דילוג לתוכן העיקרי

מטות | הפרת נדרים

כל הנדרים ניתנים להתרה בבית דין,  אם מתברר שהנודר נדר בטעות או שלא היתה ידיעתו שלימה. במשנה (חגיגה י.) אמרו ש"היתר נדרים פורחין באויר". רש"י מבאר שהכוונה לכך שעיקרי הדינים נמסרו בתורה שבע"פ בעוד שבתורה שבכתב לא נמצאו אלא רמזים מועטים לדין זה.
אולם מפורש בתורה שיכול הבעל להפר נדרי אשתו (במדבר ל', ד'-ל'), אך רק את אותם נדרים הנוגעים לדברים שבינו לבינה או שיש בהם עינוי נפש.
בנוסף לבעל, גם אב יכול להפר את נדרי בתו. לדעת הרמב"ם (הלכות נדרים יב,א) יכול האב, בניגוד לבעל, להפר את כל הנדרים של בתו. אחרים חלקו על הרמב"ם וסברו שבכוח האב להפר רק את אותם הנדרים שיש בהם עינוי נפש (עיין כסף משנה ובשאר נושאי כלים שם). התרת נדרים עוקרת את הנדר למפרע, כאילו מעולם לא נדרה, אך לא ברור כיצד  פועלת הפרת נדרים. ישנו ויכוח משמעותי האם הפרת נדרים פועלת לעקור את הנדר למפרע או שמא ההפרה מבטלת את הנדר מכאן והלאה. על פי הדעה השניה, הנדר חל עד לעת ההפרה. (עיין בנזיר כ"א: ובפסק הרמב"ם הלכות נדרים פי"ג,ה"ב ובפי"ג,הט"ו ובכסף משנה שם).
בספר המצוות מנה הרמב"ם את המצוה הצ"ה: "היא שציונו לדון בהפרת נדרים". הרמב"ם מדגיש שאין הכוונה לכך שחובה להפר נדרים אלא שזהו הדין שיש  לדון בו מי שרוצה להפר נדרים. בנוסף להפרת נדרים הזכיר הרמב"ם את מצוות התרת נדרים אך לא מנה אותה כמצוה נפרדת. יתכן אולי שרק את אותם המצוות המבוארות היטב בתורה שבכתב אפשר למנות במנין המצוות, ולכן התרת נדרים, שכאמור חסרה ביסוס נרחב בכתוב, לא נמנית.
הרמב"ן (השגה לעשה צ"ו) חלק על הרמב"ם ולא הסכים למנות את הפרת נדרים או התרתם כמצוה במנין התרי"ג. כבר ראינו שאין זו מחלוקת נקודתית. באופן רציף חלק הרמב"ן על הרמב"ם בנוגע למניית מצוות הדומות  לזו. הרמב"ם מנה את מצוות טומאה וטהרה ואילו הרמב"ן השיג עליו שאין דיני טומאה וטהרה מצוות אלא הלכות המגדירות את מעמד האדם. לדעתו אין למנות אלא מצוות המחייבות או אוסרות מעשה. הרמב"ן סבור שהפרת נדרים והתרת נדרים אינם אלא הלכות איך לא לעבור על איסורים, ואין למנות אלא  אלא מצות עשה (צ"ד) לקיים את מה שקיבלנו על נפשנו בנדר, ומצות לא תעשה (קצ"ז) שלא לעבור על מה שקיבלנו בנדר.
הבנה שונה עולה מדברי הרמב"ם במשנה תורה. בהקדמה להלכות נדרים כותב הרמב"ם שהמצוה השלישית בהלכות אלו היא: "שיפר הנדר או השבועה. זהו דין הפרת נדרים המפורש בתורה שבכתב". משתמע שישנה מצוה של ממש, חובה, על הבעל והאב להפר את נדרי האשה. האם לדעתו חובה זו קיימת גם על בית הדין שיתירו נדרים? מסתבר מאוד שכן ולכך הדגיש "המפורש בתורה שבכתב", כלומר, שגם התרת נדרים היא חובה אלא שהתרת נדרים לא מפורשת בתורה שבכתב ולכן היא לא נמנית במנין המצוות.
במהדורת פרנקל נוספה אות אחת ולפיה כתוב "שיופר הנדר או השבועה". גרסה זו מתיישבת עם דברי הרמב"ם בספר המצוות שאין זו מצוה חיובית אלא הוראת הלכה.
מדברי הסמ"ק (מצוה ק"ז) עולה שלדעתו מדובר במצוה וחובה של ממש להפר נדרים. הסמ"ק מצטט את הפסוק "ואישה יפרנו"(במדבר ל, יד)  לשון ציווי. וכן תומך את דעתו בדברי בר קפרא (יבמות קט.): "לעולם ידבק אדם בשלושה דברים...בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים..". יש לסייג שהסמ"ק מונה גם מצוות דרבנן ולכן אי אפשר לדעת אם לדעתו מדובר במצוה מן התורה. אמנם משמע שהוא סומך את דבריו על המשמעות הפשוטה של הפסוק הנ"ל שלבעל ולאב ישנה מצוה חיובית להפר את נדרי האשה.
רס"ג נקט כדעת הסמ"ק אך הרחיק לכת ממנו. רס"ג מנה שתי מצוות עשה בענין הפרה: חובה על הבעל ומצוה על האב (עשה ק"ג-ק"ד). רס"ג בחר שלא לכלול מצות אלו בחלק המצוות המוטלות על הציבור ועל בית הדין אלא בחלק המצות הפרטיות. בכך מבהיר הרס"ג שאין הוא סבור כדעת הרמב"ן והרמב"ם ולדעתו מדובר בחובה פרטית. יתרה מזו, אילו המצוה היתה "לדון" בהפרת נדרים כדעת הרמב"ן והרמב"ם היה עליו למנות רק מצוה אחת ולא שתים. רס"ג מונה שתי מצוות ובכך מבהיר שהפרת נדרים היא חובה גמורה המוטלת באופן פרטני על האב והבעל.
בשיבולי הלקט (שי"ז) הביא שיש שנהגו לומר ברכה על התרת נדרים. בעל שיבולי הלקט התנגד נחרצות למנהג זה וכתב "וכן הנוהגים לברך על מצות היתר נדר ושבועה לא נודע לנו מה מקום לברכה זו ומאין הרגלים, כי הנודר, מצוה עליו לקיים? ומה שאנו אומרים לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו אינה מצות עשה שתהא טעונה ברכה ואפילו מדבריהם אלא רפואה שנתנה התורה לאיולתו של אדם הרגיל בנדרים...."
מסתבר שבעל שיבולי הלקט סבור כדעת הרמב"ם והרמב"ן ולפיכך לדעתו לא שייך לברך. המנהג לברך מסתברת הרבה יותר לדעת הרס"ג והסמ"ק שקיימת מצוה חיובית מדאוריתא או לפחות מדרבנן להפר (ולהתיר) נדרים.
לסיכום ראינו ג' שיטות בענין מצות הפרת והתרת נדרים. לדעת הרמב"ן, אין למנותם כמצוות כלל ועיקר. הרמב"ם (בספר המצוות) סבר שמדובר שהוראת הלכה ולא במצווה חיובית ומנאם במצוה אחת. והסמ"ק מנאם כמצוה אך יתכן שהיא מדרבנן. לדעת הרס"ג מדובר בשתי מצוות חיוביות ובהחלט מסתבר שעל בסיס דעה זו התפתח המנהג שהובא בשבולי הלקט לברך על התרת נדרים.
 
 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)