תצווה | קדושה במקדש

 

                               יחזקאל מ"ג, י-כז

פרשת תצוה היא מן הפרשיות המרכזיות העוסקות במשכן וכליו ואף הפטרתה משתלבת היטב ברצף ההפטרות של ספר שמות המטפלות בנושא המשכן. אולם, שלא כשאר כל הפטרות פרשיות המשכן הלקוחות מפרקי מקדש שלמה המתארות את בנין הבית הראשון, הפטרת תצוה נבחרה מתוך נבואותיו של יחזקאל, המבשרות לעם שגלה בעקבות החרבן את הבית העתיד ליבנות. העיסוק בהפטרה זו בבית העתידי שטרם נבנה ולא בתיאור מקדש העבר שכבר נבנה יוצר גשר בין העבר ההווה והעתיד, בין המשכן במדבר והמקדש שנבנו ע"י משה ושלמה לבית האמור להיבנות לעתיד לבא ובין תיאור מציאות ותהליך שהתרחשו לבין חזון נשגב. בכך ההפטרה משתלבת היטב במהלך הסיום של פרשת תצוה העוסק בחנוכת המשכן[1] ובמעבר מן נקודת הזמן במדבר לעבודה שתעשה בו לדורות ("אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם").

בנקודה מרכזית ביותר שונה הפטרה זו משאר הפטרות המשכן והיא מעמדו של המזבח במכלול המקדש. באם נתבונן בפסוקי ההפטרה, נראה שעיקר ההפטרה עוסקת במזבח, ולא במקדש. אמנם, היא פותחת בהצהרה "הגד את בית ישראל את הבית" אך כעבור פסוקים מספר היא עוברת להתמקד במזבח ולו היא מקדישה את עיקר תשומת לבה.

נקודה זו מעניינת ומפתיעה, שהרי המזבח איננו נתפס בעינינו, לפום ריהטא, כמרכז המקדש. הלא המקום המקודש ביותר במקדש הינו קדש הקדשים והארון שבתוכו, ואין המזבח נמצא בזיקה כה ישירה אליו. קדושת מרכיבי המקדש נובעת מן הזיקה לארון ולקדש הקדשים, מקום השראת השכינה, ודרגת קדושת המקום המתאימה לשאר חלקי הבית אמורה לנבוע מזיקת המקומות הללו למקור הקדושה. ואכן, שמו של קדש הקדשים מעיד על משמעותו, מדרגתו ומרכזיותו למקדש. תפיסה זו של הקדושה במקדש כמעגלים קונצנטריים היוצאים מקדש הקדשים ומתפשטים לעבר שאר המקדש עולה בבהירות מתוך המשניות שבתחילת מסכת כלים, המציבה את קדש הקדשים כמוקד הקדושה בעולם:

עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות. עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו. לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת עזרת הכהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה. בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה

כפי שניתן לראות, ישנם עשר מעגלים של קדושה, המתפשטים מקדש הקדשים החוצה עד לקדושת הארץ; כמובן, שבתפיסה כזאת, העזרה והמזבח נחותים בדרגת קדושתם מן האזורים הפנימיים יותר, וכמפורט במשנה.

ברם, משנה זו מייצגת רק זוית אחת, בה קדש הקדשים הוא אכן מוקד הקדושה בעולם, אך לאמיתו של דבר, ישנם שני מוקדים למקדש: הראשון הוא ההיכל, הכולל בתוכו את קדש הקדשים שהוא עיקרו של היכל ואילו השני הוא המזבח ושניהם מיוצגים בהפטרה.

לבסוס טענה זו, עלינו להתבונן בדיני המקדש וכליו ולעמוד על היחס שביניהם. המקדש כולל בתוכו כלים הרבה, כארון, שלחן, מנורה, כיור ומזבחות, וכולם מפורטים בפרשיות המשכן שבספר שמות, במסגרת מצוות בנין המקדש והקמתו. הכלים הינם חלק מהותי מן המקדש ונחשבים כחלק אינטגרלי ממנו ועל כן – כך הסביר הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע כ') – אין מצוות עשייתן נחשבת כמצוה עצמאית אלא היא כלולה במצות עשיית המקדש, שהרי "המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק".

