העם, הנביא וה' – בתגובה לחורבן

  • ד"ר טובה גנזל

בשיעור זה אנו עוברים לחטיבה השלישית של הספר - הכוללת נבואות תקומה לעם-ישראל. חטיבה זו כוללת את פרק לג הדן בתפקידו של הנביא, ובשינוי של מעמדו עם החורבן. בנבואות הבאות פונה יחזקאל לנמענים שונים: למנהיגי ישראל בגולה – אותם מוכיח על הפקרת בני ישראל וניצולם (פרק לד); להרי אדום – להם נאמרות נבואת זעם וחורבן (פרק לה); להרי ישראל – בהבטחה להפרחת שממונם (פרק לו); ולבסוף - לגולים, להם מובטח שיחזרו לארצם (פרק לז). ליחידה זו נלווים צמד פרקים המתארים את מלחמת גוג מארץ המגוג (פרקים לח-לט).

פרק זה - בו מתבשר יחזקאל על חורבן המקדש בירושלים, משלים נושאים שעלו בחלקו הראשון של הספר. כך, פסוקים א-כ עוסקים בתפקידו של יחזקאל כצופה (פרק ג, ט-כא) ונדונו בשיעור השלישי; פסוקים כא-כג עוסקים בפרשת האלם (פרק ג, כה-כז) שנדונה בשיעור הרביעי; ואילו פסוקים כג-ל עוסקים במעמדם של גולי יהויכין בהשוואה לאלו שנותרו בארץ לאחר החורבן – נושא הנידון בשיעור הראשון. בנוסף לכך, יחסי הנביא עם סביבתו נלמדים מתוך פסוקים ל-לב ומהווים סוג של תיקון ליחס העוין לו זכה הנביא עם צאתו לדרך לשליחותו הנבואית (ב, ו); ואף פסוק סיום הפרק (לג) - העוסק במטרת השליחות הנבואית של יחזקאל, משלים את הנבואה מפרק ב פסוק ה. לאור זאת, שיעור זה מהווה המשך והשלמה לשיעורים קודמים בסדרה זו.

 

בין בבל גולי בבל והנותרים בירושלים (פסוקים כא-כט)

על פי ציון הזמן שבראש הנבואה, היא נאמרה: 'בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה [לגלות יהויכין] בָּעֲשִׂרִי [בחודש טבת] בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ'. כלומר – לכאורה, עברה למעלה משנה וחצי מהחורבן ועד הגעת דברי הפליט ליחזקאל, תקופה ארוכה למדי. יש שהציעו שהגולים מנו את מלכותו של יהויכין מניסן, ואילו את שנות מלכותו של צדקיהו מנו מתשרי; וכך - חורבן ירושלים באב שנת 586 לפנה"ס חל בשנת שתים-עשרה לגלות יהויכין, אך אותה שנה עצמה הייתה שנת אחת-עשרה למלכותו של צדקיהו. על פי חישוב זה עברו כחמישה חודשים בלבד מן החורבן ועד שהגיעה הבשורה ליחזקאל - זמן סביר להגעת הפליט מיהודה לבבל. כך או כך, יחידה זו שייכת לתקופה שלאחר החורבן (המתוארת במל"ב כה, יב; ובירמיה נב, טז), ובה מתמודד יחזקאל עם טענת הנותרים בארץ הטוענים כי הם בעלי זכות הירושה עליה. אוכלוסייה זו מכונה בפי יחזקאל 'יֹשבי החרבות האלה'. הטענה המצוטטת מפיהם כלפי הגולים היא שיש ליחס משמעות אלוקית לכך שעדיין קיים מרכז יהודי פעיל בארץ, ואין לבטל את מעמדם רק משום שהם מעטים (פסוק כד). הטענה האחרונה מתבססת על ידי השוואה לאברהם - הרי בהשוואה לאברהם - שהיה אחד, רבים הם; ואכן, הכמות היא לא הגורם המשמעותי – ישעיה התבסס על השוואה מקבילה לאבות האומה בדברי עידוד ונחמה: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיה נא פסוקים ב-ג). אך טענתם של 'ישבי החרבות' שגויה, לא בגלל מניינם המועט, אלא משום ריבוי חטאיהם. יש לשים לב לכך שהחטאים אותם מונה הנביא אינם קשורים לפגיעה בקדושת המקדש, אלא לעבודה זרה ולחטאים שבין אדם לחברו; חטאים אלו - רלוונטיים עתה כפי שהיו לפני החורבן. במצב זה, ברור כי הם אינם ראויים לרשת את הארץ, ולכן אין ממש בטענתם. מעבר לכך, הנותרים בארץ עתידים למות בחרב ובדבר. בסיום התהליך - תהיה הארץ שוממה; אך שממה זו תביא לידיעת ה'.

