הצפון במבנה המקדש ובכליו

  • הרב יצחק לוי
בשיעור הקודם התחלנו לעיין במשמעותו של הצפון במקדש, וראינו כיצד הדבר בא לידי ביטוי במבנה המקדש ובמיקומן של חלק מהלשכות. בשיעור הנוכחי נשלים צד זה של עיוננו ונעסוק בכלים הקשורים לצפון, מתוך הנחה שהבנה יסודית של משמעות הצפון במקדש תאפשר לנו להבין את משמעותו של הצפון בכלל.

מבנה המקדש

בנוגע למבנה המקדש עלינו להתייחס לשני נושאים שבהם לא עסקנו בשיעור הקודם: "בית החליפות" שבאולם, ומקומו של "שפך הדשן" מחוץ למקדש.
בית החליפות[1]
רוחבו של האולם מצפון לדרום הוא מאה אמה, ובכך הוא עודף על ההיכל חמש עשרה אמה לכל כיוון. עודף זה נקרא "בית החליפות", מכיון ששם היו גונזים את החליפות (סכינים)[2] ששימשו לשחיטה. המשנה (מידות ד, ז) המתארת את ההיכל אומרת:
"האולם עודף עליו [=על ההיכל] חמש עשרה אמה מן הצפון וחמש עשרה אמה מן הדרום, והוא היה נקרא בית החליפות, ששם גונזים את הסכינים".
בית החליפות היה חלק בלתי נפרד מן האולם, ובדברי חז"ל לא מצאנו תיאור של כתלים המבדילים ביניהם.
רש"י (יומא לו ע"א ד"ה אבל) מפרש שלכל אחת מן המשמרות נקבע חלון לגניזת הסכינים. הוא גם מסביר (סוכה נו ע"א ד"ה וחלונה) כי הצנעת הסכינים הייתה מתבצעת עם סיום עבודת היום, כדי שהסכינים יהיו מוכנים להמשך עבודת הכהונה. לעומת זאת, יש הסוברים (ר' יונתן "בעל הציורים") שגניזת הסכינים בבית החליפות היתה מתבצעת לאחר שנפסלו לשימוש.
המשנה (סוכה נו ע"א) דנה בחלוקת לחם הפנים בשבת הסמוכה לרגל ובשאר שבתות השנה. בתוך כך היא מציינת כי בני המשמר הנכנס חולקים ביניהם את הלחם המגיע להם בצפון העזרה, ואילו בני המשמר היוצא חולקים את הלחם בדרום העזרה. המשנה מציינת משמר אחד שהוא יוצא מן הכלל – משמר בילגה: "בילגה לעולם חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה". הגמרא מסבירה שחכמים קנסו את המשמר הזה בשל מעשיה הרעים של מרים בת בילגה (כפי שנבאר בהמשך).
על מנת להבין את מהותו של הקנס נבאר את המושגים היסודיים המופיעים במשנה. ראשית נקדים ונאמר שהכהנים הנכנסים לעבודתם חולקים ביניהם את לחם הפנים בצפון העזרה משום שהצפון הוא עיקר העזרה, שהרי קדשי קדשים שחיטתן בצפון (וכך כתב רש"י), ובכך ניכר שזהו המשמר העיקרי, הנכנס כעת לעבודה.
"בילגה לעולם חולקת בדרום" – רבנו חננאל מסביר שהקנס הוא שמשמר בילגה תמיד ייראה כמשמר היוצא.
"וטבעתה קבועה" – בצפון העזרה היו עשרים וארבע טבעות כנגד עשרים וארבעה המשמרות. הטבעות נקבעו בחריץ בקרקע, ובעזרתן ניתן היה לאחוז את צוואר הבהמה בעת השחיטה. הקיבוע של הטבעת ברצפה מונע את השימוש בה, ומשמר בילגה נאלץ להשתמש בטבעות של משמרות אחרים, וזהו גנאי למשמר.
"וחלונה סתומה" – בבית החליפות, שהיה בעובי הכותל הצפוני של ההיכל, היו עשרים וארבעה חלונות [=שקעים] שבהם הצניעו הכהנים את סכיני השחיטה שלהם. לכל משמר היה חלון מיוחד, מלבד משמר בילגה, שאת חלונו סתמו חכמים.
נשוב לתיאור המעשה שבגללו נקנס משמר בילגה:
"מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונישאת לסרדיוט [=שוטר] אחד ממלכי יוונים.          
כשנכנסו יוונים להיכל הייתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק?    
וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה".
הבאנו את המעשה במלואו מפני שיש בו התייחסות למעלתה של חלוקת לחם הפנים בצפון, והעונש והגנאי בכך שהחלוקה מתבצעת בדרום. מכאן ניתן ללמוד שהחלוקה בצפון ראויה, שלמה ומתוקנת יותר. בנוסף אנו רואים את העונש שבסתימת החלון שבבית החליפות, שהיה בצפון האולם.
בית הדשן[3]
בתחילת ספר ויקרא (א, טז) מזכירה התורה את "מקום הדשן": "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן". מקום זה היה במזרחו של הכבש, ושם היו מניחים את תרומת הדשן ממזבח העולה, מוראת העוף, דישון אפר מזבח הקטורת שבהיכל ודישון השמן והפתילות של המנורה.
במקומות אחרים אנו מוצאים את "שפך הדשן", שהיה מחוץ למחנה:
ויקרא ד, יב: "וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף".           
ויקרא ו, ד: "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר".
תוספתא יומא ג, יז (בנוגע לפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים): "היכן שורפין אותן? בבית הדשן הגדול, חוץ לירושלם, לצפונה של ירושלם, חוץ לשלש מחנות".    
תוספתא זבחים יא, ד (בנוגע לחטאות הפנימיות): "עור ובשר יצאו לבית השרפה. היכן שורפין אותן? בבית הדשן הגדול, מחוץ לירושלים ולצפונה של ירושלים, חוץ לשלוש מחנות".
הגמרא (יומא סח ע"א) מסבירה שבית הדשן שמחוץ לעיר נמצא בצפון משום ששחיטת החטאת נעשית בצפון. אמנם, הגמרא מביאה דעה החולקת על כך, וקובעת כי בית הדשן היה במזרח העיר. בעקבות זאת מציע הכפתור ופרח שהיו שני בתי דשן – האחד במזרח ירושלים והשני בצפונה של ירושלים. הוא מספר ששני המקומות היו ידועים ומיוחסים בקרב אנשי זמנו.

