הצדוקי והקטורת חלק ב

  • הרב יונתן פיינטוך

 

א. מבוא

בשיעור שעבר למדנו את הסיפור המופיע בתלמוד הבבלי, במסכת יומא על הצדוקי והקטורת, והשווינו אותו למקבילות בתוספתא ובירושלמי. מהשוואה זו למדנו שהגרסה שמובאת בבבלי מחמירה את הביקורת על הצדוקי הסורר בפרט ועל הצדוקים בכלל. בשיעור הנוכחי נמשיך לעסוק בניתוח הסיפור בבבלי, הפעם בהשוואה לסיפור אחר המופיע בבבלי אשר יש בו נקודות דמיון לסיפור שלנו.

נביא תחילה, לשם התזכורת, את סיפור הצדוקי והקטורת בבבלי:

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס. (ביציאתו היה שמח שמחה גדולה). פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו - מתיראין אנו מן הפרושים. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה (ויקרא טז, ב) "כי בענן אראה על הכפרת". אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. עכשיו שבא לידי - לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ניגף. דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, שנאמר (יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל".

ב. הזיקות לסיפור מות ר' עקיבא בבבלי ברכות

אחד ההבדלים הבולטים בעיצוב הסיפור בבבלי לעומת המקבילות בירושלמי ובתוספתא הוא בדברי הכהן הצדוקי. בבבלי מופיע בהם, במקום ההשוואה הניגודית ליתר הכוהנים, המשפט 'כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת...'. המשפט 'כל ימי הייתי מצטער על מקרא/פסוק זה...' מופיע פעמים ספורות בלבד בחז"ל בכלל ובתלמוד הבבלי בפרט, ונראה שהוא יוצר זיקה בולטת למקור אחר בבבלי שהוא מופיע גם בו, הסיפור על מות ר' עקיבא, בבבלי, ברכות סא ע"ב:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?

גם באגדה המקבילה על ר' עקיבא בירושלמי מופיע מוטיב דומה (ירושלמי סוטה פ"ה ה"ג; דף כ, ע"ג):

...אלא כל יומוי הייתי קורא את הפסוק הזה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך: רחמתיה בכל לבי ורחמתיה בכל ממוני ובכל נפשי לא הוה בדיקה לי וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא דעתי לפום כן אנא קרי וגחך לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו

[תרגום: אלא כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך: אהבתיו בכל לבי ואהבתיו בכל ממוני, אך בכל נפשי לא היה בדוק לי (=לא בדקתי את עצמי אף פעם אם אני אכן אוהבו בכל נפשי, גם אם אצטרך למסור את נפשי). וכעת שהגיע 'בכל נפשי והגיע זמן קריאת שמע ולא נחלקה דעתי (לא הססתי), לפיכך אני קורא ושוחק. לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו...]

ניתן להראות נקודות דמיון נוספות בין סיפור הצדוקי ביומא ובין סיפור ר' עקיבא בבבלי ברכות, בתוכן ובלשון, בנוסף לדמיון הבולט במשפט 'כל ימי הייתי מצטער...' שהודגש לעיל:

1. שני הסיפורים מתארים את מותה של הדמות הראשית בעקבות עמידתה בנחישות על דעתה וביצועה בפועל: הצדוקי מקטיר בחוץ למרות עמדת החכמים שאוסרת הקטרה כזו, ולמרות קבלת מרות החכמים על ידי יתר הצדוקים בעניין זה, כמצוין בסיפור. ר' עקיבא ממשיך לעסוק בתורה למרות גזרת הרומאים האוסרת זאת, ולמרות קבלת מרות הרומאים על ידי יהודים אחרים.[1]

2. כל אחת משתי הדמויות הראשיות הנ"ל מעומתת בסיפור שלה עם דמות נוספת שתמהה על מעשיה: הצדוקי מתעמת עם אביו אשר מקשה על מעשהו, ונענה: 'כל ימי הייתי מצטער...'. ר' עקיבא מתעמת עימות כפול: מחד גיסא הוא מתעמת עם תלמידיו, ששואלים: 'רבנו, עד כאן?', ומשיב להם 'כל ימי הייתי מצטער...'. מאידך גיסא, קודם לכן בסוגיית הבבלי מובא עימות אחר של רבי עקיבא בעניין זה עם פפוס בן יהודה:

תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות?...

3. נקודת דמיון מילולית נוספת קיימת בתיאור מותה של הדמות הראשית בכל אחד מהסיפורים, תיאור המשתמש בנוסחה זהה: בסיפור ר' עקיבא מופיע אצלנו בדפוסים: 'היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד'. ברם, בגירסאות אחרות, שמצויות בכתבי יד טובים של המסכת ניתן למצוא את הניסוח: 'ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו באחד'. ואילו בסיפור הצדוקי ביומא, בחלק מהגירסאות מופיע: 'אמרו לא הספיק לגמור את הדבר עד שמת'.

4. בסיומו של הסיפור אנו מוצאים הקבלה על דרך הניגוד: בסיפור ר' עקיבא המלאכים מתרעמים על גורלו הקשה. ואילו בסיפור הצדוקי, על פי הלשון השנייה, המלאך הוא שחובט בו והורג אותו.[2]

לאור הזיקות המילוליות והתוכניות המשמעותיות שהזכרנו בין סיפור הצדוקי בבבלי לסיפור ר' עקיבא, ולאור ההבדלים בין עיצוב סיפור הצדוקי בבבלי לעיצובו במקבילות הארצישראליות, סביר להניח שעיצוב סיפור הצדוקי כפי שהוא מופיע בבבלי נעשה בין השאר על ידי שימוש בלשונות ומוטיבים מתוך סיפור ר' עקיבא, וכפי שהעיר כבר ר"ש ליברמן על המשפט 'כל ימי הייתי מצטער...' בסיפור הצדוקי בבבלי (תוספתא כפשוטה, כפורים, עמ' 731): 'והוא ע"פ הסיגנון של ר"ע בבבלי ברכות ס"א ב' '. לעיצובם הדומה של הסיפורים הנ"ל בבבלי יש כמובן השפעה על קריאתם ופרשנותם.

ברם, כעת עולה תמיהה גדולה: מה פשר עיצוב סיפור הצדוקי הסורר, שמתריס נגד חז"ל, בהקבלה לסיפור מותו על קידוש השם של ר' עקיבא, מגדולי התנאים?

נפתח ונאמר שתיאורטית יכולה לעלות מחשבה הפוכה, שסיפור ר' עקיבא עוצב על פי סיפור הצדוקי. אך מחשבה זו נדחית מיד כבלתי סבירה בעליל. השוואת ר' עקיבא לצדוקי, בסיפור שבא לשבח את מסירותו של ר' עקיבא, נראית כל-כך בוטה ולא מכובדת כלפי ר' עקיבא שקשה להניח שחז"ל יעשו כך. נותרנו, אפוא, עם האפשרות שסיפור הצדוקי עוצב על פי המודל של סיפור ר' עקיבא, אך כאן נותרת התמיהה – מדוע?

נראה שפתרון התמיהה הזו הוא שכוונת חז"ל הייתה שנקרא את סיפור הצדוקי כיוצר השוואה ניגודית בין הצדוקי לר' עקיבא על דרך האירוניה. כלומר, ישנן זיקות בין הסיפורים, אך ההשוואה היא כדי להבליט את הניגוד בין הדמויות, וללעוג על ידי כך לצדוקי. קריאה כזו של סיפור הצדוקי מעמידה את מעשהו של הצדוקי, המנוגד לעמדתם ההלכתית של החכמים ולהנחיותיהם, ואת 'מסירות הנפש' שלו בעניין זה, באור אירוני ונלעג. אכן, מדובר בסיכון גדול שלקח הכהן הצדוקי על עצמו, כשנכנס לקודש הקדשים, מקום שהסכנה בסטייה מהציווי המדויק, ובייחוד בעניין הקטרת, גדולה ביותר. סיפור נדב ואביהוא, אשר כנראה עומד אף הוא ברקע הסיפור הנדון כאן, יוכיח. הזיקה בין סיפור הצדוקי לסיפור ר' עקיבא אומרת, כביכול, צאו וראו: ר' עקיבא סיכן את נפשו ואף מסר אותה בסוף על התנגדות לעריצות הרומאית וקיום המצוות בניגוד לגזירותיהם, ואילו צדוקי זה 'מסר את נפשו' על ההתנגדות לחכמים/לפרושים והקטיר קטורת בניגוד לעמדתם ההלכתית, מתוך התגרות וזלזול בסמכותם. כל אחד מהם הצטער כל ימיו על מקרא מסוים, אך 'צערו' של ר' עקיבא היה על אהבת ה', לעומת 'צערו' של הצדוקי על פרשנות של הפסוק שעוסק בקטורת באופן שמנוגד לעמדת החכמים.

קריאת סיפור הצדוקי לאור סיפור ר' עקיבא מעניינת גם בהקשר של הזיקה האחרונה שמנינו לעיל - מעשי המלאך/מלאכים בשני הסיפורים. על רקע ניסיון המלאכים להתערב לטובת ר' עקיבא בסיפור בברכות בולט מאד הניגוד שנוצר על ידי הכאת המלאך את הצדוקי בסיפור ביומא.

ניתן להסביר מדוע חז"ל יבחרו דווקא לשאול לשונות ומוטיבים מסיפור ר' עקיבא לצורך עיצובו של סיפור הצדוקי. סיפור ר' עקיבא הוא אחת הדוגמאות המובהקות, אם לא המובהקת ביותר, לחכם שמסר נפשו על קיום חובתו הדתית תוך קריאת תיגר עד כדי התרסה כנגד אלה שניסו למנוע ממנו את קיומה. יתכן שכך נתפס מעשהו של הצדוקי, משום שכאמור הכניסה לקודש הקדשים נתפסה כסכנה גדולה והצדוקי הסתכן כדי לקיים את האופן שבו הוא קרא את הפסוקים, ומעשהו אכן מתואר כסוג של קריאת תיגר כנגד החכמים.

נראה שההשערה שעיצובו של סיפור הצדוקי בבבלי הושפעה מסיפור ר' עקיבא נתמכת מכך שחלק מההבדלים בין עיצובו של סיפור הצדוקי בבבלי למקבילות הארצישראליות בתוספתא ובירושלמי הוא באותן נקודות שבהן עיצובו דומה לסיפור ר' עקיבא: המשפטים 'כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה', 'עכשיו שבא לידי לא אקיימנו', 'לא הספיק לגמור את הדבר' ומעורבותם של המלאכים בשעת מותו של ר' עקיבא/הצדוקי, כולם אלמנטים בסיפור הצדוקי בבבלי שאינם קיימים במקבילות הארצישראליות לסיפור זה, אך יש להם מקבילות בסיפור ר' עקיבא בבבלי ברכות. עובדה זו יכולה לחזק את פרשנותו האירונית של סיפור הצדוקי לאור סיפור ר' עקיבא. למשל, המילים הזהות 'לא הספיק לגמור את הדבר עד ש...', שמצויות בשני הסיפורים בבבלי אך לא במקבילות הארצישראליות לסיפור הצדוקי, מתפרשות, על פי קריאה זו, כאירוניה נגד הצדוקי: העובדה שר' עקיבא 'לא הספיק לגמור' את קריאת שמע עד שמת הובילה לכך ש'יצתה נשמתו באחד'. ואילו הצדוקי אינו מספיק לגמור את דברי השבח לעצמו על עמידתו העקרונית על דעת הצדוקים ומת.[3]

נראה שמגמת עיצובה השלילי והאירוני של דמות הצדוקי באה לידי ביטוי גם במשפט שמופיע, כאמור לעיל, רק בחלק מגירסאות סיפור הצדוקי בבבלי: 'ביציאתו היה שמח שמחה גדולה'.

הביטוי 'היה שמח שמחה גדולה' מופיע במספר מקומות אחרים בבבלי, וההקשר שהוא מופיע בו הוא כמעט תמיד שלילי. למשל, בבבלי, תענית כ ע"א מצינו:

מעשה שבא רבי אלעזר (בן רבי) [ברבי] שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?...

מקריאת הסיפור בתענית ניכר שהביטוי 'שמח שמחה גדולה' משמש בו כתיאור אירוני של יהירותו של החכם. המשמעות השלילית בולטת וחריפה עוד יותר במקור אחר בבבלי (מגילה יג ע"ב):

הפיל פור הוא הגורל, תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה...

סיפור אחר שמכיל את הביטוי הזה הוא על ינאי המלך, שמסתיים במותם של חכמים (קידושין סו ע"א):

דתניא: מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל... היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן... מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה.

ואף בסיפור מתון יותר, על שני חכמים, מופיע הביטוי הזה כביטוי לשמחה של דמות חיובית שמתבררת כבלתי מוצדקת (בבא קמא עד ע"ב):

 

מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה; מצאו לר' יהושע, אמר לו: אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות? אמר לו: למה? א"ל: שסמיתי את עינו, אמר לו: אין בדבריך כלום, שכבר אין לו עדים.[4]

נראה, אפוא, אף אם אין בכך הוכחה מוחלטת, שבאותן גרסאות של סיפור הצדוקי בבבלי שבהן מופיע הביטוי 'שמח שמחה גדולה' שהוא מופיע באירוניה כלפי הצדוקי.

ג. סיכום

בסיפור הצדוקי והקטורת שמופיע בבבלי יומא מצינו מספר הבדלים לעומת גרסאות ארצישראליות מקבילות בתוספתא ובירושלמי. מרבית ההבדלים תורמים לעיצובו של הסיפור בנוסח הבבלי כביקורתי יותר ואירוני יותר כלפי הכהן הצדוקי בפרט, וכלפי הצדוקים בכלל, לעומת הגרסאות הקדומות יותר הנ"ל, שבהן מסופר אמנם על ענישתו של הכהן, אך באופן מכובד יותר, ובאופן שמציג את יתר בני הכת שלו באופן חיובי יותר.

העיצוב השונה של סיפור הצדוקי בבבלי מואר באור נוסף וחדש לאור הזיקות הרבות, בתוכן ובסגנון, בינו לסיפור מות ר' עקיבא בבבלי, המופיע במסכת ברכות דף סב ע"א. הזיקה בין הסיפורים שופכת על סיפור הצדוקי אור פרשני חדש, המציג באופן אירוני ולעגני יותר את הכהן הצדוקי ומעשהו ה'הרואי', באמצעות השוואה על דרך הניגוד למעשה ההרואי שבו מצא ר' עקיבא את מותו. מבט אירוני זה מצטרף למגמה הכללית שעלתה גם מההבדלים בין הבבלי ביומא למקורות הארצישראליים – החרפת הביקורת על הכהן הצדוקי והצדוקים בכלל.

 



[1] בסיפור עצמו מוזכר רק פפוס בן יהודה כירא מהרומאים ומקבל את גזרתם (ראה להלן בהמשך הפיסקה). ברם, ישנם סיפורים אחדים שבהם מוזכרים חכמים שנוקטים בעמדה הפוכה לזו של ר' עקיבא, כגון ר' יוסי בן קיסמא (בבלי, עבודה זרה יח ע"א).

[2] זיקה זו בנויה בעיקר על הקשר המילולי בין המילה 'מלאך' או 'מלאכים' שמצויה בסיפורים, מבלי להיכנס לשאלת היחס בין מלאכי השרת שמוזכרים אצל ר' עקיבא למלאך שמוזכר אצל הצדוקי, שאלה שאין מקומה כאן.

[3] יתר על כן, אפשר שזיקה זו בין הסיפורים מעידה באופן נוסף על כיוון ההשוואה, ואולי גם רומזת איזהו הסיפור המשפיע ואיזה המושפע. בסיפור ר' עקיבא המילים 'לא הספיק לגמור את הדבר' ברורות וזורמות באופן חלק עם הסיפור, שכן מדובר בשעת מעשה-דבר שיש לגמרו – קרית שמע. ואילו, על פי סדר הסיפור בבבלי יומא, הצדוקי כבר סיים את מעשהו בקודש הקודשים, והוא משוחח עם אביו לאחר יציאתו. לכן המילים 'לא הספיק לגמור את הדבר' מתפרשות על כרחן על דברי הצדוקי לאביו, אף על פי שהלשון 'לא הספיק לגמור את הדבר' נראית מתאימה יותר לתיאור מעשה שהסתיים ולא דו-שיח. אשר על כן אפשר שלשון זו שובצה באופן חורק מעט בסיפור ביומא, בהשפעת הסיפור בברכות, לצורך ההשוואה ביניהם.

[4] וראה גם הופעה אחת נוספת בשיר השירים רבה ו, ב ('א"ר שמואל בר נחמן בשלשה מקומות נתוכח הקב"ה עם ישראל ושמחו אומות העולם שמחה גדולה, ולבסוף יצאו בבושת פנים').