דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף פד | הפסד קודשים

   

 

בסוגייתנו, במהלך הדיון העוסק בדעת תנא קמא ובדעת רבי מובהר שלדעת שניהם אין איסור לשבור עצם בפסח פסול. כחלק מהשקלא וטריא מובאת ברייתא:

 

אבל השורף בעצמות והמחתך בגידין - אין בו משום שבירת העצם.

 

על השאלה מדוע אם אין איסור של שבירת עצם על ידי גחלת (מדוע שריפה אינה בכלל 'שבירה'), נחלקו אביי ורבא:

 

אביי אמר: משום פקע. רבא אמר: משום הפסד קדשים, דקא מפסיד ליה בידים, דילמא אכיל נורא ממוח דידיה, מבעוד יום נמי, גזירה מבעוד יום אטו משחשיכה.

 

אביי חשש שמא מהחום תשבר העצם. על דבריו ישנם שתי קושיות: 1. לא רק שאין הכרח שהעצם תשבר, אלא אף אם היא תשבר, אין בכך איסור מהתורה שכן הלכה היא כדעת רבי שמעון – דבר שאינו מתכון מותר כשאין וודאות שיעשה איסור. קושיה זו ניתנת ליישבו בכך שחכמים חששו שמא יבואו להניח גחלת גדולה שהיא בוודאי תגרום לעצם להישבר 2. הרי לבסוף העצם תהיה טעונה שריפה מעצם כך שהמח שבתוכה יהיה חייב בשריפה - משום נותר? יתכן ליישב קושיה זו שלדעת רבי אין בנותר איסור של שבירת עצם כפי שנאמר בברייתא 'על הכשר בו חייב ואינו חייב על הפסול.

סיבתו של רבא היא משום הפסד קודשים – כלומר, מהאמור בתורה בפרשת תרומה (במדבר יח, ח) שיש לשמור על התרומה שלא תופסד, אנו למדים בק"ו שיש חובה לשמור אף על הקדשים. למעשה, ההפסד עליו מדבר רבא מניח שלא יתכן כי הגחלת לא תשרוף מעט מהמוח שבתוך הגולגולת*; השאלה המתבקשת על דברי רבא היא שלא מובן מדוע דבר זה יקרא הפסד בכלל – כלומר, המצב הנתון הוא שקדשים אלה יופסדו לחלוטין, אם הדרך להוציא אותם ובכך להציל כמה שניתן היא על ידי הפסדת חלק קטן מהקדשים, לא מובן מדוע דרך זו מוגדרת כהפסד קדשים.
ניתן להשוות דין זה לתרומה ההולכת לאיבוד (האסורה מדרבנן בלבד), שבמקום הפסד מרובה מתיר רבי יוסי (עיין לעיל דף טו). יתכן לומר שרבי יוסי לא התיר לאבד תרומה בידיים אלא במצבים בהם הדבר נצרך על מנת להציל מהפסד, אבל במקרה שלנו, מכיוון שיתכן שהמח ישרף לגמרי ונמצא שהפסיד הקדשים בידיים לחינם, אסרו. אולם, לדעת בעלי התוספות (דף פה עמוד א ד"ה "כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו"), מדובר באיסור דאורייתא וממילא יהיה אסור משום שבכל מקרה הקדשים הולכים לאיבוד.
רבי אברהם בורנשטיין (שו"ת אבני נזר חו"מ עד) כתב שבקדשים, בשונה מבתרומה, אסור לאבד בידיים אפילו דבר שהולך לאיבוד משום האיסור של 'לא תעשון כן לה' אלוקיכם'. אולם, בגמרא לא הוזכר לאו זה, אלא רק הפסד קודשים; יתכן שהסיבה שלאו זה לא נזכר בגמרא הוא משום שרק כאשר הפעולה נעשית בדרך של השחתה ניתן להתייחס לאיסור 'לא תעשון כן', אבל כשהיא נעשית על מנת להציל את הניתן להצלה ולקיים את מצוותו יתברך, לא עוברים על איסור זה

ניתן להציע הסבר נוסף, על אף שהמטרה היא הצלת מה שניתן להציל מבשר הקדשים, מכל מקום ישנו חשש שמא, לאחר שהאש תשרוף את העצם – בזמן הוצאת המח מהגולגולת, תמשיך האש ותשרוף מהמוח; במקרה כזה נמצא שלמעשה נשרפו קדשים ראויים ולכן נאמר בגמרא שמדובר בהפסד של קדשים.**

____

* יש לומר שאף על פי שאביי פירש את הסיבה אחרת, מכל מקום הוא מסכים לנקודה זו, אלא לדעתו אין לחשוש להפסד כל כך מועט.

** עדיין קשה לומר זאת קצת, משום שבכל זאת ניתן לומר שאף בזמן זה – לאחר שהגולגולת כבר לא מפריעה להוצאת המח, מדובר בחלק מפעולת החילוץ.

 

 

 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)