שבת | דף עח | הצנעה

הברייתא בסוגייתנו עוסקת בשיעור המינימאלי לחיוב על הוצאת משקה בשבת. בברייתא נאמר שאם אדם הוציא מעט משקים מרשות לרשות הוא פטור, אבל אם הוציא ממה שמוצנע אצלו בבית חייב אפילו על שיעור כלשהו.

הגמרא תמהה על דברי הברייתא, מדוע הברייתא התייחסה לפעולת ההצנעה וההוצאה בנפרד? הרי החיוב הוא על מעשה ההוצאה בלבד, וממילא הברייתא הייתה צריכה להתייחס למקרים שונים של הוצאה ולציין שבהוצאת דבר מוצנע חייב אפילו בכלשהו. על כך עונה אביי:

"אמר אביי: הכא במאי עסקינן - בתלמיד שאמר לו רבו: לך ופנה לי המקום לסעודה. הלך ופנה לו, דבר חשוב לכל - חייב עילויה. דבר שאינו חשוב לכל; אי אצנעיה רביה - מיחייב עילויה, ואי לא - לא מיחייב".

לדברי אביי ההתייחסות הייחודית להצנעה מלמדת אותנו שכאשר התלמיד הוא המוציא, החיוב על ההוצאה נקבע לפי הרגלי ההצנעה של רבו – הרב הוא הקובע את הקריטריון למשקה חשוב שעליו יתחייב התלמיד בהוצאה. אם כן, הברייתא מתייחסת לפעולת ההצנעה באופן ייחודי היות והיא אינה בהכרח חלק משרשרת הפעולות שאותן מבצע המוציא (התלמיד) על מנת להתחייב.

רבי זרחיה הלוי מגירונה (בעל המאור) פירש את שאלת הגמרא באופן אחר. לדבריו, בדומה להצנעה, גם פעולת ההוצאה מעידה על חשיבות המשקה (שהרי ההוצאה נעשתה עבור צורך מסויים), וממילא היינו מצפים שהיא תקבע את החיוב בדומה להצנעה. כתשובה לשאלה זו אביי מעלה סיטואציה שבה אין בפעולת ההוצאה כל עדות על חשיבות המשקה, היות ומדובר על עובד המפנה משקים על פי דברי מעסיקו. במקרה זה העובד יתחייב רק אם יש חשיבות לדעת כל אדם בכמות זו של משקה, אחרת אין הוא מתחייב אלא אם כן המעסיק הצניע את המשקה ובכך הראה שכמות זו היא חשובה (בסיטואציה זו, לו המעסיק היה מוציא את המשקה, הוא היה מתחייב בכל אופן היות ובעצם פעולת ההוצאה גילה שהמשקה חשוב לו).

יתכן לומר שכל האמור זה רק לשיטתו של רבי שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה. אולם, לדעת רבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אם הוציא אותו אדם חפץ שאינו צריך לגופו הוא כלל לא הראה במעשהו שהחפץ חשוב (שכן אין לו צורך בחפץ זה). לפי הסבר זה, ניתן להבין מדוע יש צורך בהצנעה על מנת לחייב את המוציא, ומדוע לשיטת רבי שמעון המוציא לא מתחייב אלא אם הוציא את המשקה לצורך מסויים. לכן, כל מי שמוציא הוא כמי שהצניע חוץ מבמקרה שבו הוציא אדם חפץ על פי דעתו של אדם אחר.