העובר על דברי סופרים חיה מיתה

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

עירובין דף כא – העובר על דברי סופרים חיה מיתה

בסוגייתנו הגמרא מביאה מספר דרשות המדברות בחשיבות דברי חכמים. בין הדברים נאמר שיש להיזהר יותר בגזרותיהם של חכמים מדברי תורה:

"בני, הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה".

דרשתו של רבא דרושה ביאור משום הקושי שבדבריו – כיצד יתכן לומר שגזרתם של חכמים דורשת הקפדה וזהירות גדולה יותר מאשר ציווי שניתן לנו על ידי הקב"ה. מדברי רש"י (ד"ה ויותר מהמה) משמע שהכוונה בדרשה זו לדברי סופרים היא לא כפי מובנה בדרך כלל – גזרות חכמים, אלא מדובר בתורה שבעל פה. כלומר, התורה שבעל פה נקראת דברי סופרים משום שנמסרה לחכמי ישראל שהם הסופרים ועליהם להמשיך ולהעבירה תורה זו הלאה לדורות הבאים. אם נקבל את דבריו הקושי איננו שכן ניתן להבין בנקל מדוע יש להקפיד על מה שנמסר בעל פה מאשר על מה שכתוב. ברם, זו לא בהכרח כוונתו של רש"י. יתר על כן, המשך דברי הגמרא 'כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' מתאים יותר למי שעובר על דברי חכמים. כלומר, משום שמי שעובר על דברי חכמים, למעשה עובר על 'לא תסור' האמור בפרשת זקן ממרא, שדינו מיתה, למדו מכך שגם מי שעובר על דברי חכמים חייב מיתה.

הסבר מעין זה נכתב גם על ידי רבנו יונה (ספר שערי תשובה לרבנו יונה שער ג):

"ה. ועתה הלא לך לדעת, מפני מה העובר על דברי חכמים חייב מיתה יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. וזה פשר הדבר: כי העובר על דברי חכמים, אשר מלאו לבו לעשות כן, כי תקל מצותם בעיניו, לא מהתגבר יצרו עליו, אבל כי תכהינה עיניו מראות אור דבריהם ולא יהלך לנוגה האמונה, ולא משך בעול גזרתה, ולא יטרח לקיים מאמרם כי לא נכתב בספר התורה, ולא נהג כדרך העובר על דברי התורה אשר נפשו מרה לו ונקוט בפניו, ויירא וייצר לו כי ישיאהו יצרו לחטוא. על כן משפט מות יהיה לאיש כי הפיל דבר אחד מכל דבריהם הטובים, והוא כאומר: ננתקה את מוסרותימו! ודומה למה שכתוב בענין זקן הממרה את פי החכמים: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'".
ו. והשנית - כי האיש ההוא רחוק מן התשובה, אחרי אשר אין הדבר חמור עליו, כי ישנה באולתו תמיד. והחטא הקל ענשו יותר מן החמור בהכשל בו החוטא פעמים רבות".

לדבריו, אדם שעובר על המצוות עושה זאת משום חולשה – יצרו תקיף עליו, לאחר המעשה אותו אדם מצטער ומתחרט על מעשיו משום שהאמת היא שברצונו לקיים את דברי הקב"ה ומצוותיו. לעומת זאת, אדם שעבר על דברי חכמים אינו עושה זאת משום חולשתו, סיבת הדבר היא משום שדבריהם אינם חשובים בעיניו; משום כך, שלמעשה אותו אינו מקבל את דבריהם של חכמי ישראל הוא מתחייב במיתה.

מדברים אלו ניתן להבין גם את דברי הברייתא במסכת ברכות (דף ד עמוד ב):

"חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה; אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך; וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה".

דהיינו, אדם שדוחה קריאת שמע עד לאחר האכילה והשינה מתחייב מיתה משום שלא חשש לדברי חכמים – שזלזל בדבריהם ולא משום שלא קרא קריאת שמע. אם זו כוונת הדברים, נראה לומר שהכוונה היא לאדם שרגיל לזלזל בדברי חכמים. כלומר, מהלשון שבה נכתבו הדברים 'כל העובר', נראה לומר שמדובר בכך שבדרך כלל, באופן מתמשך אותו אדם עובר על דברי חכמים. מצינו לשון דומה במקומות נוספים כמו במסכת סוטה (דף ד עמוד ב) ביחס למי שלא נוטל ידיים. רש"י שם (ד"ה נעקר) מפרש 'דעובר על דברי חכמים חייב מיתה'; כך גם במסכת בדברי בעלי התוספות במסכת ברכות (דף סא עמוד א ד"ה וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב) המפרשים שרק לאדם הרגיל ללכת מאחורי אישה אין חלק לעולם הבא – "פי' אם רגיל בכך לפי שיבא לידי נאוף וסופו יורד לגיהנם".

הרב ירון בן צבי