באנשים הנתונים להשפעתו ולהנהגתו, והוא מעביר את המשימה לבאים אחריו:

ולכלב בן יפנה נתן חלק בתוך בני יהודה אל פי ה' ליהושע

את קרית ארבע אבי הענק היא חברון

וירש משם כלב את שלושה בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק

ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה

וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה

ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה

ותצנח מעל החמור ויאמר לה כלב מה לך

ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גלת מים

ויתן לה את גלת עליות ואת גלת תחתיות

(ט"ו, יג - יט).

יש לשים לב לריבוי ההופעה של השורש נת"ן כביטוי חוזר לנתינה של הנחלות בקרב משפחת כלב. כדאי לציין שיש כאן שבע אזכורים של השורש, והם מבטאים את יחסי הגומלין בשלושה שלבים - נתינת הנחלה לכלב, נתינת עכסה בתמורה להורשה, ונתינת הגולות לעכסה. ביטויים אלו מאפיינים את מערכת היחסים שבין המנהיג לבין נתיניו בנוגע לזכויות ולחובות שבירושת הארץ.[6] פיצולו של סיפור כלב לשני חלקים (י"ד יד - טו; ט"ו יג - יט), ושיבוצו בין שני חלקי הרשימה של שבט יהודה, באופן ששניהם ארוגים זה בזה, נועדו להבליט את היתרון של שבט יהודה באמצעות סיפור ה'שבח וההצלחה' של כלב ובני משפחתו, ואת הצייתנות והמסירות של שבט יהודה בהתנחלות בארץ. עתניאל בן קנז, בן משפחתו של כלב, ימשיך לשמש דגם חיובי במהלך התקופה שלאחריה. הוא נזכר שלוש פעמים בהקשרים אלו: 1. ברשימת נחלת יהודה בספר יהושע (ט"ו, יז); 2. בסיפור הכיבוש וההתנחלות של שבט יהודה בסקירת השבטים הנוחלים בפתיחת ספר שופטים (א', יג); 3. בפתיחת רשימת השופטים בספר שופטים, כאשר עתניאל הוא השופט הראשון (ג', ז - יא). בכל הפעמים דמותו של עתניאל מוערכת כדמות של גיבור בעל יכולות בתחום הצבאי, הרלוונטיות ביותר לכיבוש ולהתנחלות, עם הזכרה חוזרת של הייחוס של עתניאל לכלב.[7] כמו כן, יש לציין שכל ההופעות משובצות בסיפור או ברשימה שפותחים יחידה שלמה, ככל הנראה מתוך רצון להבליט את ההשוואה או הניגוד שבין הסיפור לבין המשכו, דהיינו בין התיאור המחמיא לכלב ולעתניאל לבין התיאורים המתייחסים למנהיגים ולשבטים המתוארים אחריהם. מוטיב זה קיים הן בספר יהושע והן בספר שופטים, עובדה המחזקת את הטענה בדבר קווי עריכה משותפים לשני הספרים במוטיבים דומים.

סיפור עכסה בת כלב ובנות צלפחד

בתוך תיאורי גבול הנחלות של יהודה ויוסף ישנם עוד שני סיפורים אשר מצטרפים לסדרת סיפורי הדרישה לנחלה. שיבוצם בתחום היחידה של שבטי יהודה ויוסף מחזק את המגמה הכוללת של תיאורי נחלות יהודה ויוסף כתיאורי "שבח והצלחה" לשבטים הנוחלים, ולקבוצות ולבודדים המשתייכים אליהם. ניתן גם לאמץ את המבנה שמציע עסיס לארבעת הסיפורים, התומך במגמת העריכה הכוללת של יחידה זו.[8] לדעתו, מלבד ההקבלה הקיימת בין סיפורי המעטפת, סיפור כלב וסיפור בקשת הנחלה של בני יוסף, קיימת גם הקבלה בין סיפור בקשת הנחלה של עכסה מאת אביה כלב לבין הבקשה של בנות צלפחד: שניהם סיפורים על נשים, שהן בנות של דמויות ידועות; ובנוסף להקבלה העלילתית, ניתן להצביע גם על הקבלה במרקם המילים:

ט"ו, יג

י"ז, ד

ולכלב בן יפנה נתן חלק בתוך בני יהודה

אל פי ה' ליהושע את קרית ארבע אבי הענק היא חברון.

לאמר ה' צוה את משה לתת לנו נחלה בתוך אחינו

ויתן להם אל פי ה' נחלה בתוך אחי אביהן.

