הפטרת מחר חודש

  • הרב משה ליכטנשטיין

            הדרכת האדם במעגל החיים

למרבה ההפתעה, קריאת הפטרת מחר חודש (שמואל א' כ:י"ח-מ"ב) בשבת שלפני ראש חדש, היא מדינא דגמרא (מגילה ל"א. למטה) ואינה מנהג מאוחר. כפי שכבר הערנו פעמים רבות לאורך סדרה זו, יש בכך להוכיח שתפקיד ההפטרות איננו רק לפרש את התורה ולהרחיב את הבנת פסוקי פרשת השבוע, שהרי הפטרה זו אינה קשורה לפרשה כלל ועיקר; כמו כן, לא ניתן לראות בקריאתה משום קיום של מקרא קדש וביטוי לקדושת היום, כפי שיש לומר לגבי הפטרות החגים, שהרי ודאי שלערב ר"ח אין שום קדושה. על כן, בעל כרחנו עלינו להגיע למסקנה, שעיקר ענין ההפטרה הוא להדריך את האדם במעגל החיים ובמציאות הקיומית שלו בדברים הנוגעים למצבו מתוך דברי הנביאים. אחת מן הנקודות הללו היא ערב ראש חדש, שהרי האדם ניצב בפתחה של תקופה חדשה ויש לו הזדמנות לפתיחת דף חדש וארגון חייו מחדש, לאור הנסיבות המשתנות שכל חודש מביא עמו. כפי שנראה בסיום הדיון, חלק מן המסר של נבואה זו קשור בדיוק בנקודה זו, ועל כן היא משמעותית לאדם ההולך לקראת נקודת ציון מחודשת במעגל השנה שלאורו הוא חי את חייו.

            מערכות יחסים

אם לסכם את ענינה של הפטרתנו בשתי מלים, יש לומר שבמוקד ההפטרה עומדות למבחן מערכות יחסים אנושיות של אמון ונאמנות, הנתקלות במחסומים ואיומים שנועדו לפגוע בהם ולערער את המחוייבות ההדדית, אך סופה של הנאמנות לגבור על הראייה האישית-אנוכית של החיים. הקביעה הזאת בפני עצמה היא פשוטה ביותר ועולה מיד מתוך קריאה ראשונה ושטחית של הפרק. ברם, מתחת לפני השטח מסתתרים רבדים עמוקים יותר של מערכות יחסים, המעניקים לסיפור את עצמתו הדרמטית, ומחייבים ניתוח מעמיק יותר.

הציר המרכזי עליו סובבת הדרמה האנושית היא מערכת יחסים משולשת, הכוללת את דוד, יהונתן ושאול. כמובן, לנו ידוע סוף הסיפור על אהבת דוד ויהונתן והיותהו משמשת בחז"ל כדוגמא לאהבה שאינה תלויה בדבר, ועל כן אנו נוטים לקרוא את כלל העלילה דרך המשקפיים הללו, כאשר ברור לנו שדוד ויהונתן חוברים יחדיו ויוצרים קואליציה כנגד שאול, המתוסכל מכך שבנו חובר למתחרהו והוא אינו מבין את הערכת והוקרת יהונתן לדוד. ואולם, כמדומה שהדברים לא היו מובנים מאליהם כלל ועיקר מלכתחילה, ולא נודעו כן לשחקנים בזמן אמת, ואל לנו לגשת לנקודת הפתיחה של הסיפור מתוך ידיעת הסוף, ועל ידי כך להתעלם מן המתחים והחרדות המלווים את הגבורים לאורך הדרך.

            שאול ויהונתן

נפתח במערכת היחסים של יהונתן ושאול. מחד, יהונתן הוא בנו וממשיכו המיועד של אביו, כפי ששאול עצמו מעיד בהפטרתנו. ברם, אין יחסיהם כה פשוטים, ועלינו לזכור שברקע הדברים עומדת פרשת מלחמת מכמש ויערת הדבש, המתוארת בהרחבה כמה פרקים קודם לכן (שמואל א' י"ד)[1]. כזכור, יהונתן יצא לבדו לכבוש את מוצב פלשתים וע"י כך הביא לידי תשועה גדולה, אך תגובתו של שאול היתה צוננת ביותר ולא מפרגנת כלל ועיקר

