הקדמה לספר טהרה | 'לב טהור ברא לי א־להים'

א. הקדמה

בשיעור זה נעסוק בטעמי המצוות של ספר טהרה. נראה כיצד הרמב"ם תפס את הלכות טהרות ככלי לאיזון עצמי של עבודת ה', וכיצד עם השנים הפכו הלכות טהרות למושג הקשור לעבודת ה' גם בהעדר מקדש.

ב. המוטו של ספר טהרות

הפסוק בו פותח הרמב"ם את ספר טהרות ומהווה מוטו של כל הספר הוא הפסוק בתהילים (נ"א, יב):

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹוקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.

כאשר מנסים להבין מדוע בחר הרמב"ם בפסוק זה כמוטו לספר טהרות[1], המחשבה הראשונה אשר עולה היא כי המילה "טהור" שבפסוק היא הקישור לספר. ברם הטהרה המוזכרת בפסוק היא טהרת לב, אשר עניינה הוא לא טהרה מטומאה. אדם יכול להיות טהור לב אך טמא למת: ליבו נכון בקרבו והוא צדיק גמור, אך כעת הוא טמא מת ולכן הוא לא יכול להכנס למקדש ולא לגעת בקודש. אם כן, מה הקשר בין טהרת הלב לבין טהרה מטומאה?

כדי לענות על שאלה זו נעסוק במספר שאלות אחרות הקשורות לטעמי המצוות ותכלית הלכות טהרות.

ב. מטרת ספר טהרות

בספר מורה נבוכים (ג', מז) הרמב"ם מסביר מה עניינו של ספר טהרות, וניתן לחלק לשניים את הטעמים המופיעים שם:

טעם חיובי - חיזוק היראה בלב האדם, על ידי יצירת מערכת יחסים היררכית.

טעם שלילי - הרחקה מהתפיסות האליליות לפיהן טומאה היא מגיה שחורה העלולה להביא לאדם רעות.[2]

העקרון המנחה המחבר בין טעמים אלו, והוא לדעת הרמב"ם הנחת יסוד של התורה, היא שהתורה אשר נתנה לעם ישראל מהווה מחד יצירת אלטרנטיבה דתית לעולם האלילי ממנו הם יצאו, ומאידך היא יוצרת מערכת חלופית מאוזנת יותר. במערכת זו נאסרו קורבנות אדם, ונמצאו דרכים חלופיות לביטוי הרגש הדתי. כך נוצרה מערכת יחסים טובה ובריאה של קרבה מחד וריחוק מאידך בין האדם לבין ה'.

ג. טומאה וקדושה - המשגה או מציאות?

המונחים "טומאה" ו"קדושה" הם מונחים השזורים בתורה ובדברי חז"ל לרוב. אולם המעיין בספרי ההלכה בדורות האחרונים, החל מהטור והשו"ע ועד לחיבורים שבעקבותיהם, יגלה כי השימוש במונחים אלו מצומצם. סיבה לכך למצוא בדברי הרמב"ם במורה נבוכים:

ואנחנו אין לנו טומאה וטהרה אלא בקדש ובמקדש. אמנם אמרו יתעלה "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא, י"א, מד), אינם בענין טומאה וטהרה כלל... וכן מה שאמר "קדושים תהיו" (ויקרא, י"ט, ב)... ומפני זה קרא העברה על המצות גם כן טומאה, אמר באבות המצות ועקריהם, שהם ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. אמר בעבודה זרה: "כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" (ויקרא, כ', ג). ובגילוי עריות: "אל תטמאו בכל אלה" (ויקרא, י"ח, כד). ובשפיכות דמים: "ולא תטמאו את הארץ" (במדבר, ל"ה, לד). הנה התבאר שמלת "טומאה" נאמרת בשתוף על שלשה ענינים, נאמרת על מדות האדם ועברו על המצוה בו ממעשה או דעת; ועל הזהומים ועל הלכלוכים, "טומאתה בשוליה" (איכה, א', ט); ועל אלו הענינים המדומים, רצונו לומר מגע דבר פלוני או משא דבר פלוני או לשאת דבר פלוני על כתפיו. ועל זה המין האחרון אמרו אין דברי תורה מקבלין טומאה (ברכות כב.).

(מורה נבוכים, ג', מז).

תחילה הרמב"ם מציין כי המציאות של קדושה וטומאה דורשת את קיומו של מקדש. כפי שראינו לעיל, הלכות טהרות משמשות ככלי לחיזוק מורא המקדש, ולאחר חורבנו הלכות רבות המתייחסות לתחומים אלו נשמטו מספרי ההלכה.

לאחר מכן הרמב"ם אומר כי המונחים "טומאה" ו"קדושה" משמשים את המקרא גם להמשגה של מונחים אחרים - לדוגמא מי שרוצח גורם לטמא הארץ. במציאות של העדר מקדש, הקודש נהפך להיות מושג מופשט המייצג התעלות רוחנית ועזיבת גורמים שלילים אשר מכונים "טומאה". ביטוי לדבר ניתן למצוא בהלכה החותמת את ספר טהרה:

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים "טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל" (חגיגה יט:). ואף על פי כן רמז יש בדבר, כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל, ל"ו, כה). השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו, אמן.  

(מקוואות, י"א, יב).

הנחת היסוד המקופלת בדברי הרמב"ם היא שאם פעולת הטהרה דורשת את כוונת הלב, הרי שגם מי שהתכוון להטהר את נפשו מטומאות הנפשות יכול לעשות זאת באמצעות כוונת הלב. מה שקובע הוא הרצון להתנתק מ"טומאת הנפשות" ולהתקרב ל"מי הדעת", דהיינו עולם רוחני ומופשט יותר. זאת גם הסיבה לכך שהרמב"ם בחר כמוטו לספר טהרות את הפסוק "לב טהור ברא לי אלוקים" - כדי להוראות שגם בהעדר מקדש יש מקום בעבודת ה' למושגים "טהרה" ו"טומאה".