 

סיפורים אלה מצטרפים לתמונה הכוללת המוצעת ביחס לרשימות השבטים של יהודה ויוסף. מדובר בשבטים שצייתו ליהושע, התנחלו, ואף ביקשו בקשות שונות המעידות על רצונם העז לקבל את נחלתם. זאת לעומת השבטים שרשימותיהם משובצות לאחר סיפור המתרפים (י"ח, א - י'), שלא גילו עניין במשימת ההתנחלות, ועל כן יהושע הוכיחם.

ז. סיפור בני יוסף (י"ז, יד - יח)

סיפור בקשת הנחלה של בני יוסף חותם את פרק הנחלה של שבטי יוסף, ולמעשה חותם את היחידה הכוללת את נחלת יהודה ויוסף (פרקים י"ד - י"ז). נחלת שני השבטים מצויה, אפוא, בתוך מעטפת סיפורית של בקשת הנחלה של כלב בתחילה לבין בקשת הגדלת הנחלה של בני יוסף בסוף,[9] ויש ביניהם הקבלה - בשני המקרים מדובר בנציגי השבטים הניגשים ליהושע בתביעה הנוגעת לנחלה. אולם, זוהי הקבלה ניגודית, שיש בה מגמת היפוך: בסיפור כלב יש מאפיינים של אמונה, חוסר פחד, קנאות והצלחה; ואילו בסיפור בני יוסף ניכרים תכונות של פחד (מפני הכנענים), מרדנות ופולמוסיות (בתביעה לנחלה חלופית) ותחושה של כישלון. כלב ביקש נחלה קשה - הר, וקיבל ערים; ואילו בני יוסף ביקשו נחלה קלה יותר, ערים, וקבלו הר ונחלה קשה מרובה בעצי יער. כלב לא חשש מפני הענקים והערים הבצורות; ואילו בני יוסף הביעו את פחדם מפני הרפאים, הידועים בזיהוים עם בני ענקים (דברים, ג', יא). היחידה הראשונה מתחילה, אם כן, בסיפור כלב, שיש בו ביטויים רבים של ביטחון והצלחה עד כדי האמירה שהארץ שקטה ממלחמה (סוף פרק י"ד), ומסתיימת בבלבול וחוסר ביטחון הניכרים בסיפור בני יוסף. לעומת זאת, ניתן לעמוד גם על כמה מאפיינים דומים בין סיפור כלב לבין סיפור בני יוסף, כגון העמידה מול יהושע בבקשה הנוגעת לנחלה, והעלאת נושאים שונים הקשורים לנחלה והמעידים על רצונם הכן להתנחל. בגלל המתח הקיים בסיפור בני יוסף, בין "שבח והצלחה" לבין "קונפליקט וסיבוך", והצדדים השונים הקיימים בסיפורו, ניתן לראות בסיפור זה חוליית מעבר בין רשימות הנחלה של יהודה ויוסף והסיפורים המלווים אותם, הזוכים להערכה ולשיפוט של שבח, לבין סיפור רשימות שאר השבטים וסיפור המתרפים שפותח אותם, שקיימת ביחס אליהם הערכה ביקורתית גלויה.

שיבוץ סיפור בני יוסף בין היחידות תואם, אם כן, את המגמה הכפולה של מעשה העריכה הנבואית הניכרת במיוחד בסתירה ובשוני שבין התנועה שבין הסיפורים והרשימות לאורך הספר לבין המסגרות של היחידות והסיפורים. מחד, תנועה של הפחתה מתיאור נחלת יהודה אל תיאור נחלת יוסף, המשתקפת בהשוואה הניגודית בין סיפור כלב לבין סיפור בני יוסף. מאידך, סיפור בני יוסף בפני עצמו ניתן לקריאה אוהדת עם הערכה ושיפוט חיוביים. בתיאור הנחלה של יוסף, כמו גם הסיפור המלווה אותו, לא קיימת ביקורת גלויה וניתן אף לזהות בו נימות של שבח על הנכונות והמוטיבציה להתנחל. בני יוסף אינם מגלים אדישות וחוסר רצון כפי שנוהגים אחיהם המתרפים המתוארים ביחידה השנייה.[10]

 

     
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:  

 http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

לתגובות: [email protected]

 

 

**********************************************************

 
 

 

 

