הצמדת הסנהדרין בצד המזבח | 4

 

 

בשיעור זה אנו ממשיכים בהסבר טעם הצמדת הסנהדרין למזבח. בחלקו השני של השיעור הקודם, הבאנו הסבר לפיו הסיבה להצמדת הסנהדרין בלשכת הגזית למזבח היא בכך שהמשפט הוא לקב"ה. הקירבה הפיסית באה לומר כי גדולי ישראל מכריעים את ההלכה באופן המאפשר לבטא בעולם את המשפט האלוקי, את דבר ה'.

 

בשיעור זה בכוונתנו להמשיך בהיבטים נוספים המבארים את משמעות הקביעה כי המשפט הוא לאלוקים.

המשפט האנושי - גילוי המשפט האלוקי

ניתן לבאר כי המשפט אותו בית הדין עושה הינו משפט אלוקי. חלק מן הגילוי האלוקי בעולם הינו על ידי הדין והמשפט.

נקודה זו עולה בדברי הראשונים בבואם לבאר את שנאמר בנוגע לעבד נרצע: "והגישו אדוניו אל האלוקים". הראשונים על אתר, כל אחד בסגנונו מבארים נקודה זו.

כך למשל מפרש הרשב"ם: "'אל האלוקים' - דיינים".

האבן עזרא מבאר:

 "מלת אלוקים - כמו מקימי משפט אלוקים בארץ".

הטור על התורה מבאר:

"בעבור שמקיימין משפטי האלוקים בארץ פירש כי המשפט לאלוקים הוא".

האברבנאל בפירושו לתורה אומר כך:

"הנה אז והגישו אדוניו אל האלוקים, רוצה לומר שיתנצל מזה לפני בית דין ויפרסם שאינו רוצה האיש הזה ואינו מחזיק בו בחנופה ורמאות כנגד המשפט האלוקי, ושם א-להים הנזכר כאן פירשוהו המפרשים על הדיינים, וכבר ביארתי בסדר בראשית שלא קרא הכתוב לדיינים א-להים אבל למקום המשפט לפי שהיו עושים שם משפטי הא-לוהים יקראו למקום ההוא
א-לוהים".

בניגוד למכילתא ולכמה ראשונים (רש"י, רשב"ם, האבן עזרא והטור) המפרשים דיינים כאלוקים, אומר האברבנאל כי התורה לא קראה לדיינים א-להים אלא למקום המשפט. הנימוק לכך הינו שמקום המשפט נקרא א-להים עוד לפני שהיו עושים שם משפטי הא-לוהים ועל כן לפיו קוראים למקום המשפט אלהים.

הרמב"ן בפירושו לפרשתנו אומר :

"ואמר ר"א כי נקראו השופטים א-להים בעבור שהם מקיימי משפטי הא-להים בארץ. ולדעתי יאמר הכתוב והגישו אדניו אל הא-להים, עד הא-להים יבא דבר שניהם (להלן כב ח), לרמוז כי הא-להים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע. וזהו שאמר (שם) אשר ירשיעון א-להים, וכך אמר משה כי המשפט לא-להים הוא (דברים א יז). וכך אמר יהושפט כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט (דהי''ב יט ו). וכן אמר הכתוב א-להים נצב בעדת אל בקרב א-להים ישפוט (תהלים פב א), כלומר בקרב עדת א-להים ישפוט, כי הא-להים הוא השופט. וכן אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (דברים יט יז). וזה טעם כי לא אצדיק רשע (להלן כג ז) על הפירוש הנכון. ובאלה שמות רבה (ל כד) ראיתי אלא בשעה שהדיין יושב ודן באמת, כביכול מניח הקב''ה שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו, שנאמר (שופטים ב יח) כי הקים ה' להם שופטים והיה ה', עם השופט"

ייתכן לומר כי מעבר למשמעות הפשוטה של הפסוק לפיה לנוכחות האלוקית בתוך בית הדין ישנה חשיבות בכך שהוא מאפשר לדיינים להגיע לדין אמת, בנוסף לכך הקב"ה מסייע לדיינים ליישם ולבצע את משפט ה'. כך ניתן לדרוש גם את דברי המלך יהושפט:

"ויעמד שופטים בארץ בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדברי משפט ועתה יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו כי אין עם ה' אלוקיכם עולה ומשוא פנים ומקח שוחד"    (דברי הימים ב י"ט, ה-ז).