 

הד לאירועים שקדמו לרצח גדליה

נראה כי הטענה: 'אֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה' - המתארת את דברי תושבי הארץ אחר החורבן, מתאימה לימים שלפני רצח גדליה. העובדה שגדליה הופקד על אוכלוסיית ה'נשארים' (מל"ב כה; ירמיה מ, ז), מלמדת כי לאוכלוסייה שנותרה בארץ היה מעמד מוגדר, אזור מחיה ברור והגדרה של זכויות וחובות לשלטון. ראיה עקיפה לכך היא גם הבולה (סוג של חותמת) של 'גדליהו [א]שר על הבי[ת]' - שנמצאה בשכבה II בלכיש (שלהי המאה השביעית לפנה"ס - ראשית המאה השישית). ההנחה המקובלת במחקר היא שגדליה אשר על הבית הוא גדליה בן אחיקם, שהיה לראש מערכת השלטון של יהודה מטעם הבבלים לאחר חורבן ממלכת יהודה, או לכל הפחות נציג רשמי של ה'שארית' בפני השלטון הבבלי.

טענת הנותרים בארץ מלמדת שהם הניחו שהגלות נוגעת רק לאלו שישבו בבבל; ואילו הם, הנותרים בארץ – הם הממשיכים את הקיום הלאומי של עם ישראל, ולכן זכאים לירושת הארץ. יחזקאל בהחלט מתנגד לכך, ומודיע להם שהם עתידים להצטרף לאחיהם הגולים בבבל (עיין גם ביחזקאל יא טז; וב-יב כא-כה). לאור זאת, על אף שלכאורה זוהי נבואת פורענות לתושבי הארץ - היא נבואת תקומה והמשכיות לגולים; מסיבה זו, היחידה הנבואית משובצת בפרקי התקומה שבספר יחזקאל.

רצח גדליה סיים תקופה זו. על אף שאין בידינו ראיות להיקף הנותרים בארץ אחרי רצח גדליה ומעמדם, נראה כי בעוד ניהול הנותרים בארץ התבצע על ידי גדליה, היתה לקבוצת שנותרה בארץ זהות נבדלת; זהות - שאבדה לאחר רצח גדליה, יחד עם מעבר מלא של הניהול הפנים-יהודי לשלטון הבבלי. אם כן, לאחר רצח גדליה התרחש תהליך כפול: הנותרים איבדו תקווה לשלטון עצמאי בארץ; ובנוסף לכך, חדלו מלראות את עצמם כנבדלים מאחיהם שבבבלי.

הבנת הנבואה בתוך ההקשר ההיסטורי שבו היא נתונה, מעלה שתי אפשרויות מציאותיות המשליכות על משמעותה. מאחר שהנבואה הגיעה בחודש טבת, ההנחה הרווחת היא  שרצח גדליה, שהתרחש בחודש תשרי, קדם לה. אך מציטוט דברי יושבי הארץ בפי יחזקאל: "וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (פסוק כד) - נראה שיושבי הארץ מתייחסים לעצמם כאלטרנטיבה לגולי בבל; התייחסות הנראית פחות סבירה לאחר רצח גדליה. כמו כן, המענה הנבואי לטענתם (בפסוקים כה-כח) -  נראה מתאים יותר למצבם של תושבי הארץ לפני הרצח ולא לאחריו.  

על פי האפשרות הראשונה, הרצח התרחש שבעה שבועות לאחר החורבן. מאחר שמסתבר שמשך הזמן שלוקח לפליט להגיע מישראל לבבל הוא מספר חודשים – נראה כי בשעה שיצא הפליט מירושלים להודיע ליחזקאל ולגולי יהויכין שחרבה העיר טרם התרחש רצח גדליה; הנבואה - מתארת את המצב בארץ בתקופה הקצרה שבין החורבן לרצח. על אף שלא ניתן לשלול לחלוטין הסבר זה, הוא קשה בעיני - הן משום שלדברי הנביא אופי פולמוסי מובהק, דבר שאינו סביר מיד לתקופה הסמוכה לחורבן, בה עיקר המאמץ מוקדש לאיסוף השברים ולהתאוששות; והן משום שהמענה האלוקי היה צריך לשקף את המציאות בארץ בזמן אמת, ללא תלות בזמן יציאת הפליט.

האפשרות השניה - הסבירה יותר בעיניי, היא שנבואה זו מתארת את המצב בארץ בשלב מאוחר במעט ולא בשבועות הסמוכים לחורבן. בזמן זה - עדיין קיימים בארץ תושבים רבים, והם רואים ביישוב הנותר בארץ אלטרנטיבה לגולי בבל. לאור זאת, יש להניח כי רצח גדליה לא התרחש בחודש תשרי שלאחר החורבן, אלא שנה או מספר שנים מאוחר יותר. אם נבין כך, נבואת יחזקאל מקבלת משמעות מיוחדת - מטרת הנבואה היא להבהיר ל'נשארים' כי על אף ש'צלחו' את חורבן המקדש אין הם היורשים העתידיים של הארץ, וכי גולי בבל הם ההמשך המרכזי של עם ישראל.

בדרך זו אנו למדים מעט גם על הקשר שבין גולי בבל ותושבי ירושלים. אנו מכירים את גלות בבל כמרכז היהודי העולמי, ממנו תקומת העם עתידה לצמוח, אך מעמד משמעותי זה לא נקנה לה מיד. בתקופה הסמוכה לחורבן הנותרים בירושלים ראו בעצמם את ממשיכי הדרך, ובעלי זכות ירושת הארץ – ואת אחיהם שגלו דימו לעשרת השבטים שנטמעו בין העמים (בהם עסקנו בשיעור הראשון בסדרה). השינוי החל ברצח גדליה – אז היישוב היהודי בארץ איבד את עוצמתו, וחלחלה בקרב רבים ההכרה שהמשך קיומו הלאומי והרוחני של עם ישראל יהיה בגלות בבל, בעוד יושבי הארץ הם קבוצה זניחה - 'שארית' בלבד. זהותם של הנותרים בארץ כ'שארית', נותרה בעינה גם בראשית ימי שיבת ציון, כך ע"פ חגי (א,יב; ב,ג), וזכריה (ח, ו, יא, יב) – הממשיכים לכנותם: "שארית העם".

 

מעמדו של יחזקאל לאחר החורבן (פסוקים ל-לג)

פרק זה מסתיים ביחסם של הגולים ליחזקאל. יושם על לב כי הבשורה כי חרבה העיר, לא כוללת כל תיאור של החורבן. הבדל זה הוא אולי הבסיס להבנת הפער שבין נבואות יחזקאל וירמיה בשנים אלה; ואלו הפסוקים:

וְאַתָּה בֶן אָדָם בְּנֵי עַמְּךָ הַנִּדְבָּרִים בְּךָ אֵצֶל הַקִּירוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים. וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד אִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: בֹּאוּ נָא וְשִׁמְעוּ מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת ה'. וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ כִּי עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵך. וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם. וּבְבֹאָהּ הִנֵּה בָאָה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם. 

 

עבור הקהל המקבל את נבואותיו של יחזקאל בבבל, עתה - משהתממשו נבואותיו אודות חורבן המקדש, הוכח שיחזקאל הוא נביא אמת. מעתה דבריו זוכים ליותר פופולריות – בשונה מהנבואות הקודמות לחורבן, שנאמרו בפני זקני יהודה וישראל. הערכה זו גורמת לקרבה וקשר, דבר המוביל לכינויו של העם כ'עמך'. השמועה עוברת מפה לאוזן כי כדאי לשמוע מה בפיו של יחזקאל. אמנם, אין העם עתידים לעשות כדבריו - דבריו של יחזקאל נשמעים להם כשירה. על כן, מסתיימת נבואה זו – "וידעו כי נביא היה בתוכם", כפי שנאמר לו בתחילת שליחותו הנבואית (ב, ה). נבואתו לא תועיל בזמן אמת, אלא רק לאחר שדבריו ואזהרותיו יתממשו.

הנביא אינו מתמקד בחורבן עצמו, ופניו מופנות לעבר העתיד. זאת מכיוון שהיושבים בבבל לא חוו משבר באופן ישיר, והפנמת החורבן כבר החלה. תחילה מזכיר הנביא לעם (פרק לד), שהוא כבר התייחס בעבר לכך שיושבי הארץ הם למעשה יושבי חרבות, אך משם עובר לסדרת נבואות העוסקות בשיקומו של עם ישראל בעתיד: תחילה באמצעות חזרה מורחבת של נבואותיו לקיבוץ העם (פרק לו, כב-לה) נבואה למנהיג מזרע בית דוד, חזון העצמות היבשות, גוג ומגוג וחזון המקדש העתידי. אין בנבואותיו אלה דברי נחמה, צער פיוס או רחמים - על מה שהתרחש עתה בירושלים. הדבר מתחדד לאור השוואה לירמיה שקונן רבות על החורבן. לפי דברי הגמרא בב"ב, ירמיהו כתב את מגילת איכה – ולמעשה, המגילה מכילה את קינותיו על החורבן והצרות שנלווה לו. אצל ירמיהו אנו מוצאים שותפות בצער ובצרה, ובקינותיו אנו שומעים הד לסבל, לצער ולזעזוע העמוק שחוו תושבי ירושלים בעת החורבן.

