הפטרת א' דראש השנה

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת א' דראש השנה

א.

הפטרת היום הראשון של ראש השנה היא סיפור פקידתה של חנה - שנפקדה אליבא דחז"ל (ר"ה יא.) בראש השנה - ותפילתה בעקבות לידת שמואל וגמילתו. בכל אחד משני הגורמים הללו ניתן לראות סיבה טובה ומספקת לקרוא הפטרה זו בראש השנה, אם כי נראה שעיקר הענין הוא פקידתה של חנה, כפי שרש"י סבור[1], ובזה נתמקד.

נפתח במרכיב הראשון שבעלילה - מערכות היחסים בביתו של אלקנה. ובכן, באם נבוא לסכם את הענין בשתי מלים, נוכל לומר בפשטות: חוסר רגישות. כל סיפור ההפטרה הוא סיפורן של אי ההבנות הנולדות מתוך חוסר הרגישות לזולת. אי הבנה הנובעת מחוסר הבנת המציאות הנפשית מפורשת, כמובן, בסיפור חנה-עלי, אך היא נמצאת בצורה הרבה יותר קשה ובסיסית ביחסי חנה-אלקנה.

עקרותה של חנה

אלקנה איננו מבין את חנה ומצוקתה. הדבר הבסיסי ביותר לקיומה היא עובדת עקרותה. אין רגע שבו איננה חווה את העקרות ותחושת החסר הנלווית. היא חיה בבית שוקק המולה ורעש של ילדים; קול שחוקם ומריבותיהם מהדהדות בין כתלי הבית, סדר היום של המשפחה וסדרי הבית סובבים מסביב לצרכיהם, אך אין אף אחד מהם פרי בטנה. עולמה מתחלק לדיכוטומיה של עקרה ורבת בנים כשמציאות זאת ניבטת אליה מכל פינות הבית, ובכל מועדי השנה.

הקושי שבמצבה הובלט ע"י חז"ל במלוא חריפותו, כשהם שמים את הדברים בפיה של פנינה:

"וכעסתה צרתה גם כעס, מכעסת וחוזרת ומכעסת, מה הוות א"ל? זבנת לברך רבא סודר וכתונת וחלוק?! א"ר נחמן בר אבא היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך כדי שילכו לבית הספר?! ובשש שעות היתה אומרת לה חנה אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר?! ר' תנחום בר אבא אמר היו יושבים לאכול והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו, היתה פנינה מתכונת להכעיס את חנה והיתה אומרת לאלקנה תן לזה בני חלקו, ולזה בני חלקו, ולזה לא נתת חלקו". (ילקוט שמעוני שמואל א' א ד"ה 'וכעסתה')

מציאות זאת, עם ההתמודדות הקשה של עקרה השוכנת בתוככי שכונה מלאה ילדים ובחברה שבה כולם מולידות מוכרת לנו היטב מחיי היום-יום, ואין צורך להכביר מלים על הקשיים התמידיים, בהם נתקלה חנה בכל מפגש יום-יומי עם הסביבה ועל הקנאה הבלתי נמנעת בכל סיטואציה שגרתית.

ואולם, אלקנה איננו מבין זאת. מבחינתו אין סיבה לעיניה האדומות של חנה, שהרי "אנכי טוב לך מעשרה בנים". אם נתבונן בלשון הפסוק, נראה שהיא מדגישה את אהבתו הגדולה של אלקנה לאשתו וקרבתו אליה, אך גם את עיוורונו הרגשי:

"ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים". (שמואל א א',ח)