באם נתעכב קמעא על אותו אירוע ומערכת היחסים המתגלה בה בין שאול ליהונתן, אזי נשים לב למקבילות הרבות הקיימות בינה לבין מלחמת דוד וגלית ותגובתו של שאול עליה. בשני המקרים הללו, ישראל נתונים ללחץ קשה מצד הפלשתים. המציאות הבטחונית קשה ביותר, והיא מלווה בתודעה של תבוסה וכניעה מצד העם. בנסיבות הקשות הללו, שני יחידים נוטלים על עצמם להלחם בפלשתים[2] מלחמת יחיד הטעונה סמליות רבה, תוך כדי ויתור על אמצעים צבאיים מקובלים. הן דוד והן יהונתן מדגישים את הפן של ההתמודדות הדתית במלחמתם, ומשליכים את יהבם על הקב"ה שיושיע את ישראל. לא שיקולים צבאיים נסתרים או לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת מכריעים את הקרב, אלא אמונה ובטחון באלקי מערכות ישראל אשר אין מעצור בידו להושיע ברב או במעט.

בעקבות התשועה הגדולה[3] שהגיעה לישראל בעקבות מעשיהם ומסירות נפשם של דוד ויהונתן, אין שאול מגלה שמחה יתירה. בתגובותיו, מהולה מנה לא מבוטלת של קנאה ותסכול על כך שהצעירים הללו נקטו יוזמה וניצחו בכח אמונתם, בעוד מעשיו משקפים חרדה והיסוס. הדברים מפורשים אצל דוד, כמובן, ותופסים מקום מרכזי בהפטרה, אך כמדומה שהדברים הללו מבצבצים אף בין השיטין של תגובתו כלפי יהונתן. לעומת זאת, העם מביע את הכרתו והוקרתו כלפי שני הלוחמים הללו ומבטא זאת באופן ברור וגלוי, דבר שיש בו להעמיק את הפער ולהגביר את המתח שבין המלך לבין דוד ויהונתן.

            יהונתן – בין דוד לשאול

לאור זאת, עלינו להבין את מצבו של יהונתן, הנמצא בתווך שבין שאול לדוד. מחד, הוא בנו של שאול, על כל המעורבות הנפשית וזיקת הגורל המקשרת ביניהם. כתולדה מזה, שאול תולה בו את תקוותיו לעתיד, מתייעץ עמו ומסתייע בו בניהול הממלכה. מאידך, נפשו קשורה בנפש דוד, וכמאמר הכתוב (י"ח, א-ב) "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו ויאהבהו יהונתן כנפשו...ויכרת יהונתן ודוד ברית באהבתו אתו כנפשו". לאור המקבילות שראינו לעיל, נוכל להבין את הבסיס לאהבה זו. הבסיס הוא קרבה נפשית המבוססת על ערכים זהים, תפיסת עולם משותפת ואישיות דומה ביותר. המשותף בין שני הסיפורים הללו לא בא לעולם במקרה, אלא הינו תולדה של גישה דומה לחיים ופרי אישיות משותפת. נקל להבין את שמחתו של יהונתן, החי בתוך המלכות בקרב אנשים השונים מאד ממנו (כפי שניתן לראות מדרך פעולתו באותה מלחמה, הוא בודד וגלמוד ועל כן פועל לבדו) כשהוא מגלה חבר הקרוב לו ולעולמו בכל נימי נשמתו.

שנית, לאור ההשוואות שראינו לעיל, נבין היטב את יכולתו של יהונתן לגלות הבנה כלפי מצבו של דוד. כשהפסוק מוסר לנו על כך ש"וידבר שאול אל יונתן בנו ואל כל עבדיו להמית את דוד ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאד", ננסה לשער בנפשנו מה עובר בראשו של יהונתן. האם לא צצות ועולות בראשו מחשבות וחוויות מאותם רגעים גורליים שבו שאול ביקש להמית אותו? האם הפלאשבאק שלו לרגע הנורא ששאול קבע (י"ד, מד) "כה יעשה אלקים וכה יוסף כי מות תמות יונתן" אינו גורם לו להתחלחל, להבין עד עומק החרדה הקיומית את מצבו של דוד ולהזדהות עמו?

אמור מעתה, יהונתן נמצא במצב קשה ביותר של נאמנות כפולה, בו הוא מחוייב לאביו ומזדהה עמו כבן כלפי אב. למרות המתחים המתגלים ומתגלעים בין שאול ליהונתן, בל נזלזל בעוצמת הזיקה הנפשית שבין האב והבן הבכור שהוא יד ימינו, ובל נשכח את תיאורו של דוד עצמו על מערכת יחסיהם (שמו"ב א', כג): "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו". מאידך, הוא כורת ברית עם דוד מתוך אהבת נפש עמוקה ביותר – ועלינו גם לזכור שמשמעות כריתת ברית היא, ששני הגורמים המתקשרים הינם בעצם אחדות אחת מבחינה מהותית, למרות שכלפי חוץ הם נתפסים כשני גופים שונים – והוא גם חש מחוייב אל דוד מתוך הבנה למצבו ולאיום הרובץ עליו.

אמור מעתה, הדרמה שבמוקד "מחר חודש" היא הצורך של יהונתן לקבל הכרעה חד משמעית ולבחור באחת משתי הנאמנויות הללו כגוברת על השניה. עד לנקודה זו, הוא ניסה לקיים את שתיהן והאמין ביכולתו לשמר את שתיהן. ואכן, בשלב הראשון הצליח בכך ולא הוצרך להכריע[4]. ואולם, כפי שדוד מבהיר לו בתחילת פרק כ', לא ניתן עוד להמשיך במדיניות זאת ולא נשאר ליהונתן מנוס מלקבל החלטה כאובה.

[לאמיתו של דבר, אחותו מיכל שנישאה לדוד הועמדה בפני דילמה דומה כששאול דרש לאסור את דוד בביתו והיא הכריעה לטובת בעלה. בהקשר זה, סיפורו של יהונתן מהווה המשך ישיר לפרק הקודם. ברם, אינו דומה חבר לאשה, ואינו דומה יורש העצר החובר לאדם העומד בתחרות עמו והמהווה איום פוטנציאלי על ירושת המלכות לבין בת המלך שאין לה ולבעלה יומרות למלוך, ולכן העלילה של פרקנו נמצאת בדרגה אחרת לגמרי מזו הקודמת.]

            נקודת מבטו של דוד

בנקודה זו, הבה ונחליף דמויות ונבחן את הדברים מזויתו של דוד. כאמור, קיימת זיקה נפשית עמוקה בינו לבין יהונתן, וזאת על רקע האישיות הדומה והעולם הרוחני המשותף. ואולם, דוד גם מודע לצד השני של המשוואה, ואלו הם קשרי הנפש שבין האב והבן והאינטרס המשותף של שניהם בדבר המשך המלוכה. עד לנקודה זו, יהונתן ניסה לקיים את שניהם ולהיות בסדר עם אביו ועם דוד, ואין לדוד ספק בכנותו או ברצונו העמוק של יהונתן לגונן עליו. ואולם, דוד גם מבין שמדיניות זו הגיעה למבוי סתום ושלא תוכל להועיל יותר. בפסוקי הפתיחה של פרק כ', הקודמים לתחילת ההפטרה, הוא מבהיר זאת לחברו שטרם הפנים את השינוי שחל:

"ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יהונתן מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי. ויאמר לו חלילה לא תמות הנה לו לא עשה יעשה אבי דבר גדול או דבר קטן ולא יגלה את אזני ומדוע יסתיר אבי ממני את הדבר הזה אין זאת. וישבע עוד דוד ויאמר ידע ידע אביך כי מצאתי חן בעיניך ויאמר אל ידע זאת יהונתן פן יעצב ואולם חי ד’ וחי נפשך כי כפשע ביני ובין המות".                                                                                                       (א-ג)