[1]    ייתכן שהמעמד מציג בפני הקורא את המתח המצוי בין שבט אפרים המיוצג על ידי יהושע, לבין שבט יהודה המיוצג על ידי כלב. מתח זה מקביל, ואולי הוא אף סיפור בבואה, לשיחה הדרמטית בין יהודה ליוסף: "ויגש אליו יהודה..." (בראשית, מ"ד, יח). בספר בראשית המעמד מייצג במידה רבה את המתח המצוי בין האישים, שהוא אחד מהנושאים המלווים את הספר ואת המקרא כולו. ההקבלה בין המעמדים קיימת במידה מסוימת גם בתמה ובחומרי העלילה: כלב בא בתביעה ליהושע ובפיו בקשה הקשורה לסיפורי העבר בזיקה לשבטים האחרים, בדומה לשיחה שבין יהודה לבין יוסף; ובשני המקרים הדובר הראשי הוא משבט יהודה, והדובר משבט יוסף/אפרים, בעל המעמד הגבוה יותר, נעתר לדברי העומד ממולו. בהקשר זה מעניין לציין כי על סמך שלושה קטעים מן הגניזה הקהירית עולה כי סיפור כלב נקרא כהפטרה לסדר "ויגש אליו יהודה" על פי המנהג התלת-שנתי של הקריאה בתורה. השוו: עופר, "סדרי נביאים וכתובים" , תרביץ נח תשמ"ט, עמודים 179 - 178. הזיקה בין יהושע לבין יוסף כאיפיון ספרותי בתיאור הסיום של ספר יהושע תומכת לדעתי באנלוגיה זו. השוו: קיל י', ספר יהושע, דעת מקרא, ירושלים, תשל"ז, עמוד קכב.

[2]    יתכן כי ממד דומה קיים גם בסיפור תלונת בני יוסף העומדים לפני יהושע בפרק י"ז יד, ואולי סיפור התלונה של בני יוסף מטעים שיהושע לא נעתר להם למרות השתייכותם השבטית המשותפת.

[3]    למשל, תיאור דמותו של יהונתן על רקע מלכות שאול, או דמות של גדעון באנלוגיה שתפקידה להעריך ולשפוט את הנהגת שאול; ראו גרסיאל מ', ספר שמואל א', עיון ספרותי במערכי השוואה, באנלוגיה ובמקבילות, רמת גן, תשמ"ג, עמודים 31 - 15.

[4]    הביטוי 'לצאת ולבוא' מופיע פעמים רבות ביחס למנהיגות, ובייחוד למנהיגות שמתפקדת במלחמה. הביטוי בולט אף במינויו של יהושע בספר במדבר - "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם" (במדבר, כ"ז, טז), ובספר דברים - "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. ה' אלוקיך הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה'" (ל"א, ב - ג). יתכן שהשימוש בביטוי זה בפי כלב רומז על התאמתו להנהגה הצבאית.

[5]    הופעת עתניאל בן קנז כראשון השופטים (שופטים, ג', ט) מעצימה את הזיקה בין סיפור כלב לבין בין תפיסת המנהיגות בסיפור זה, וכן את הזיקה בין תיאורי ההתנחלות בספר יהושע לבין ספר שופטים בכלל.

[6]    השימוש בפועל נת"ן מאפיין את הנחלות שניתנו בדין, לדוגמה כלב ובני משפחתו, כפי שפורט למעלה. בדומה לכך נאמר לגבי יהושע: "ויכלו לנחל את הארץ לגבולתיה ויתנו בני ישראל נחלה ליהושע בן נון בתוכם. על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח בהר אפרים ויבנה את העיר, וישב בה" (י"ט, מט - נ). ביטוי זה בולט במיוחד בכותרות של רשימות הנחלה של שניים וחצי השבטים: "ויתן משה למטה בני ראובן למשפחתם" (יהושע, י"ג טו, כד, כט) ובהופעות השונות של שניים וחצי השבטים לאורך הספר (א', טו; ועוד פעמים רבות). 'נתינת נחלה' כמוה כהכרה אלוקית במקבל הנחלה כראוי.. נוסח דומה מצוי ברשימות ערי הלויים: "ויתנו בני ישראל ללוים מנחלתם אל פ ה'" (כ"א, ג), זאת לעומת "ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה ה' אלקי ישראל הוא נחלתם כאשר דבר להם" (י"ג, לג ועוד).

[7]    אזכור הייחוס בולט במיוחד במקום שאין צורך בו בסיפור, כגון בסיפור עתניאל בן קנז השופט (שופטים, ג', ט).

[8]  ראו Assis E., “How Long Are You Slack To Go Possess The Land”, (Jos. xviii 3): Ideal and Reality in the Distribution Description in Joshua xiii-xix”,VT 2003, pp, 19.

[9]    שם.

[10] מגמה כפולה דומה קיימת גם ברשימת השבטים בספר שופטים (א'): 1. לצד רשימת יהודה ויוסף משובצים סיפורים המעידים על רצונם להתנחל (א', יב - טו; א', כב - כו); 2. הסיפור של יהודה בולט בעוצמתו ובמגמתו יותר מאשר הסיפור המשובץ לצד רשימת שבטי יוסף.