הוא מתואר כ"אלקנה אישה" ודבריו מבטאים רגשי אהבה אמיתיים. ברם, הכשל בדבריו הוא כי מערכת יחסים של בעל ואשה, חזקה ואוהבת ככל שתהיה, איננה יכולה להוות תחליף לאמהות. זוגיות לחוד והורות לחוד. הרצון להורות איננו יכול למצוא את פורקנו בזוגיות, היות ומדובר במערכת יחסים בעלת איכות שונה. ההורות בנויה על נתינה והענקת חום ואהבה, עיצוב דמות הילד ועולמו והיא מבוססת על ראיית הילד כהמשכו הטבעי והמטאפיזי של ההורה. כל אלה אינם מתקיימים ביחסים שבין בני זוג, שיחסיהם מושתתים על הדדיות ושיתוף, קבלה ונתינה. בני הזוג מסתכלים אחד על השני בגובה העינים, או נכון יותר, מסתכלים דרך משקפיים משותפות על שאר העולם, בעוד ההורה משקיף מלמעלה על בניו ובנותיו. ממילא, הבעל הטוב ביותר בעולם איננו מהווה תחליף כלשהו לחוויית האמהות וחדוות ההורות. האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. נקודה זו נעלמה מעיני אלקנה, ועל כן, למרות אהבתו, איננו מסוגל להבין ללבה של אהובתו.

בניו של אלקנה

כמובן, שיש להוסיף לכך את העובדה שיש לו בנים ואין לה. זו הסיבה לכך שהוא לא חש על בשרו את התחושות שחנה מרגישה. אלא שזה בפני עצמו סיבה האמורה לגרום לו לגלות יותר אמפטיה כלפי מצבה, בבחינת אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. האלמנטים הללו מזכירים באופן אוטומטי את הסיפור המקביל בתנ"ך של יעקב ורחל. גם שם יש מציאות של בעל עם שתי נשים, כשלאשה השנואה יש ילדים רבים ואילו האשה הקרובה והאהובה היא עקרה, ואף שם אין הבעל מבין את עומק התחושות הקשות של אשתו. בנקודה זו, מן הראוי לצטט את דבריה הנוקבים של רחל והערתם החמורה של חז"ל בנידון תגובתו של יעקב:

"ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". (בראשית ל',א)

לא פחות ולא יותר - "מתה אנכי"! רחל זועקת שהיא חסרת קיום ללא בנים ואיננה מוכנה להתנחם. תגובתו של יעקב "התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן", נשמעת לנו כתשובה לגיטימית של בעל שאשתו איננה נותנת לו מנוח בנושא שהוא מעבר למעמד האדם לתקן, והחש שאשתו מגזימה בקביעה שהיא חשובה כמת. ברם, לא כך ראו חז"ל את פני הדברים:

"רבנן דרומאה בשם ר' אלכסנדרי בשם ר' יוחנן אמר (איוב טו) החכם יענה דעת רוח, זה אברהם, (בראשית טז) וישמע אברם לקול שרי, וימלא קדים בטנו, זה יעקב, ויחר אף יעקב ברחל ויאמר וגו', א"ל הקב"ה כך עונים את המעיקות חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה, ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן, ממך מנע ממני לא מנע, אמרה לו כך עשה אביך לאמך לא חגר מתניו כנגדה, אמר לה אבי לא היה לו בנים אבל אני יש לי בנים". (בראשית רבה ע"א, ז)

כמדומה, שאף אלקנה, למרות רצונו הטוב איננו מצליח לענות כהוגן את המעיקה שבביתו.

ויש להוסיף עוד נקודה משמעותית בהקשר זה. הפער שבין אלקנה לחנה, כפער שבין יעקב לרחל, איננו רק הפער שבין מי שיש לו בנים למי שאין לו, אלא נכנס לתמונה גורם נוסף והוא ההפרש שבין זכר לנקבה שבקשר זה. איננו דומה העקר לעקרה מבחינת מצוקתו וייאושו. זעקת ה"ואם אין מתה אנכי" מורגשת באופן שונה לחלוטין באשה מאשר באיש, וזאת כי הנתינה לילד ושעבוד העצמי לטובת הענקת החום והאהבה מובנים יותר באם מאשר באב. שניהם אוהבים את הילד, דואגים לצרכיו ושומרים עליו מפני סכנות האורבות לו. עם זאת, האם עושה זאת באופן טבעי יותר, כשתכונת הנתינה מוטבעת בעומק הוייתה, ואילו האב מרוכז יותר בעצמו. כבר בטבע מתקיימת א-סימטריה זו, כאשר מובנה בתוך גוף האם כוח הנתינה הפיזי לקיום הולד. האם מסוגלת להניק את ילדה ובכך להעניק לו חיים, ואילו האב איננו מסוגל מתוך גופו לכלכל את ילדו. בהקשר זה, כדאי לצטט קטע מאיר עינים מספרו של הרב סולוביצ'יק אדם וביתו:

"התורה מספרת לנו, כי אדם הראשון קרא את "שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי" (בראשית ג, כ). אך שמו שלו איננו מזוהה עם אבהות; הוא קרוי "אדם" או "איש", אבל לא "אב". תפקידו כאב לא תואר באורח סמלי בשמו, שלא כתפקידה של חוה, האם; דבר אינו משקף את משימתו של אדם הראשון להיות לאב...

האישה בקהילה הטבעית עסוקה באימהותה יותר משהגבר עסוק באבהותו. האימהות, שלא כאבהות, מעידה על מצב מיוחד שבו שרויים הגוף והנפש לאורך זמן. תשעת חודשי ההריון, על כל השינויים הביולוגיים והפסיכולוגיים הנלווים להם, לידת התינוק בכאב ובסבל, הנקתו, וכן, מאוחר יותר, ההשגחה על הילדים והטיפול בהם - כל אלה הם מרכיבים בחוויית האימהות. בקצרה: האישה מסורה לילד בלב ונפש, והיא חווה את תפקידה כאם בכל מחשבותיה ובכל תחושותיה. האב, אם רק ירצה, יוכל להכחיש את אבהותו ולזנוח את אחריותו. האם קשורה אל הילד; האב יכול לשוטט בכל אשר יחפוץ ולשכוח הכול. האימהות בקהילה הטבעית היא חוויה - אמנם בלתי גאולה ולפיכך גם בלתי מעודנת, ובכל זאת הריהי חוויה. האבהות, מבחינה גופנית, אין משמעה דבר הניכר לעין או הראוי להיזכר. הזכר, מבחינה גופנית ונפשית, איננו חווה את אבהותו.

כללו של דבר: במסגרת הקהילה הטבעית תופסת האם עמדה מרכזית, בעוד שהאב מורד למעמד שהוא בלתי מוחשי ומעורפל, כיוון שאין עמו כל כבלים מגבילים. האימהות היא מצב המוטל על האישה באשר היא, ולכן נגזר שמה של חוה ממעמדה כאם כל חי, בעוד שבין שמו של אדם הראשון ובין עובדת אבהותו אין דבר וחצי דבר. "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה?" (ישעיה מט, טו).

הדגשת ההנקה כמהותי עבור האשה ומוטבע בטבעה בוטא ע"י חז"ל במדרש בהקשר הפטרתנו, תוך כדי שילוב מאלף בין הלב לשדים:

"וחנה היא מדברת על לבה אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא על עסקי לבה אמרה לפניו רבונו של עולם כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה עינים לראות ואזנים לשמוע חוטם להריח פה לדבר ידים לעשות בהם מלאכה רגלים להלך בהן דדים להניק בהן דדים הללו שנתת על לבי למה לא להניק בהן תן לי בן ואניק בהן". (ברכות לא:)

בפשוטו של מקרא, "על לבה" מציין את דרך דיבורה היוצא מתוך לבה. ואולם, ר' יוסי בן זמרא דורש את ביטוי "מדברת על לבה" כהתייחסות של חנה למה שעל הלב, דהיינו השדים. ברם, לא רק תחכום דרשני יש כאן, המאפשר לו לתת משמעות חדשה ומפתיעה למלים הללו, ולא רק אמירה על חשיבות ההנקה לאשה, אלא יש כאן שילוב דרשני השוזר יחד את הלב והדדים, וזאת מתוך התובנה שלב האם קשור בזיקה אדוקה ליכולת ההנקה וההענקה שלה. הלב המעניק והשד המניק קשורים יחדיו, ועל כן חנה מדגישה זאת בבואה להתפלל על מועקתה.

