הציפייה לבניין המקדש

אנו מתפללים לבניין בית המקדש פעמים רבות ביום: "והשב את העבודה לדביר ביתך", "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", ועוד פעמים רבות בנוסח הקרבנות. מדוע הציפייה לבניין המקדש היא כל כך מרכזית בתודעתנו? מדוע אנו מזכירים בקשה זו כל כך הרבה פעמים במהלך היום?

ראשית, יש להבין את הנפילה הרוחנית שהתרחשה עם חורבן הבית. הראי"ה כותב שחורבן הבית היה ירידת מדרגה של כל האנושות (עולת ראיה ח"א עמ' קכז): "חורבן בית המקדש, שנטל כבוד מבית חיינו, הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות מיצרים ומחשכים. ועל כן באים הגרעונות הנוראים המסבבים כל חטא, כל עוון וכל פשע". כאשר יש מקדש - הקב"ה שוכן בתוכנו, אנו מנהלים איתו דו-שיח קרוב ויש בעולם שפע וברכה. עם חורבן הבית - השכינה הסתלקה, במידה מסוימת מהעולם. העולם ירד מדרגה, והנשמה מתקשה 'להשתלב' בעולם הרוחני החסר שנשאר. לכן היא מרגישה שהיא מצויה במחשכים, והדבר גורם לה לחטאים ולעוונות.

התפילה להקמת המקדש והציפייה לבניינו "נותנת מעוף של קדושה מברקת בנשמתנו, והשקיקה שהמהירות הזו תהיה בימינו מקשרת את כל מהות החיים שלנו, גם בצורתם הזמנית, ליסוד הקדושה השלמה העליונה, שכל הארץ תאיר מכבודה". הציפייה לבניין המקדש מקשרת את המציאות העליונה - כאשר בית המקדש עמד על מכונו - עם המציאות שאנו חיים בה היום. היא נותנת משמעות לכל מעשינו בעולם הזה, ומציבה לפנינו מטרה ותכלית. המגמה של כל מעשינו היא בניין המקדש וחזרה למציאות הרוחנית העליונה, בה הקב"ה שכן בתוכנו. עצם הציפייה למציאות רוחנית עתידית זו - מרוממת גם את המציאות בהווה, ומעניקה לנשמה פתח תקווה.

הציפייה לישועה, אם כן, אינה רק תפילה לבניין המקדש בעתיד, אלא הצבת מטרה ומגמה שיש לה השלכה על ההווה: היא מקרבת את המציאות העכשווית למציאות העליונה, ומקשרת אותנו עם העידן בו בית המקדש עמד על מכונו. ממילא, ברור מדוע מקום כל-כך חשוב בתפילותינו מיוחד לבקשה "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו".