בא | העלאת ניצוצות

בפרשת השבוע מצווה הקב"ה את משה לומר לבני ישראל:

"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (י"א, ב')

רש"י על אתר מתקשה מדוע הקב"ה משתמש בלשון יוצאת הדופן 'נא', ומסביר:

"אין 'נא' אלא לשון בקשה. בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם: 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם"

כלומר, הקב"ה רצה שמשה יוודא שבני ישראל יצאו ממצרים עם רכוש, כדי שלאברהם אבינו לא יהיו טענות כלפי הקב"ה על כך שלא קיים את ההבטחה שניתנה לו בברית בין הבתרים "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, י"ד). לכאורה דברי רש"י קשים: האם אין לקב"ה דרכים להשיג "בכוחותיו" את הכסף שהבטיח לאברהם? האם לשם כך הוא נדרש להתחנן בפני עם ישראל? יתר על כן, מדוע הקב"ה מצווה את משה לומר לבני ישראל לשאול את הכלים הללו, כאשר ברור שבני ישראל לא מתכוונים להשיב אותם, ומדובר בלקיחה גמורה? ודאי שיש לתרץ את הקושיות הללו גם ע"פ פשוטו של מקרא, אך אנו ננסה להסביר אותן על דרך הדרש.

הגמרא במסכת מגילה ו. אומרת:

"אמר רבי יוסי בר חנינא, מאי דכתיב: 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלקינו'? והסירותי דמיו מפיו - זה בית במיא (כריא) שלהן; ושקוציו מבין שיניו - זה בית גליא שלהן; ונשאר גם הוא לאלקינו - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום... שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים"

פשטות הגמרא היא, שלעתיד לבוא שרי יהודה ילמדו תורה אפילו במקומות שהיתה בהם בעבר עבודה זרה. למרות זאת, ניתן להסביר שכוונת חז"ל היא, שגם מתרבות הגויים ניתן להוציא דברים טובים. העומק בדברי הגמרא, לפי הסבר זה, הוא שגם מהעבודה הזרה הטמאה ביותר ניתן להוציא את השיקוצים, ולקחת את הטוב הקיים בה שיכול להועיל ולשפר את לימוד התורה שלנו - "ונשאר גם הוא לא-לוהינו".

ע"פ רעיון דומה מסביר האר"י הקדוש, שהציווי להוציא ממצרים את כלי הכסף, הזהב והשמלות, הוא בעצם ציווי להוציא את ניצוצות הקדושה ממצרים. לדבריו, כאשר הקב"ה לא התכוון שבני ישראל יקחו את הכסף והזהב הגשמיים, אלא הוא ביקש מהם 'להשאיל' ממצרים את אותם המרכיבים החיוביים שעימם נפגשו במהלך שהותם - הן את מה שקיבלו מחוויית העבדות, והן את מה שקיבלו מהחברה המצרית הסובבת אותם. במבט ראשון יכול היה אדם לטעון שאין שום דבר חיובי במצרים, וכל מה שיש שם הוא שיקוץ וטומאה, אולם חזקה על המעצמה הגדולה ביותר באותה תקופה שקיימים בה גם דברים חיוביים שאותם ניתן לקחת - "כלי כסף וכלי זהב ושמלות" בלשון הקב"ה.

אולם, הקב"ה ציווה שבני ישראל ישאלו את הדברים, ולא יקנו אותם. נדמה שהסיבה לכך היא, שמצד אחד הקב"ה אמנם מבקש מבני ישראל לקחת את אותם דברים חיוביים, אולם מצד שני הוא רוצה לוודא שנדע שאלו דברים שאולים, שאינם שייכים במקורם ליהדות, ולכן יש להזהר בהם מאד.

גם היום ישנם דברים רבים בעולם הכללי שיכולים לשפר את לימוד התורה. כשהמשנה נערכה היא נוסחה מראש בצורה מעורפלת, כדי שהלומדים יזדקקו לרב כדי ללמוד אותה, ולא ילמדו אותה בעצמם. במילים אחרות, הגמרא נועדה ללימוד בעל פה בבית המדרש. אולם כיום, אדם יכול ללמוד תורה באמצעות מחשב שהזיכרון שלו מכיל את כל התנ"ך, הגמרא ועוד אלפי מאגרים, מבלי שיזדקק לפתוח אפילו ספר אחד. דוגמא נוספת לדברי היא מכונת הצילום, המאפשרת לאנשים לקרוא טקסטים מבלי שהספר עצמו יימצא תחת ידם, ולכן במובן מסוים היא 'מוציאה' את הספרים מבית המדרש.

אין ספק שהתפתחויות טכנולוגיות אלו תורמות ללימוד התורה, אולם יש לדעת שאין אלו הדרכים שבהן צריך ללמוד מלכתחילה. לימוד תורה נעשה קודם כל מפי רבנים ומתוך ספרים. אין ספק שהמחשב או מכונת הצילום הם דברים חיוביים שיצאו מהתרבות הכללית, אולם יש לקחת אותם בערבון מוגבל, ו'להשאיל' אותם בלבד. הדבר הכרחי, משום שיש לזכור שיש סכנה באמצעים הללו: בעוד שהצילומים והמחשב עוזרים בלימוד לאנשים שלא יכולים להגיע למקורות בלעדיהם, הרי שאין זה אידיאלי ללמוד בצורה כזו לאורך כל החיים. רצוי ומועיל להשתמש בשכלולים אלו לצורך קידום הלימוד, כל עוד מכירים בכך שאלו דרכים שאולות ללימוד, ואין הן הדרכים המקוריות בהן למדו תורה לאורך כל הדורות. דבר לא ישווה לתחושת ההיכרות עם ספר, לתחושת ההפריה מרב, ולהתמודדות המשותפת בלימוד עם חברותא. רק על ידי השקעת המאמץ הנדרש, ועל ידי היקף נרחב של ידע, נגדל להיות תלמידי חכמים של ממש!

עד עתה דיברתי על הוצאת רעיונות טכנולוגיים מהתרבות הסובבת, אולם נראה שניתן להוציא רעיון נוסף מדברי האר"י ביחס לציווי הקב"ה להוציא את הניצוצות ממצרים.

כידוע, בני ישראל במצרים היו במ"ט שערי טומאה. האר"י הקדוש מסביר את הפסוק "וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות י"ב, ל"ט) בכך, שאילו היו בני ישראל מתמהמהים ביציאה ממצרים היו עלולים להגיע לשער הטומאה הנ', שממנו לא ניתן להגאל ח"ו. מדברים אלו אפשר ללמוד, שאמנם יש צורך להוציא ממצרים את הניצוצות, אולם יש להזהר שלא לקלוט יתר על המידה מהעולם הרוחני שלהם, שכמעט והוביל אותנו לשערי האבדון. יש אולי רעיונות רוחניים שאפשר לקחת מתרבות מצרים, אולם אותה זהירות שצריכה להיות בשאיבת רעיונות גשמיים, צריכה להיות כפולה ומכופלת כשאנו ניגשים לדון ברעיונות רוחניים. יש לקחת רק 'ניצוצות', וגם בהם יש לדקדק ולהזהר מאד, ולא 'להתמהמה' יתר על המידה. גם כיום יש הלוקחים הכל מתרבות המערב, על קירבה ועל כרעיה, ויש שאינם מוכנים לקבל דבר. הדרך הנכונה, שאותה ניתן ללמוד מהפרשה, היא שיש לקחת את הדברים הטובים, ושאכן ישנם דברים כאלו בכל תרבות מצליחה.

לפי דברינו, אולי ניתן להסביר מדוע הקב"ה אומר את ציווי ההשאלה ממצרים בלשון בלשון בקשה - "דבר נא". באופן בסיסי, עם ישראל סולד מכל דבר שנעשה במצרים ומכל תרבות שהיתה שם. אולם, בגלל שהקב"ה רוצה שנוציא אפילו מתרבות זו את הניצוצות הוא מבקש שנתגבר על מאיסה טבעית זו - "דבר נא".