במדרש נוסף, חז"ל ביטאו את מצוקתה כמערערת על עצם קיומה בעולם הזה ועל זהותה העצמית כשייכת לקהילה האנושית:

"אמר רבי יהודה ברבי סימון, אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע, יש צבא למעלה - יש צבא למטה, הצבא של מעלה - לא אוכלים ולא שותים ולא פרים ורבים ולא מתים אלא חיים לעוה"ב, והצבא של מטה - אוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים ואינם חיים, ואיני יודעת מאי זו צבא אני, אם מצבא של מעלה אני, לא אהא לא אוכלת ולא שותה ולא מולידה ולא מתה - אלא חיה לעולם, ואם מצבא של מטה אנכי, אהא מולידה ואוכלת ושותה". (ילקוט שמעוני שמואל א א' ד"ה 'אמר')

דבר זה נעלם מעיני אלקנה, הרואה את העולם דרך עיני הזכר, ועל כן אין הוא חש את מלוא משמעות מחיר העקרות עבור חנה. אמור מעתה, בעיותיהם של אלקנה ויעקב לחוש את זעקת ה"ואם אין מתה אנכי" איננה נעוצה רק בכך שיש להם ילדים מן האשה השניה, אלא גם מכך שאין הם מכירים את כמיהת האשה לאמהות, מפני שכמיהתם הם הינה לאבהות ולא לאמהות.

האכזבה במפגש עם עלי

אותו חוסר הבנה כלפי מצבה חוזר על עצמו במפגשה עם עלי. אמנם, אין עלי בעלה ואיננו אמור להכיר אותה כמו אלקנה, אך, מאידך, הוא הסמכות הרוחנית הגדולה ביותר שבדור, אדם שקדושת כהונה גדולה נסוכה עליו וכתר תורה מלווה אותו[2], מנהיגו ומורו של הדור. מאדם כזה, לא ציפתה חנה לחוסר הבנה כלפי אשה מרת נפש, שהרי מי אם לא הוא יוכל להבין ללב נדכה וכאוב. ואולם, אף עלי אינו מבין את העובר עליה וחושב אותה לשיכורה. בפני חנה, מתגלית הבדידות בכל עצמתה; איש אינו מבין אותה - לא הקרובים ביותר אליה ולא הקרובים ביותר לקב"ה. נגזר עליה להתמודד עם קשיי העקרות לבד, עם כוחות הנפש שתוכל לשאוב ממעיינה הפנימי ועם העוצמות האישיות שלה, ללא תמיכה מבחוץ. ביום הדין הפרטי שלה, כשספרי חיים וספרי מתים[3] פתוחים בעבורה, עליה לעמוד לבדה ולפנות למלך מלכי המלכים בעצמה, מתוך בכיה הפרטי.

ואולם כוחותיה של חנה מביאים את עלי לידי הכרה בעצמתה וכנותה, והוא מברך אותה מעומק הלב מתוך הבנת מצבה. ונראה שאף אלקנה הגיע לידי הכרה זו. בסיום עלייתם לרגל נאמר "וישבו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ד' ". השימוש בפעל "וידע" לציין את יחסי האישות, שלא כפי שמקובל לחשוב ע"י רבים, איננו בא כלשון נקיה במקום הפעל "ויבא" (המופיע בהקשר מיני בתנ"ך פעמים רבות), אלא משמש לציין יחסי אישות במסגרת של קרבה נפשית של נישואין[4]; בעיקר בולט הדבר כשמדובר על יחסים הנבנים מתוך אמון לאחר משבר. כך הם הדברים אצל אדם הראשון ואצל יהודה (כנראה) בסוף סיפור תמר, וכך הם אצלנו. הידיעה באה לציין הבנה מחודשת של אלקנה למצבה של חנה ואת ההכרה שהיחסים המיניים שלהם אינם יכולים להיות רק יחסי אישות, חשובים ככל שיהיו, אלא הינם נועדים להיות הכלי למילוי משאלתה לזרע. סוף דבר, לאחר תפילתה, חנה זוכה שאלקנה יבין וידע אותה, ויחד הם בונים את ביתם בחסדי שמים.

