הצתת אליתא

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

דף מ"ה, הצתת אליתא

שתי סוגיות במסכת יומא עוסקות בהצתת אליתא.

פירוש המילה "אליתא" לא נתברר, אך הדעה הרווחת בין הראשונים היא שמדובר על קסמי עץ דקים. קסמים אלה היו מודלקים באש, ובאותה האש היה הכהן מדליק את עצי המערכה שעל גבי המזבח.

הסוגיה לעיל בדף כ"ד מחדשת, שהצתת האליתא מוגדרת עבודת מקדש, ולכן היא נעשית רק על ידי כהן כשר. סוגייתנו בדף מ"ה מוסיפה את הלכותיה של הצתה זו: הפעולה נדרשת להתבצע על גבי המזבח, על ידי כהן כשר ובכלי שרת.

השאלה המרכזית היא מה פשרה של הצתת האליתא ומה עניינה. בכדי להשיב על כך יש לעמוד על הזיקה שבין הצתת אליתא, ובין חובה אחרת שעליה למדנו בסוגיה לעיל בדף כ"א:

"אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט".

משמעותה של מצוה זו ברורה: בית המקדש מבטא את ההשתוקקות של כנסת ישראל להתעלות כלפי מעלה. המזבח, המקשר ומחבר בין עליונים ותחתונים (ראה עיוננו לדף כ"ד) הוא המקום המשלב את האש היורדת מן השמים מחד גיסא, עם האש הבאה מן ההדיוט המשתוקק להתעלות ולהתקדש מאידך גיסא.

ניתן להבין אפוא שהצתת האליתא מקיימת דרישה זו להבאת אש מן ההדיוט. אלא, שנראה שאין זו דרכם של רוב הראשונים. התוספות בסוגייתינו בדף מ"ה קובעים בפירוש, שנתינת אש בכל יום נחוצה חוץ מהצתת האליתא, והצתה זו היא עבודה בפני עצמה; האש שבכל יום ניתנת מלמטה, ואילו הצתת האליתא מתבצעת בראש המזבח.

גם מדברי הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין, פרק ב') עולה, שאין קשר בין הצתת האליתא ובין הבאת אש מן ההדיוט. לדעת הרמב"ם, הבאת אש מן ההדיוט אין פירושה שיש להצית אש על גבי המזבח, אלא שיש להוסיף חומרי בעירה למזבח בכל יום. לשון אחרת, ההדיוט נדרש להוסיף עצים עבור האש, אך לא לחדש את האש עצמה.

נמצא, אם כן, שבין לרמב"ם ובין לתוספות הצתת האליתא היא עבודה עצמאית, שאיננה קשורה לעיקר המצוה להביא אש מן ההדיוט. עם זאת, נראה שניתן לקשר בין שני הדברים. הבה ונשאל את עצמנו: מהו המוקד של האש - ההצתה הראשונית או חומר הבעירה? הרי הצתה ראשונית בלי חומר בעירה היא עורבא פרח, ואין לה כל עמידה; ואילו חומר בעירה שלא הציתוהו - איננו אש!

כפי שהערנו, הבאת האש מן ההדיוט מבטאת את הרצון להתעלות ולהתקדש מכוח עבודת המקדש. עבודה של התעלות והתקדשות דורשת הצתת אליתא וסידור מערכה, כלומר דורשת זיק ראשוני של התלהבות, אשר מבסס גם יכולת של חיזוק והתמדה. התלהבות רגעית - סופה שתחלוף. קביעות שיגרתית - עשויה להיות משעממת, חד גונית וחסרת מעוף.

הצתת האליתא בראש המזבח מלמדת, שיש חשיבות בעצם מעשה ההדלקה, בהצתת הזיק הראשוני של האש מן ההדיוט. אמנם, כאמור, עיקר מצות אש מן ההדיוט היא בחומרי הבעירה ובהקפדה על האספקה של גזירי העצים במערכות המזבח השונות, אך מבלי זיק של התלהבות - לא יהיה לאותם חומרי בעירה קיום.

מכאן, כאמור, יש לראות בהצתת האליתא, בהדלקה מצד עצמה, עבודה של ממש.

הרב אביהוד שורץ