דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף מה | הצתת אליתא

שתי סוגיות במסכת יומא עוסקות בהצתת האליתא. פירוש המילה "אליתא" לא נתברר, אך הדעה הרווחת בין הראשונים היא שמדובר בקיסמי עץ דקים. קיסמים אלה היו מודלקים באש, ובאותה האש היה הכוהן מדליק את עצי המערכה שעל גבי המזבח.

הסוגיה לעיל בדף כ"ד מחדשת שהצתת האליתא נחשבת עבודת מקדש, ולכן היא נעשית רק על ידי כוהן כשר. סוגייתנו מוסיפה את הלכותיה של הצתה זו: הפעולה נדרשת להתבצע על גבי המזבח, על ידי כוהן כשר ובכלי שרת.

השאלה המרכזית היא מה פשרה של הצתת האליתא ומה עניינה. כדי להשיב על כך יש לעמוד על הזיקה שבין הצתת האליתא ובין חובה אחרת, שעליה למדנו בסוגיה לעיל בדף כ"א:

"אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט".

משמעותה של מצוה זו ברורה: בית המקדש מבטא את ההשתוקקות של כנסת ישראל להתעלות כלפי מעלה. המזבח, המקשר ומחבר בין עליונים ותחתונים (ראה עיוננו לדף כ"ד), הוא המקום המשלב את האש היורדת מן השמים עם האש הבאה מן ההדיוט, המשתוקק להתעלות ולהתקדש.

ניתן להבין אפוא שהצתת האליתא מקיימת דרישה זו להבאת אש מן ההדיוט, אלא שנראה שאין זו דרכם של רוב הראשונים. התוספות בסוגייתנו קובעים בפירוש שנתינת אש בכל יום נחוצה מלבד הצתת האליתא, והצתה זו היא עבודה בפני עצמה – האש שבכל יום ניתנת מלמטה, ואילו הצתת האליתא מתבצעת בראש המזבח.

גם מדברי הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין, פרק ב') עולה שאין קשר בין הצתת האליתא ובין הבאת אש מן ההדיוט. לדעת הרמב"ם, הבאת אש מן ההדיוט אין פירושה שיש להצית אש על גבי המזבח, אלא שיש להוסיף חומרי בעירה למזבח בכל יום. לשון אחרת: ההדיוט נדרש להוסיף עצים עבור האש, אך לא לחדש את האש עצמה.

נמצא, אם כן, שבין לדעת הרמב"ם ובין לדעת התוספות הצתת האליתא היא עבודה עצמאית, שאיננה קשורה לעיקר המצוה להביא אש מן ההדיוט. עם זאת, נראה שניתן לקשר בין שני הדברים. הבה ונשאל את עצמנו: מהו המוקד של האש – ההצתה הראשונית או חומר הבעירה? הרי הצתה ראשונית בלי חומר בעירה היא עורבא פרח, ואין לה כל עמידה, ואילו חומר בעירה שלא הציתוהו – איננו אש!

כפי שהערנו, הבאת האש מן ההדיוט מבטאת את הרצון להתעלות ולהתקדש מכוח עבודת המקדש. עבודה של התעלות והתקדשות דורשת הצתת אליתא וסידור מערכה, כלומר דורשת זיק ראשוני של התלהבות, אשר מבסס גם יכולת של חיזוק והתמדה. התלהבות רגעית – סופה שתחלוף, וקביעות שגרתית עשויה להיות משעממת, חדגונית וחסרת מעוף.

הצתת האליתא בראש המזבח מלמדת שיש חשיבות בעצם מעשה ההדלקה, בהצתת הזיק הראשוני של האש מן ההדיוט. אמנם, כאמור, עיקרה של מצות האש מן ההדיוט בחומרי הבעירה ובהקפדה על אספקת גזירי העצים במערכות המזבח השונות, אך ללא זיק של התלהבות לא יהיה לאותם חומרי בעירה קיום.

בשל כך, כאמור, יש לראות בהצתת האליתא, בהדלקה מצד עצמה, עבודה של ממש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)