ב.

הקרבה עצמית

עד עתה, ראינו את מצוקתה של חנה. מכאן נפנה ונבחן את פקידתה. באופן לא מפתיע, חז"ל יצרו זיקה בין חנה לעקרות תנ"כיות נוספות שנפקדו, כפי שניתן לראות במימרא הבאה: "בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה" (ר"ה י"א.). והנה, אם נשאל לפשר המכנה המשותף של פקידת העקרות הללו, אזי התשובה היא הקרבה עצמית. שלשתן הביעו נכונות להקריב את חלומן ולוותר על היקר מכל להן למען מטרה גבוהה יותר. בלשון חז"ל, שרה ורחל היו מוכנות להכניס את צרותיהן לביתם, ובכך לוותר ויתור אישי כואב.

שרה

נפתח בשרה. שלא כרבקה, המתחתנת עם יצחק כשהוא אדם מבוגר יותר ומעוצב ואין היא שותפה לחוויות המעצבות את אישיותו, ובראשן העקידה, הרי ששרה מלווה את אברהם מתחילת דרכו. מרגע שהמסך עולה בתורה על אברהם אבינו, שרה נמצאת לצידו. ביטוי לכך שבמשך עשרות שנים נדדו יחדיו, רקמו חלומות משותפים ועברו רגעי שיא ושפל יחדיו, ניתן למצוא בין השיטין של דברי אברהם אבינו עצמו, כשהוא מדבר על שרה המלווה אותו בתקופת התעייה שלו:

"ויהי כאשר התעו אתי אלקים מבית אבי ואמר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא". (בראשית כ', יג)

למרות כל זאת, הגיע היום - לאחר תפילות אין ספור ודמעות אין מספר - שבו שרה פונה לאברהם ומציעה לו לקחת את פילגשה, על מנת שיבנה ממנה את ביתה:

"ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ד' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי. ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה". (שם ט"ז ב-ג)

הבה ונחשוב על משמעות המעשה ואילו כוחות נפש נדרשו לכך. לאחר כל השנים המשותפות והחלום להקים יחד עם, היא פונה לאברהם ומציעה לו שיקח את הגר ויוליד ממנה את מורישו שיבנה את בנין האומה. בכך היא מוותרת על חלומה להוליד בכלל, ולחבוק ילד משותף עם אברהם בפרט, על כל המשתמע מכך מבחינה אישית וציבורית ומעבירה את הזכות לידי אשה אחרת, וכל זאת על מנת להיטיב עם אברהם. היא גם מכירה בא-סימטריה שיגרם לנישואין כאשר מצבו של אברהם שוב לא יהיה זהה לשלה, אך כל זה איננו מונע אותה. היא מוכנה להקריב את טובתה ולוותר על דרישותיה.

בעקבות הקרבה זו היא זוכה להתבשר בבשורת ההולדה. כפי שכבר העיר אדוננו הרמב"ן[5], בשעת ברית בין הבתרים לא ניתנה הבטחת הזרע לשרה; ההבטחה המפורשת הראשונה שגם שרה תלד, ולא רק אברהם, היא בעת הצווי על ברית המילה. מה נמצא בתווך בין שתי הבריתות ומה השתנה בין האחד לשני? - מעשה הגר! אמור מעתה, הקרבתה של שרה ונכונותה לוותר על הזרע היא הזכות שבעבורה נתברכה בכך.

רחל

גם רחל הכניסה את צרתה לביתה, ואיפשרה לאחותה להתחתן עם בעלה, וזאת אף מבלי לדעת האם גם היא תזכה להצטרף למשפחה או לא. בהקשר זה, כדאי לצטט את המשכו של המדרש שהובא לעיל ביחס לעקרותה של רחל וויכוחה עם יעקב:

"אמרה לו וזקינך לא היה לו בנים וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה יכולה את לעשות כשם שעשתה זקנתי, אמרה לו מה עשתה אמר לה הכניסה צרתה לתוך ביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנכי, מה זו נבנית על ידי צרתה אף זו נבנית על ידי צרתה". (בראשית רבה ע"א, ז)

כפי שניתן לראות, המדרש מייחס את פקידתן של שרה ורחל לוויתור העצמי וההקרבה ששתיהן גילו כלפי צרותיהן ובעליהן.

חנה

מעתה, נעבור לחנה. סוד פקידתה הוא בהקרבה ובוויתור העצומים שעשתה כשהבטיחה לקב"ה את הולד. הבה ונשער בנפשנו. לאחר שנות מצוקה שכל קיומה סובב מסביב לבעיות הפוריות שלה, כשהיא עטופה עצב מתמיד בגלל עקרותה, אזי יקרה הבלתי-ייאמן והיא תלד בן, אך לא תגדל אותו אלא תמסור אותו לגבוה. החשוב והיקר ביותר שהיא ציפתה לו כל השנים יגיע, והיא לא תיהנה מלגדל אותו אלא תתן אותו מתנה למשכן. במקום לקום כל בקר ולשלוח את בנה לבית הספר ולחכות לו בבית כשיחזור אחר הצהרים, במקום לחלק לו מנות בשלחן השבת ובמקום ללכת אתו לחנויות הבגדים והנעלים לחוויה מרטיטה של קניית זוג הנעלים הראשון ורכישת בגדי הקיץ והחורף, היא תוותר על כל אלה מראש ובמודע למען שמו. המענה לכל מצוקותיה וקנטוריה של פנינה יגיע, אך היא לא תזכה ליהנות מזה. היש לך מסירות נפש גדולה מזו?!

ואולם, זה בדיוק מה שחנה עושה! היא מבטיחה לקב"ה שאם יגיע ילד תוותר עליו ותקדיש אותו לשמים. בזכות הקרבה זו, תזכה להוליד את שמואל והבאים אחריו[6]. קשה לתפוס בעיני בשר את גודל מעשיה ואנו עומדים נפעמים בפניה - לא רק שהיתה לה צרה בתוך ביתה, אלא שהיתה מוכנה לוותר על הבן המיוחל. הלב נדהם והנשמה נסערת מגודל הקרבן שחנה הקריבה. חז"ל היו מודעים לנקודה זו של ההקרבה והעמידו על כך במדרש:

"א"ר יונה בש"ר חמא כיון שראתה חנה שלא ילדה אמרה אומר לו שיכניס צרתי בתוך ביתי, ומתוך כך יראה הקב"ה ויפקוד אותי. אמר לה הקב"ה חנה הפקדת אצלי נפשות חייך אני משלם לך כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות". (ילקוט שמעוני רמז ע"ז)

סיכומו של דבר, סוד הפקידה בראש השנה הוא הוויתור על האני, שאיפותיו וחלומותיו (הלגיטימיים, כמובן) והקרבת הקרבן לגבוה[7].

ויהי רצון שניפקד כולנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, וניכתב וניחתם לחיים טובים ולשלום.



[1] מגילה לא. ד"ה מפטירין בחנה.

[2] עיין רמב"ם, הקדמה למשנה תורה, המונה את עלי ברשימת מקבלי ומוסרי המסורה: "וקיבל עלי מן הזקנים ומפינחס, ושמואל קבל מעלי ובית דינו".

[3] "אריב"ל כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת שנאמר 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' " (נדרים ס"ד:).