המילים 'כי לא לאדם תשפטו כי לה', ועמכם בדברי משפט', יכולות להתפרש גם כאמירה כי מקור המשפט הוא הקב"ה, אך גם שהקב"ה עצמו נוכח במשפט.

כך גם הרב גרוזמן בספרו מעלה אפשרות כי בבקשת העם משמואל להמליך עליהם מלך "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים" (שמואל א ח', ה) העם בעצם ביקש שהמשפט יהיה כמשפט המקובל אצל הגויים. תגובת ה' "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם" כוללת מאיסה במערכת המשפט האלוקי. סילוק המשפט האלוקי הוא בעצם הפסקת דעת ה'.

לנקודה זו מתייחס המדרש הגדול על תחילת פרשת משפטים:

"זה הוא שאמר הכתוב ויגבה ה' צבא-ות במשפט
והא-ל הקדוש נקדש בצדקה.

גדול הוא המשפט שהרבה מדות של זכיות ברא הקב"ה בעולמו, כגון האמת והשלום והחסד והענוה האמונה והברכה, ומכולן לא ייחד שמו אלא על המשפט שנאמר 'או איה א-להי המשפט' (מלאכי ב, יז).

גדול הוא המשפט שהקב"ה מתגבה בו דכתיב 'ויגבה ה' צבא-ות במשפט'. ולא מסרו לא למלאך ולא לשרף אלא הניחו במכונו שנאמר 'צדק ומשפט מכון כסאך' (תהילים פט, טו). ומרוב אהבתו למשפט מסרו לאדם הראשון דכתיב 'ויצו ה' אלוקים על האדם' (בראשית ב, טז). ומרוב אהבתו למשפט נתנו לישראל שהן אהובין למקום. וכן הוא אומר 'מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל' (תהילים קטז, יט). מגיד דבריו ליעקב אלו עשר הדברות, חקיו ומשפטיו לישראל אלו הדינין. ואם תאמר כשם שנתן לישראל כך נתן לאומות העולם, חס ושלום לא עשה כן לכל גוי (שם כ), אלא לישראל בלבד דכתיב 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', ולא לפני אחרים. מושלין אותו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן והיו לו פרדיסין הרבה והיה אוהב את אחד מהן, אמר אין אני נותן את הפרדס שאני אוהב אלא לבני שאני אוהב, כך הקב"ה אוהב את המשפט דכתיב אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ (תהילים לג, ה) ומכל האומות אוהב ישראל דכתיב 'אהבתי אתכם אמר ה'' (מלאכי א, ב) ואומר ואוהב את יעקב (שם) לכך נתן להם את הדינין.

גדול הוא המשפט שבו הקב"ה משתבח דכתיב 'כי
א-להי משפט ה' אשרי כל חוכי לו' (ישעיה ל, יח). אברהם לא נשתבח אלא במשפט דכתיב 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח, יט). משה לא נשתבח אלא במשפט דכתיב 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל' (דברים לג, כא). דוד לא נשתבח אלא במשפט דכתיב 'ויהי המלך דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו' (ש"ב ח, טו). שלמה לא נשתבח אלא במשפט דכתיב 'וימלך שלמה על כל ישראל ויהי עשה משפט וצדקה', יהושפט לא נשתבח אלא במשפט דכתיב 'ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה'' (דהי"ב יט, ו).

גדול הוא המשפט שנתנו הקב"ה מתנה לדוד דכתיב 'לשלמה א-להים משפטיך למלך תן' (תהילים עב, א).

