ערכין | דף כ | הקדשה למפרע

בסוגייתנו, המשנה עוסקת במקרים בהם הדבר אותו נדר האדם מת (במקרה של בע"ח) או אבד (במקרה של חפץ דומם):

"שור זה עולה ובית זה קרבן, ומת השור ונפל הבית - פטור מלשלם".

כלומר, בכדי להחיל קדושה על בעל חיים או חפץ, הבעלים צריך להבהיר שכוונתו להחיל את הקדושה על החפץ. במקרה המובא במשנתנו, הנודר נראה כממציין עובדה – שבעל חיים מסויים הוא עולה. המשנה מלמדת אותנו שגם במקרה כזה ההקדש חל.

דברי המשנה טעונים בירור, מאיזה סיבה חל ההקדש במקרה זה? דהיינו, בכדי להחיל נדר יש צורך בהתחייבות של הנודר לעשות מעשה מסויים ובמקרה זה אין כל התחייבות אלא מין הכרזה על מצב נתון. שאלה זו מתעצמת מהסוגיה בגיטין (דף לב עמוד א) ממנה אנו למדים שניתן לבטל גט בלשון עתיד בלבד:

"ת"ר בטל הוא, אי איפשי בו - דבריו קיימין; פסול הוא, אינו גט - לא אמר כלום".

משמעות הלשונות הראשונים היא שהגט יהיה בטל מרגע זה ולהבא ולכן לשונות אלו מועילים לבטל את הגט. לעומתם, משמעות הלשונות האחרונים היא שהגט כבר בטל קודם לכן ולכן אין זה מועיל לבטל הגט – שכן, למעשה הגט לא בוטל מעולם.

יתכן לומר שבשונה מגיטין, בנדרים ניתן להחיל קדושה גם בדיעבד משום שחלק מהמנגנון בדיני נדרים הוא כזה שמאפשר לנו לאסור דבר על עצמנו - 'שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא' (בשונה מהשיטה אשר מבינה כי מדובר בדין של עדות). רוצה לומר, אדם יכול להחיל על עצמו זהות מסויימת אשר כרוכה באיסור, ובכך להטיל על עצמו את החובה לנהוג בהתאם לגדרי האיסור שקבע לעצמו. יתכן שלזאת התכוון המהריב"ל בדין 'שויא אנפשיה' (מובא בקצות החושן לד, ה). גם אם לא נקבל הצעה זו שדין שויא אנפשיה הוא מדין נדר, עדיין אפשר לומר שמדובר בהודאה של בעל דין המולידה בעקבותיה חיוב עצמי בהבאת קרבן.

הסבר נוסף שניתן לומר הוא שעקרונית הכול שייך לקב"ה והוא נתן לבני האדם רשות בבריאה, כפי שכתוב בתהילים (כד, א):

"לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ".

בכך ניתן גם להסביר את דברי הגמרא שאמירה לגבוה כנתינה להדיוט. עצם ההסתלקות של האדם מועילה כהקדשה, ואין יהיה צורך בקניין לגבוה.