 

רועי ישראל בעבר ובעתיד (פרק לד)

בפרק לד מנבא יחזקאל נבואה קשה נגד מלכי ישראל המנהיגים את העם, וממשילם לרועים שלא דאגו לצאנם. דברי יחזקאל ביחס לאותם הרועים אינם מותירים מקום לספק: 'כה אמר אדנ-י ה' הנני אל הרעים ודרשתי את צאני מידם והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרעים אותם, והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאכלה' (פסוק י). בעתיד, תפקיד ההנהגה יילקח מאותם הרועים - שנכשלו בהנהגת העם בעבר. ה' בעצמו יאסוף את הצאן, ידאג לשיקומו וימסור אותו להנהגתו של רועה אחר שימלא את תפקידו בנאמנות: 'והקמתי עליהם רׂעה אחד ורעה אתהן את עבדי דויד, הוא ירעה אתם והוא יהיה להן לרעה' (פסוק כג). הרועה החדש הוא דוד (שמוכר לנו כרועה בעברו; תחילה - כרועה צאן ממש, ולאחר מכן -  כמנהיג ה'רועה את צאן מרעיתו'. בדרך זו חורז הנביא, כהרגלו, את המשל והנמשל זה בזה). הנבואה להשבתת ההנהגה במתכונתה הנוכחית תתקיים במלואה, לא יהיה זה רק שינוי 'טכני' של הנפשות הפועלות, יהיה זה שינוי מהותי בתפקיד: 'ואני ה' אהיה להם לאלוקים ועבדי דוד נשיא בתוכם, אני ה' דברתי' (פסוק כד).

גם בפרק לז מתייחס הנביא בנבואתו למנהיג העתידי: 'ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך, ולא יהיה עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד' (פסוק כב). בהתייחסו לצורת ההנהגה כפי שהתקיימה בעבר מציין יחזקאל כי בניגוד למצב הקודם, שבו התקיימו ישראל ויהודה כשתי ממלכות נפרדות, מעתה יהיה 'מלך אחד לכולם'. הנהגה זו תהיה בידיו של דוד, המוכר לעם כמלך שאיחד את הממלכה בעבר, וזה יהיה גם תפקידו בעתיד: 'ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם, ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם' (פסוק כד). כאן - קושר יחזקאל את הנבואה להנהגה בעתיד עם הנאמר בפרק לד, דוד המלך (המוכר כרועה בעברו) הוא שימלוך עליהם בעתיד. אך תפקיד ההנהגה השתנה, ולכן בהתייחסותו להנהגתו העתידית של דוד הוא איננו מכונה 'מלך': 'וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם' (פסוק כה). בהנהגתו העתידית של דוד - הוא יהיה 'נשיא' (ולא מלך) על ישראל. בתקופה זו - בה תפקיד ההנהגה יהיה מסור בידיו של נשיא, תתאפשר בניית המקדש העתידי: 'ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם... וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם' (פסוקים כו-כח).

שינוי הכינוי של המנהיג כאשר מתייחסים לדוד – מתבקש למדי. בנבואותיו של יחזקאל - 'מלך' מייצג את תפקיד ההנהגה בתקופה שבה מיוחסים חטאים לעם, כך שהנהגת המלך נכשלה; ולכן אזכורי המלך בספר יחזקאל הם תמיד שליליים. רק בפרקים לד (פסוק כד), ו-לז (פסוק כה) ישנה התייחסות חיובית למלך; ובהם מדובר על מלכותו ההיסטורית של דוד – בה אוחדו הממלכות, ועל שלטונו העתידי. יתר על כן, אף שמדובר בדוד - יחזקאל מקפיד לכנותו 'נשיא'. מוסד המלכות נכשל – ולכן יש לחפש חלופות שלטוניות. אחד מתפקידיו של המלך בישראל הוא להוביל למצב המאפשר השכנת השכינה בקרב העם. מלכי ישראל בספר יחזקאל גרמו למצב ההפוך – טומאה וריחוק השכינה. כעת מאוחר מידי, ואין תקנה למלכות הקלוקלת – ועל כן היא מוחלפת בנשיאות. על משמעותו של תפקיד זה נדון בעז"ה בשיעורים המוקדשים לפרקים מ-מח.