כלי המקדש

שולחן לחם הפנים
במהלך הציווי על הקמת המשכן מפורטים מיקומיהם של הכלים, ובתוכם השולחן והמנורה (שמות כו, לה):
"וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן".
הפסוק מדגיש את העובדה שהשולחן נמצא מחוץ לפרוכת, וזאת בשונה מן הכפורת שעל ארון העדות, המוזכרת בפסוק הקודם, שנמצאת בקודש הקודשים. בנוסף, הפסוק קובע שהמנורה והשולחן נמצאים זה מול זה – המנורה בדרום והשולחן בצפון. הספורנו מבאר:
"ושמת את השלחן מחוץ לפרכת – אחר שסדר את הכסא בפנים סדר לפניו חוץ לפרוכת שלחן ומנורה הבאים לכבוד יושב הכסא.           
וסדר את המנורה בימין והשולחן בשמאל, כאמרו 'אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד'".
המלבי"ם מוסיף:
"יצוה שני דברים: שיקדים שימת השלחן קודם לשימת המנורה, וכמ"ש בפרשת פקודי בצוואה ובעשיה, שהקדים את השלחן אל המנורה.
עוד צוה שהמנורה תהיה תימנה והשלחן על צלע צפון, כי צד צפון מתעורר תחלה, כמ"ש 'עורי צפון ובואי תימן', 'שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני', ולכן לא אמר בקיצור ושמת את השלחן וכו' על צלע צפון ואת המנורה וכו' על צלע תימנה".
הנצי"ב מפנה את תשומת ליבנו לסדר המיוחד של הפסוק – תחילה נאמר שהשולחן נמצא מחוץ לפרוכת והמנורה ניצבת נכחו, ורק בסוף הפסוק מצוין מיקומו של השולחן על צלע צפון:
"סדר המקרא תמוה, והכי מיבעי: ושמת את השלחן מחוץ לפרכת על צלע צפון ואת המנורה וגו'.      
אלא בא ללמדנו על המרומז בתכלית הכלים הללו, דתכלית השלחן היה לשני דברים: א' לשפע פרנסה וברכה בתבואת הארץ הבאה ע"י לחם הפנים, ב' על זר המלוכה ועושר, ומשום זה הפרט לבדו הונח על צלע צפון, וכדאיתא: הרוצה שיחכים ידרים והרוצה שיעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום, והמנורה תכליתו להאיר על כח פלפולה של תורה...
והנה ידוע דפרנסה בריוח מוכרח להקדים לפני פלפולה של תורה, דבלא זה אי אפשר להיות עמלים בה, משא"כ עשירות אם היא באה בזכות תורה אינו מגיע אלא בשביל שכבר זכו בעמל תורה מגיעים ממנה גם לעושר וכבוד... והיינו שרמז הכתוב כאן: מתחלה יהא השלחן לתכלית שאינו מיוחד לצלע צפון לבד רק לתכלית פרנסה, ואח"כ תעמיד המנורה נוכח השלחן, היינו שיהיו בעלי פרנסה משפיעים על עמלי תורה שבאים להשיג כח המנורה, ואח"כ יזכו לתכלית השני של השלחן, שיהא ראוי להיות נתון על צלע צפון, שמשם זהב יאתה, וגם כבוד מלוכה".
הנצי"ב מבאר כי לשולחן תכלית כפולה: הקרבת לחם הפנים, שמטרתו שפע פרנסה וברכה בתבואת הארץ, וזר הזהב שעל ראשו, הקשור למלוכה ועושר. הנצי"ב מסביר כי מיקום השולחן בצפון נובע מהנימוק השני, על פי הגמרא בבבא בתרא (כה ע"ב): "הרוצה שיחכים ידרים והרוצה שיעשיר יצפין, וסימנך שולחן בצפון ומנורה בדרום". מול השולחן מונחת המנורה, שהיא כנגד הפלפול בתורה.
