דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף יא | הפודה פטר חמור של חברו

 

הגמרא בסוגייתנו אומרת שאם אדם פדה את חמורו של חבירו, החמור פדוי:

"אמר רב הונא: הפודה פטר חמור של חבירו - פדיונו פדוי."


לדעת בעלי התוספות (ד"ה הפודה פטר חמור של חבירו) חובת הפדיון שייכת בכל אדם ולא רק בבעלים, ואף במקום בו בעל החמור מתנגד למעשה.

הגמרא במסכת נדרים (דף לו עמוד ב) מסתפקת האם אדם יכול להפריש תרומה מפירותיו של חברו ללא רשות חברו. בסוגיה בנדרים לא הביאו את דעת רב הונא מסוגייתנו כראיה לכך שניתן לתרום אף ללא דעת הבעלים, נראה שבעלי התוספות מבינים שהסיבה לכך היא שיש חילוק בין תרומה לפדיון. בדין תרומה למדים מהכתוב שיש אפשרות למנות שליח לשם הפרשת התרומה – כלומר, הפרשת התרומה היא זכות שיש לבעלים ואדם אחר יכול להפריש רק מדין שליחות. הגמרא שם דנה האם יכול אדם להפריש מדין 'זכין לאדם שלא בפניו'. לעומת זאת, בפטר חמור לא למדים שהפדיון הוא זכות של הבעלים ולמעשה מדובר במצווה שהיא שכל אדם יכול לבצע. בעל המחנה אפרים (שלוחין כה) כתב שבמקרה זה יש לדון האם כאשר אדם פדה פטר חמור של חברו הוא ככול מי שחטף מצווה מחברו וצריך לשלם לו עשרה זהובים או שהדין שונה.

הרשב"א והריטב"א (קידושין כג עמוד ב) חולקים על בעלי התוספות, לדבריהם אין חילוק בין הפרשת תרומה ופדיון פטר חמור וכשם שצריך דין שליחות או זכיה בתרומה, כך גם בפדיון. המשנה למלך (הלכות תרומות פרק ד הלכה ב) כתב בנדרים לא הביאה את דברי רב הונא כראיה, היות ודרכן של סוגיות התלמוד ליישב שאלות באמצעות ראיות תנאיות ולא אמוראיות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)