ואולם, ישנו שוני רב בין זיקת הארון למקדש לבין שאר הכלים. שלא ככלים האחרים שמקומם הוא אך ורק במקדש, קדושת הארון איננה נובעת רק מהיותו חלק מן המקדש אלא הוא קדוש בפני עצמו ויש לארון קיום ומשמעות אף מחוץ למקדש. לכן, מצינו אותו משמש כמקור קדושה גם כשאיננו נמצא במסגרת המקדש: הוא עוזב את המקדש ויוצא למלחמה מפני היותו "ארון הברית אדון כל הארץ" (יהושע ג:י"א) ואיננו מאבד את משמעותו בגלל שהוא פועל מחוץ למקדש.

כפילות זאת משתקפת בפרשיות התורה. מלבד מקומו בפרשת תרומה ככלי הפותח את רשימת כלי המקדש, הוקדשו לארון שתי פרשיות המיוחדות לארון בפני עצמו כמוקד קדושה עצמאי וללא שום זיקה למקדש: פרשת "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י:ל"ה) ופרשת "בעת ההיא אמר ד' אלי" (דברים י:א)[2].

נקודה זו של ייחודיות הארון לעומת שאר כלי המקדש ומשמעותו העצמאית הודגשה ע"י הרמב"ן בדיונו על מנין המצוות של כלי המקדש. לדבריו עשיית הארון "היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן" ועל כן יש למנותה, בניגוד לשאר הכלים, וזאת משום ששאר הכלים הינם חלק מן המקדש או אמצעי להקרבת הקרבנות ואילו הארון הינו בעל מעמד עצמאי.

לאמיתו של דבר, אין מדובר רק על מעמד עצמאי לארון אלא בקביעת היחס הבסיסי שבינו לבין המקדש כמסובב ומסובב. בעוד שאר הכלים באו לעולם לשרת את צרכי המקדש ועל כן הם שואבים את משמעותם מכוח היותם כלי המקדש, הרי שלגבי הארון, המצב הפוך – המקדש שואב את משמעותו מהיותו המקום בו מוצב הארון. אין הוא רק משתלב בתוכו, אלא הינו מוקד הקדושה ואילו המקדש ומחיצותיו משמשים מעטפת עבורו. נקודה זו הודגשה ע"י הרמב"ן (שמות כ"ה:ב):

והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה

תפיסה זו, של הארון כמוקד קדושת המקדש, היא גם העומדת בבסיס פסוקי הפתיחה של ההפטרה:

זאת תורת הבית על ראש ההר כל גבלו סביב סביב קדש קדשים הנה זאת תורת הבית

ואולם, לאחר מכן, ההפטרה אינה מפתחת את מוטיב הארון וקדש הקדשים אלא עוסקת במזבח בהרחבה[3]. והנה, באם נתבונן בקריטריונים שהוזכרו לעיל כמעידים על חשיבותו העצמאית של הארון, הרי שנגלה הקבלות רבות בינם לבין המזבח. בדומה לארון, אף המזבח שונה משאר כלי המקדש בכך שמצינו אותו מחוץ למשכן ככלי בעל משמעות רוחנית משלו שאיננו זקוק למסגרת המשכן על מנת להיחשב ככלי קודש. הלא לאורך התורה – עד לבניית המשכן – משמש המזבח כמקום של התקרבות לקב"ה, אם להקרבת קרבנות ואם לקריאה בשם ד'. נח מביא קרבן בצאתו מן התיבה, אברהם בונה מזבחות וקורא בהם בשם ד', משה מציין את הנצחון על עמלק ע"י בניית מזבח ואף בהמשך התנ"ך נפגוש מזבחות רבים מחוץ למקדש. ואכן, לא נופתע לגלות שאף למזבח, בדומה לארון, הוקדשה פרשה עצמאית שלא במסגרת פרשיות המשכן – "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו" (שמות כ:כ"א) – המציבה אותו כגורם בעל חשיבות עצמאית, ושאף בנייתו הוגדר ע"י הראב"ד (השגות למנין המצוות הקצר מ"ע כ') כמצווה עצמאית הראויה להימנות בפני עצמה.

כמו כן, יש להצביע על עמדת הרמב"ם המציבה את הקרבנות במוקד המקדש:

מצות עשה לעשות בית לד' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש (הל' בית הבחירה א:א)

ויש להדגיש שלא רק הקרבנות אלא המזבח עצמו הוא מוקד לשכינה ולכן היעדר המזבח או פגיעה בו, פוגם בכלל קדושת המקדש ולא רק ביכולת השימוש במזבח עצמו, כפי שעולה משתי גמרות במסכת זבחים:

כי סליק רב כהנא אשכחיה לר"ש ברבי דקאמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר

אמר רבי אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר

אמור מעתה, שני מוקדים קיימים למקדש: הארון והמזבח. מן הראוי להדגיש שגם משמעותם הרוחנית שונה. הארון מייצג את ירידת הקב"ה עלי אדמות והשראת שכינתו בתוככי העולם הזה. האלקים יורד ממקומו במרומים, כביכול, ושוכן בתוכנו. כפי שהדגיש הרמב"ן בקטע שצוטט לעיל, הארון הוא מקום "מנוחת השכינה" והשראת השכינה במשכן היא כדוגמת מעמד הר סיני[4]. המזבח, לעומתו, מציין את הכיוון ההפוך – לא ירידתו של הקב"ה לאדם אלא התקרבותו של האדם אל הקב"ה. האדם מגיש דורון למלך מלכי הממלכים, מביא ומקריב משלו, מבטא הודאה ותודה לאדונו ואף מציין את נכונותו להקרבה עצמית. בארון, הקב"ה יורד אל בין הכרובים והאדם נכנס לתוך המקום השמור לשכינה בדחילו ורחימו אחת בשנה, ואילו במזבח, האדם מטפס בכבש ועולה למעלה. הוא היוזם והוא המביא את הדורון, כשהמפגש מתרחש בחצר אהל מועד, במקום הנגיש לאדם[5].

ניתן גם להציג את שני המוקדים הללו כמייצגים את צמד העקרונות הבסיסי של עבודה מאהבה ועבודה מיראה, כשהאינטימיות של קדש הקדשים מבטא את האהבה והמפגש שבין האדם והמקום מתוך מערכת יחסים של קרבה[6] בעוד המזבח והאש הבוערת עליו ומכלה את הבשר מבטא את עולם היראה וההקרבה העצמית[7].

סיכומו של דבר, ישנם כאן שני עקרונות שונים של קדושה, והם המחייבים את קיומם של שני מוקדים שונים במקדש.

משמעותו של המזבח כמקור לקדושה וההקבלה בין מעמד המזבח למעמד הארון מפורש במדרש המובא ע"י רש"י בפירושו לתורה (שמות כ"ט:מ"ב):

ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקב"ה מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפרת, כמו שנאמר (שמות כה כב) ודברתי אתך מעל הכפורת,

מעתה, באם נשוב להפטרה, נבין את פשר המעבר מ"תורת הבית" המדגישה את מרכזיותו של קדש הקדשים בתחילת ההפטרה ("זאת תורת הבית על ראש ההר כל גבלו סביב סביב קדש קדשים הנה זאת תורת הבית") לעיסוק במזבח לאורך שאר ההפטרה (פסוקים י"ג-כ"ז). בכך אף נוצר הקשר שבין ההפטרה לפרשה, שהרי חלק עיקרי מן האמור בהפטרה (פסוקים י"ח-כ"ז) מתיחס לחנוכת המזבח, שהיא הנושא העומד בסיומה ובשיאה של פרשת תצוה.

והנה, אם נבדוק את הפסוקים הללו של הקדשת אהל מועד והמזבח (שמות כ"ט:מ"ב-מ"ו), הבאים בעקבות הצווי על הקדשת הכהנים והמלואים, נראה שהם מדברים על הקדשת המקדש והשראת השכינה בתוכו בלשון המזכירה את פסוקי הפתיחה של פרשת תרומה ובדרך זו יוצרים מסגרת לכלל פרשיות המשכן המצויות בפרשות הללו. וכך נאמר בהם:

עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ד' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם. ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי. וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים. וידעו כי אני ד' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ד' אלקיהם

כאמור, "ושכנתי בתוך בני ישראל" האמור כאן מפנה אותנו ל"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אך בעוד שם נעשה המעבר הטבעי מהשראת השכינה במקדש לעשיית הארון (כפי שהעיר הרמב"ן שצוטט לעיל), הרי שכאן משולבים המזבח והארון, כשהמזבח משמש כמרכיב מרכזי. בהקשר זה, מן הראוי לציין שאף בספר במדבר, בחנוכת הנשיאים, הדגש הינו על חנוכת המזבח ולא חנוכת המקדש או הארון ("זאת חנכת המזבח").

אמור מעתה, ההפטרה מציגה בפנינו שני מוקדי קדושה במקדש המייצגים שני עקרונות שונים של השראת שכינה, תוך כדי התמקדות בתפקיד המזבח במכלול המקדש ובכך היא דומה לפרשה, אשר אף היא מכירה בשני האלמנטים הללו ומציבה את המזבח וחנוכתו כמרכיב מרכזי בהשראת השכינה בקרב עם ישראל.