תכליתו הראשונה של השולחן, פרנסה ברווח, קודמת לפלפולה של תורה ומאפשרת אותו, ואילו העשירות מגיעה בזכות העמל בתורה.
בשלב הראשון השולחן נועד לפרנסה, ואינו מיוחד לצד צפון. בעלי הפרנסה מסייעים לעמלי התורה, ואז הם חוזרים וזוכים לתכלית השניה של השולחן, הקשורה למעלתו המיוחדת של הצפון – עושר וכבוד מלכים.
בתיאור בניית המשכן אומרת התורה (שמות מ, כב-כד):
"וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת... וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה".
הגמרא (יומא לג ע"ב) מסבירה:
"תניא: שולחן בצפון, משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום, משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה.
מזבח ממוצע ועומד באמצע, ומשוך כלפי חוץ קמעא".
שיעור ההרחקה מן הכותל – שתי אמות ומחצה – דרוש כדי ששני כהנים יוכלו לעבור שם ביחד. לצורך סידור לחם חדש על השולחן וסילוק הלחם הישן נכנסים להיכל ארבעה כהנים – שנים מדרום לשולחן, כדי לסלק את הלחם הישן, ושנים מצפונו, כדי לסדר את הלחם החדש. לכן יש צורך ששני כהנים יוכלו לעמוד בצידו הצפוני של השולחן (כך מבאר רש"י בזבחים לג ע"ב ד"ה משוך).
עלינו לשים לב לקשר בין מיקום השולחן בצפון לדרך החלפת לחם הפנים על השולחן. המשנה (מנחות צט ע"ב) מתארת את תהליך החלפת לחם הפנים על ידי הכהנים הנכנסים למשמרתם:
"וארבעה מקדימין לפניהם, שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין.         
המכניסים עומדים בצפון ופניהם דרום, והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון, אלו מושכין ואלו מניחין, וטפחו של זה כנגד טפחו של זה, שנאמר 'לפני תמיד'".
אם כן, הנחת לחם הפנים החדש על השולחן על ידי המשמר הנכנס הייתה נעשית מצד צפון.
בשיעור זה המשכנו לעסוק במבנה המקדש ובכליו, כדי להבין את משמעותו של הצפון. בשיעור הבא נתייחס בע"ה לעבודות המקדש שבהן ישנה התייחסות מפורשת לצד צפון, ונתחיל לעמוד על המשמעויות הכוללות של צד זה.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 

[1]     בכתיבת סעיף זה נעזרנו בערך "בית החליפות" באתר מכון המקדש.
[2]     מילה זו מוזכרת ברשימת כלי המקדש שנתן כורש לבוני בית המקדש השני (עזרא א, ט): "מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים". כך גם בארמית – "חלף" הוא סכין.
[3]     במקדש ובסביבתו היו כמה בתי דשן לאיסוף יתרת הקרבנות והאפר המצטבר מן הקרבנות השונים וכן לצורך קרבנות שנפסלו מהקרבה וטעונים שריפה.