[4] ידיעה במשמעות של יחסי אישות נמצא אצל אדם הראשון, קין, יהודה ואלקנה. מקום נוסף ומוזר הינו בפילגש בגבעה. להבנתי, מדובר בעיוות לשוני הבא לרמוז על העיוות המוסרי שבמעשיהם. כינוי האונס ההמוני בשם ידיעה מהווה תמרור לשוני הפוך; הדימוי העצמי שלהם כאנושיים ומוסריים תואם את האמת באותה מידה שכינוי מעשיהם תואם את המלה ידיעה. לאמיתו של דבר, המרחק בין מעשיהם לבין ידיעת האשה הוא כמרחק שבין מעשיהם להתנהגות אנושית.

מלבד זאת, ידיעה מופיעה גם על דרך השלילה אצל רבקה ואבישג ("לא ידעה") ואף שם לציין שלא היה להן קשר חזק ואמיץ.

בהקשר זה, מעניין לשים לב שהכתוב מקפיד לציין שאברהם בא על הגר ("ויבא אל הגר ותהר") וכן מופיע הפעל לבוא לאורך סיפור יעקב ונשותיו בפרשת ויצא.

[5] עיין רמב"ן בראשית ט"ו:ה.

[6] למותר לציין, שמבחינתנו כקוראים את סיפורה בתנ"ך, כך נראים פני הדברים, וכך אף פירשו חז"ל כפי שנראה להלן. כמובן שאין חנה מודעת לכך ואין זה תכסיס להשיג ילדים, שהרי אם כן זו הקרבה חסרת משמעות. מבחינתה, אכן מדובר בוויתור טוטלי על חלומה היקר ביותר.

[7] נושא זה של הקרבת הקרבן העצמי ממלא תפקיד משמעותי בהגותו של הרב סולוביצ'יק, והוא נזקק לו בכמה מקומות. ואכן, לא נתפלא לשמוע שהוא אף עוסק בקרבן שחנה הקריבה. ברם, הוא מציב את חנה כאב-טיפוס של הורות השונה מזו שעסקנו בה כאן, ועל כן דבריו אינם משתלבים ישירות בדברינו. אני מצטט כאן את הקטע המפורש ביותר בדבריו על הקרבתה של חנה. הציטוט לקוח מתוך המסה "ההורות הטבעית והורות הגאולה" המופיעה בספרו אדם וביתו, והקורא המעוניין ישבצם במסגרת מכלול דבריו באותה מסה:

"חנה היא האישה שהכריזה כי האימהות מתבטאת בהקדשת הילד, בוויתור עליו, במסירתו לא-להים: "ה' צב-אות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו…" (שמואל-א א, יא). ומה עשו אימהות יהודיות לאורך אלפי שנים אם לא בדיוק את מה שהתחייבה לו חנה? מה עושה אם יהודייה בימינו, כשהיא מביאה את ילדה אל בית הספר התורני?

היהדות הנהיגה מערכת של חינוך חובה ציבורי לפני אלפיים ומאה שנים, בעת שהעולם הקרוי "מערבי" שוטט לו בחוסר מטרה ביערות אירופה הצפונית והמרכזית. יהושע בן גמלא תיקן "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (בבא בתרא כא ע"א). נהוג היה ליטול את הילד בגיל רך מבין זרועותיה החובקות של אמו ולהכניסו לעולם חדש של תורה, לימוד והכשרה. גם בימינו שלנו עוזב הילד היהודי את ביתו מוקדם בבוקר ושב אליו מאוחר בערב. כשאמרה חנה על שמואל כי "כל הימים אשר היה הוא שאול לה'" (שמואל-א א, כח), לא ביקשה לומר כי עליו להתבודד במנזר כלשהו; היא לא חשבה על בדידות פיזית או על חיי נזירות. מאז ומתמיד התנגדה היהדות לחיים שאינם טבעיים. חנה חשבה על חיים של עבודת א-להים באמצעות שירות בקהילת הברית. כולנו עדיין נוהגים כך".