גדול הוא המפשט שהוא מקרב את הגאולה דכתיב 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' (ישעיה נז, א).

גדול הוא המשפט שבו נמחלו עונותיהן של ישראל דכתיב 'אם רחץ ה' את צאת בנות ציון ברוח משפט וברוח בער' (ישעיה ד, ד).

גדול הוא המשפט שבו בית המקדש נבנה דכתיב 'ציון במשפט תפדה' (ישעיה א, כז).

גדול הוא המשפט שבו ירושלים מתישבת דכתיב 'ואשיבה שופטיך כבראשונה' (ישעיה א, כו).

גדול הוא המשפט שבו מלכות המלך המשיח עומדת דכתיב 'מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון' (משלי כט, יד).

גדול הוא המשפט שבו נשתבח המלך המשיח דכתיב 'ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ' (ישעיה יא, ד). 'והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח' (שם ג)".

מכל דברי המדרש הללו אנו מתוודעים מחד לזיקה ההדוקה ביותר בין הקב"ה בכבודו ובעצמו למשפט ולדין, ומאידך גיסא מתוך זיקה מיוחדת זו הוא מעניק את המשפט והדין לישראל.

הסנהדרין - מקום ההכרעה האחת והאחדות

אומרת הגמרא:

"תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן אם שמעו אמרו להן ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה, ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין - רבו המטמאים טמאו רבו המטהרין טהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות. משם כותבין ושולחין בכל מקומות כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר הבית משם לעזרה משם ללשכת הגזית"                                              (סנהדרין פח:).

מעניין כי תחילת דברי הגמרא קשורה בעובדה ש'לא היו מרבין מחלוקת בישראל', ואחת הסיבות המרכזיות היא קיומו של בית דין של שבעים ואחד דיינים היושבים בלשכת הגזית, בית דין של עשרים ושלושה דיינים בפתח העזרה ובית דין של עשרים ושלושה דיינים בפתח הר הבית. הגמרא מתארת מציאות בה שאלה הנשאלת בבית דין בעיר מסוימת, עוברת לבית הדין בפתח הר הבית ובפתח העזרה, עד שהשאלה מגיעה ללשכת הגזית ושם היא מוכרעת. במציאות אחדותית זאת, המוקד הרוחני העליון של פסיקת ההלכה מצוי במקדש, ומכל בתי הדין של עשרים ושלושה דיינים מפנים את השאלות לירושלים.

נראה כי הגמרא מצביעה על קשר ישיר בין מניעת המחלוקת ובין ישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית, וברור כי הדבר קשור ישירות בעובדה כי ישנו מוסד עליון הן בהיקף השותפים בו, הן בחכמתם והן במיקומו המאפשר הכרעה אחת בכל השאלות והספקות המתעוררים בכל ישראל.

אחת ההשלכות של גמרא זו מובאת ברמב"ם בהלכות ממרים:

"כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל. אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין. אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד. אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן. או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן. משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר"                                       (פ"א, הלכה ד).

מתיאורו של הרמב"ם עולה כי עצם ישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית, מנעה את ריבוי המחלוקת והגדילה את האחדות.

ייתכן להציע, בעקבות הראיות הרבות שהובאו לעיל, כי המשפט הוא לאלוקים, וכי תפקיד השופטים הינו להביא לידי גילוי את המשפט האלוקי לאשורו. ישנו קשר בין הצמדת הסנהדרין למזבח לבין האמירה כי המשפט הוא לאלוקים. היות והמשפט הוא לאלוקים, במציאותו האידיאלית והעליונה הוא מתגלה רק כשהסנהדרין יושבת במקומה בלשכת הגזית בסמוך למזבח ואז מתגלה אלוקיותו של המשפט.

ביטוי מובהק לכך היא ההכרעה האחת ומניעת המחלוקת. כך, במקום אחד, בלשכת הגזית, הסנהדרין מכריעה את ההלכה ומגלה בפועל, מתוך קרבתה למקום השראת השכינה את גילוי השכינה המתבטא באחדות ההלכה ובגילויה האחד לכל ישראל.

על פי הבנה זאת, המחלוקות היא תולדת חורבן הבית ועזיבת הסנהדרין את לשכת הגזית. דבר ה' המקורי הוא אחד, ואחדות זאת מתגלה דוקא בישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית.

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים

בספרו 'כך דרכו של תלמוד'^[1] מסביר השופט זילברג את משמעות זיקה זו בין הסנהדרין למקדש, ולטענתו זיקה זו קשורה בהבדל יסודי בין תפקיד השופט במשפט הכללי לבין תפקידו במשפט העברי. במשפט הכללי יש מקום נרחב לאומדן דעתו של השופט, לפיכך יכול המשפט החילוני להתיר לעצמו קביעת קני מידה מעורפלים, כגון 'זהירות סבירה', 'תקופה הגיונית', 'זמן מתקבל על הדעת' וכדומה. לא כן במשפט העברי: כאן תפקיד השופט בשבתו בדין הוא לקבוע מהו דבר ה', ועל כן דרשו חז"ל דינים שונים המיישמים הלכה למעשה את הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב', ג; מיכה ד', ב).

סמיכות הסנהדרין למקום השראת שכינה מאפשרת לשופטים לגלות מהו דבר ה' ולפסוק אותו.

סוגיה זאת מעלה כמובן את השאלה מה חלקו של שופט בשר ודם ושל דיין, מהי היצירה שלו בגילוי דבר ה', בשיקול דעתו. במה, איך ובאיזה היקף, להביא גילוי דבר ה' בעולם.

מדוע סמיכות הסנהדרין הינה דווקא למזבח ולא לקודש הקודשים?

 לשאלה זו ניתן להביא כמה כיוונים אפשריים:

1. אין כמו המזבח לבטא את פניית האדם אל הקב"ה, את עבודת האדם את הקב"ה, את הפניית הארץ כלפי השמים. הפניה הינה אל הקב"ה ורק אליו מתוך ידיעה כי הוא לבדו מקור הכפרה, הסליחה ההשגחה והברכה בעולם כולו.

הדגשת התורה הינה כי יש לעשות מזבח לה' "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כא), אין עוד כלי אחר במשכן בו נאמר שצריך לעשותו לה', לא ארון, מנורה, שולחן ומזבח הקטורת וכיור, הפניה של האדם צריכה להיות מכוונת ישירות אל ה' ורק אליו^[2].

2. תפקיד הסנהדרין והמשפט הינו מכח הרצון האנושי ושיקול הדעת המשפטי להביא לגילוי דבר ה' בעולם, לכוון את שיפוטנו למשפטי ה'. הצדק המתבצע על ידי בני אדם צריך להיות מכוון לרצון האלוקי. התביעה להתנהגות אנושית מוסרית אינה עומדת לעצמה, היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' ומן היחסים הראויים בין אדם למקום.

דרך הצדק מתגלה ה', ועל כן הוא הוא הדרך לקרבת ה'. לא ייתכן לנתק בין הצדק לבין רצון ה'. 

לכן, הסנהדרין צריכה להיות סמוכה אל המזבח ולא אל קודש הקודשים, כי שניהם מבטאים באופן עמוק וכולל את העשיה האנושית, את מה שמוטל על האדם לעשות כלפי הקב"ה, לא את השראת השכינה מלמעלה למטה כבקודש הקודשים אלא את הפיכת העשיה האנושית לגילוי האלוקי שבמציאות. זו הסיבה גם לדמיון בין הסנהדרין למזבח, ועל כן ההצמדה ביניהם חזקה כל כך עד כדי כך שאם סנהדרין לא יושבת במקומה אין כל אפשרות של משפט ודיני נפשות בארץ ישראל כולה.