תגובתו של יהונתן היא להציע את המפגש בשדה, ודוד נענה לכך. ברצף קריאת ההפטרה בבית הכנסת, כאשר כולנו מכירים את הסיום, בו נאמנותו של יהונתן זורחת ומאירה, נדמה שהיענותו של דוד להצעת יהונתן היא ברורה ומובנת מאליה. ואולם, נדמה שבשעתו לא היה זה ברור ופשוט כלל ועיקר. למעשה, בהיענותו של דוד לתכניתו של יהונתן לשהות בשדה, הוא מפקיד את גורלו בידו ומוותר על עצמאותו. היתה לו לדוד אופציה אחרת, והיא לברוח הרחק מעינו של שאול אל המדבר או למקומות מרוחקים יותר, כפי שהוא אכן עושה בהמשך הספר. הישארותו בשדה, במקום בו ניתן לארוב לו ולתפוס אותו, מחייבת מתן אמון מלא ביהונתן ובנאמנותו האישית לדוד על פני מחוייבותו לאביו. במידה ואין פני הדברים כך, ויהונתן ירגיש מחוייב לאביו, או שיתפתה לקבל את עמדתו של אביו בדבר הצורך להרחיק את דוד מן המלוכה, והאינטרס האישי\משפחתי ונשיאת דגל הרצף השלטוני יגברו, אזי דוד הפקיר את נפשו בידי סיעתו של שאול. וכי למה לו לסמוך על הספק? האם לא פשוט יותר לברוח ולשמור על גורלו בידו? ייתכן מאד שיהונתן נשאר נאמן, אך למה לא לנקוט בדרך הפשוטה והבטוחה של עזיבת האזור ופינוי הגזרה, ובכך להימנע מחשד וחשש כלשהם? הלא דוד מודע היטב גם לפיתויים וללחצים האורבים ליהונתן, ואולי רומז לכך בדו-שיח ביניהם הנמסר לנו בתנ"ך כמה פסוקים לפני תחילת ההפטרה:

"אם כה יאמר טוב שלום לעבדך ואם חרה יחרה לו דע כי כלתה הרעה מעמו. ועשית חסד על עבדך כי בברית ד' הבאת את עבדך עמך ואם יש בי עון המיתני אתה ועד אביך למה זה תביאני".                                   (ז-ח)

לכן, אף דוד עומד בפני הכרעה, האם להביע אמון בנאמנותו של חברו הקרוב, ידיד נפשו ובן בריתו, וזאת במחיר נטילת סיכון מסויימת, או להביע בפני יהונתן, שנתון בלחץ כבד ובלתי פוסק מצד אביו ומצד יועציו, ומשלם מחיר אישי יקר על דבקותו בברית עם דוד, פקפוקים בחברותו והיסוסים בדבר נאמנותו.

            נאמנות הדדית

 אמור מעתה, שההפטרה איננה מציגה בפנינו הכרעה אחת בדבר נאמנות וחברות אלא שתי הכרעות הדדיות. יהונתן צריך להכריע בין אביו לדוד ודוד אמור להביע אמון או חוסר אמון בדבר האם נאמנותו של יהונתן נתפסת בעיניו כמספקת. ההכרעה היא דו-סטרית; כל אחד מהם, צריך לבחור בין הברית ההדדית של נאמנות שהם כרתו ביניהם לבין אלטרנטיבה פשוטה יותר.

ויש להוסיף, שאף יהונתן נקרא לסמוך על נאמנותו של דוד. במידה ודוד ימלוך לאחר הסתלקותו של שאול, הרי שיהונתן עלול להיות גורם המסכן את יציבות מלכותו ומוקד כוח מתחרה, כפי שאכן קרה לאחר מות שאול עם איש בשת. יהונתן, המכיר בסמכותו של דוד, סומך עליו שלא יתנכל לו ולמעמדו ולא ינקוט בפעולות קשות נגדו כנציג בית שאול. כשם שדוד הביע את חששותיו בפני יהונתן, כפי שראינו לעיל, כן יהונתן מעמיד את דוד על נקודה זו. בפסוקים הקודמים את ההפטרה ומשמשים לה כרקע, מכיר יהונתן בעתיד מלכותו של דוד ומבקש שזרעו יזכה מידי דוד לחסד ושלא יתנכלו אליו:

"ויהי ד' עמך כאשר היה עם אבי. ולא אם עודני חי ולא תעשה עמדי חסד ד' ולא אמות. ולא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם ולא בהכרת ד' את איבי דוד איש מעל פני האדמה".                                 (יג-טו)

כשם שדוד חייב לסמוך על ישרו ונאמנותו של יהונתן בהווה, כך יהונתן סומך על נאמנותו של דוד בעתיד, ועל כן מדובר בהחלטה הדדית להעדיף את הנאמנות האישית של שתי נשמות הקשורות זו בזו על פני האינטרסים האישיים של שניהם, העומדים בניגוד גמור. סיפור ההפטרה הוא הבחירה שבין החברות והנאמנות הקיומית, על פני האינטרס התועלתני והאישי המכתיבים מדיניות הפוכה מזו שמורה הנאמנות האישית. אמון ולא תועלת, חברות ולא אינטרסים, אמת ולא רווח – זהו המסר הבסיסי של הפטרת מחר חודש.

            הקשר לראש חודש

לסיום, מן הראוי לעמוד על הקשר שבין ההפטרה לבין ראש חודש, או יותר נכון, לכך שראש חדש קרב ובא. כמובן, הזיקה הפשוטה והברורה היא בכך, שהפרק מתאר חגיגת ראש חדש והעלילה נסובה מסביב לנעשה בסעודת ראש חדש. ברם, אם נחפש קשר עמוק יותר, מלבד הקשר העלילתי הגלוי, נראה שראוי להדגיש נקודה אחת והיא יכולת ההתמודדות עם העתיד. שאול וביתו עומדים בפני מציאות בלתי צפויה, המעמידה בסכנה את המשך מלכותו וטורפת לו את הקלפים. שאול ראה את בניו ממשיכים את בית מלכותו ומייסדים שלשלת שתאריך ימים. ברם, לא כך ראתה ההשגחה את פני הדברים, אם מפאת חטאי שאול ואם בגלל ההבטחה הקדומה של "לא יסור שבט מיהודה" שנתנה את המלכות למלכים משבט יהודה. בין כך ובין כך, משפחת שאול עומדת בפני הברירה (1) לקבל את המציאות החדשה, להסתגל אליה ולפעול במסגרתה, או (2) לנסות ולהתנגד לה. בשאלה זו, נחלקו דרכיהם של שאול ויהונתן. שאול מנסה להתבצר ולקיים את המציאות הקודמת ואיננו מוכן לגלות גמישות ולהכיר בתמורות שחלו, ואילו יהונתן מבין שמהלך המלכות הישראלית שונה ולא יחזור למצב שאביו מייחל אליו, ועל כן יש לקבל את החדש, להכיר בו ולפעול במסגרתו. לכן, בעוד שאול נלחם מלחמה נואשת וחסרת סיכוי כנגד דוד, הרי שיהונתן מתחבר לדוד, מכריז על הכרתו במלכות דוד ומחפש דרך לפעול במסגרתו[5].

ההכרזה של "מחר חדש" מעמידה אותנו על כך שתקופה חדשה, או לכל הפחות האפשרות לשינוי ולמציאות חדשה, קרבה ובאה. אמנם, בהחלט ייתכן שהחודש הנכנס רק יחזור על המחזוריות הקבועה של גילוי והעלם, אך יש גם לקחת בחשבון את האפשרות שהחודש המתחדש יבשר את בואה של תקופה חדשה ומציאות שונה ממה שהיה בעבר. הצגת שתי הדמויות של האב והבן, שאחת נשארה מקובעת בתפיסתה ומנהלת מלחמת חרמה לשמירת העבר ההולך ונעלם, כשהשניה מסתכלת בעין בוטחת על העתיד מבלי לחשוש מן ההסתגלות אליו ולהשלכותיו, באה להכין אותנו לקראת העתיד הממשמש ובא אלינו. וזאת לאו דוקא אם היום כבר ראש חדש, אלא אדרבא, אם מחר חדש, אזי זהו הזמן להתכונן אליו ולהיות נכון להתמודד ולהסתדר עמו.

 



[1]               במסגרת שיעור קצר על ההפטרות, לא ניתן לצטט את כלל פסוקי הפרק או לנתח אותו בהרחבה, אך מומלץ מאד לקורא לעשות זאת על מנת לראות את המכלול השלם.

[2]               אף השימוש המכוון בביטוי "ערלים" ככינוי לפלשתים ע"י יהונתן ודוד נועד להדגיש את הפן הדתי של המלחמה ולמקד בו את המאבק, תוך כדי הסטת המרכיב הלאומי וטריטוריאלי ממרכז הבמה. מלבד שני המקומות הללו, רק שמשון עושה שימוש דומה בביטוי ערלים. מלבד זאת, כל שאר מלחמות ישראל והאומות שבספרי נביאים ראשונים מתארים את הזיקה הלאומית ואינם מכנים את אויביהם בכינוי זה.

[3]               אף זה מטבע לשון משותף לשני המאבקים הללו – עיין י"ד, מה ו-י"ט, ה.

[4]     עיין תחילת פרק י"ט.

[5]               הרמב"ן (בראשית מ"ט:י) בדיונו בענין מינוי מלך, הציע את האפשרויות הבאות למעמד מלכות בית שאול, לולא היה חטאו של שאול גורם: "שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה".