הקרבה וייסורים בהגותו של הרב ויינברג

תלמידי חכמים רבים למדו את התשובות ההלכתיות של הרב ויינברג; מעטים יודעים על תרומתו לעולם המחשבה היהודית. חיבורו 'לפרקים' כולל, בין השאר, דרשות עוצמתיות וקריאות מלאות-תובנה של אגדות. הדיון שלנו יפנה כעת לניתוח של כמה מן הנושאים המרכזיים בחיבור זה.

הנושא של הצורך בהקרבה חוזר ומופיע בכמה מן הדרשות. לדוגמה, המדרש (ויקרא רבה ט, ח) קובע כי עם ישראל נבהל כששמע את פרשת הקורבנות. משה הרגיע אותם באמירה "התעסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלה". מה הייתה הסיבה הראשונית לבהלה וכיצד האזכור של משה את התורה הפיג את המתח? לפי כמה מן המפרשים, העם חשב כי השגת כפרה תלויה במקדש ובקורבנות. הם צפו את חורבן המקדש והתייראו מכך שהיהדות לא תוכל להמשיך בהיעדר המקדש. משה הרגיע אותם בכך שאמר כי לימוד תורה יכול להחליף את זכות הקורבנות. הרב ויינברג דוחה פרשנות זו, וטוען כי אין שום סיבה לייחס לעם ישראל חיזיון נבואי בנוגע לחורבן בית המקדש. במקום זאת, הוא מסביר כי העם פחד מעצם הרעיון של הקורבנות; הם הסתייגו מוויתור על חפצים היקרים להם. התייחסותו של משה ללימוד התורה אינה מתייחסת לזכות לימוד התורה אלא לרעיונות והאידיאלים של התורה העומדים מאחורי הקורבנות. במילים אחרות, איננו מקריבים כמטרה בפני עצמה, אלא כדי לממש את העקרונות החשובים ביותר שלנו.^[1]

בכמה דרשות, הרב ויינברג משתמש בקורבנות כסמל למוכנות של האדם להקרבה עצמית במקום להתמקד במשמעות הצרה יותר של קורבנות שמוקרבים על המזבח. בדרשה אחת,^[2] הרב ויינברג מביא מדרש (ויקרא רבה כ"א, י"א) האומר כי הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ביום כיפור בזכות השבת. הרב ויינברג מסביר כי שבת מספקת משהו מהותי מעבר לקורבנות. למעשה, הוא טוען, קדושת השבת גבוהה משל קדושת המקדש; כיוון שכך, אנו מפסיקים את בניין המשכן בשבת. בעוד חורבן בית המקדש מהווה אובדן רוחני משמעותי, היהדות שרדה בגולה בלעדיו. אך היהדות אינה יכולה לשרוד ללא השבת. מוסד השבת הופך כל בית יהודי פשוט למקדש, וכל יהודי נדכא לכוהן.

הקשר היסטורי מסייע לספק הבנה מלאה יותר של מטרותיו של הרב וינברג בדרשה זו. הוא מבקר באופן מפורש את "יהדות הטמפל", יהודים המגבילים את מחויבויותיהם הדתיות לבית הכנסת. המודרנה יצרה מצב בו יהודים באים לבית הכנסת בשבת בבוקר, ואז ממשיכים לעבוד בעסקיהם אחר הצהריים. כדי להתנגד להתנהגות זו, הרב ויינברג מדבר על השבת כחשובה יותר מאשר עבודת המקדש. אף על פי כן, אין לנו כל סיבה לפקפק בכנות של הערותיו.

הדגש על השבת כולל דיון על ההקרבה הנדרשת לשמירת שבת. אין זה קל עבור בעל חנות הנאבק לשמור על פרנסתו לסגור את חנותו יומיים רצופים. הרב ויינברג מבין את הקושי, אך הוא משדל את קהל השומעים להקריב קורבן זה. אכן, כל הדברים בעלי הערך בחיים הם בעלי דרישות דומות.

קשה להביא קורבנות, טוענים מחללי השבת. ואולם כלום אפשר באחרת? לא רק הדת, לא רק דת ישראל אלא כל מוסר, כל חיי מוסר דורשים קורבנות לעצמם. אין יופי ואין גודל בעולם בלי קורבנות. בלי קורבנות אין אהבה, אין ידידות, אין אושר משפחה, אין צדקה, אין חיים בתחומי החברה האנושית.^[3]

הרב ויינברג מוסיף קריאה מחוכמת חדשה של סמיכות הפרשיות בין שבת לציווי על כיבוד הורים (ויקרא י"ט, ג). בעוד חז"ל הסיקו מכך כי שמיעה לבקשת ההורים אינה גוברת על שמירת שבת, הרב ויינברג מוצא מסר אחר. שבת מספקת את ההזדמנות להורים להשפיע באופן חיובי על ילדיהם. הורים עסוקים אינם יכולים לשמש מודל חיקוי רוחני מלהיב עבור ילדיהם במהלך שבוע העבודה. כאשר שבת חושפת את האב במלוא הודו ואת האם במלוא הדרה, ילדם רואה את יפי החיים היהודיים.

היכולת שלנו להקריב משפיעה בסופו של דבר גם על הנוער שלנו. התורה מתארת את מסעם של אברהם ויצחק בדרכם אל העקידה "וילכו שניהם יחדו" (בראשית כ"ב ו, ח). עבור הרב ויינברג, פסוק זה מסמל את החזון המשותף של הורה וילד. המאה העשרים הייתה עדה להורים רבים שהיו מתוסכלים בשל כישלונם לגדל ילדים החולקים את האידיאלים היהודיים שלהם. מה מסביר את חוסר היכולת לשנו לחנך ילדים באותה הצלחה כמו אברהם? אנו חייבים לדרוש קורבנות מילדינו ולשמש דוגמה למוכנות כזו להקרבה בחיינו אנו. אם הם רואים את חוסר הרצון שלנו לוותר למען היהדות, הם יסיק באופן טבעי כי יהדות אינה באמת בעלת ערך. אם, כמו אברהם, אנו מפגינים מסירות עצומה לערכינו, אז ילדינו ילמדו גם הם להעריך אותם.

שיווי משקל עדין משפיע על מצב רוחו של אברהם בדרך להר המוריה. מצד אחד, אברהם מגלם את מילוי הציוויים הא-לוהיים בשמחה, אפילו כאשר ציוויים אלו הם קשים מאד. השאלה האם ילדינו שומעים אותנו מקיימים בשמחה מצוות או מתלוננים על דרישות הדת בוודאי משפיעה עליהם. מהצד השני, אלו האוהבים את ילדיהם חווים בוודאי כאב כאשר הם מבקשים מהם להקריב. אברהם בכה בזמן העקידה, ודמעות אלו סימאו את יצחק (בראשית רבה ס"ה, י).^[4] אנו מעבירים לילדינו את האושר של חיי הדת בעוד אנחנו מזדהים עם הקשיים של ההקרבה.^[5]

דרשה אחרת שנאמרה בברלין במהלך מלחמת העולם הראשונה חוזרת על הקריאה להקרבה.^[6] הרב ויינברג מציין כיצד המסורת היהודית משתמשת בשופר הן בזמן חגיגה והם בזמן מלחמה. השופר נשמע כדי לקרוא הן לחשבון נפש והן לאומץ פיסי. הרב ויינברג מסביר כי דיכוטומיה זו חושפת משהו על גישת היהדות למלחמה. יהודים מעולם לא ראו כאידיאל מלחמה לשם כיבוש והכנעת אחרים כמטרות לגיטימיות בפני עצמן;  הם יצאו למלחמה כאמצעי להביא חזון מוסרי וקדוש לעמים עם תרבות פראית. הסכמי שלום דרשו כי העם הנכבש ייטוש את אורח חייו האלילי. לאור זאת, קריאת השופר למלחמה סובבת גם היא סביב מסר רוחני ומוסרי.

כדי לתמוך ברעיון שלו כי היהדות אינה חסרת התלהבות עבור מלחמה בפני עצמה, הרב ויינברג מצטט את הפסוק המפורסם בו דוד המלך מספר כי אינו יכול לבנות את בית המקדש כי האו שפך דם רב מדי (דברי הימים א כ"ב, ח). דוגמה נוספת מצויה במנהג של תקיעת מאה קולות בשופר בראש השנה. תוספות (ראש השנה ל"ג ע"ב) אומרים כי מאה הקולות הם לזכר יבבותיה של אם סיסרא כששמעה על מות בנה. במילותיו של הרב ויינברג, "מאז חלפו זה מאות בשנים, ואף על פי כן לא הניח המצפון היהודי לשכוח אנחות אם שנגזרה עליה לסבול מבלי כל פשע".^[7] אף אומה צמאת דם לא הייתה יכולה לחשוב במונחים כאלו.

בו זמנית, השופר של ראש השנה מסמל גם קריאת מלחמה, אך המלחמה אינה מתייחסת למאבק בעם אחר, אלא למאבק של האנושות בעצמה ובפנים החייתיים שלה. הרב ויינברג מזכיר את הביקורת של הגויים כי היהודים מתבדלים מן הקהילה כאשר התקופה דורשת קורבנות. כפי הנראה, הביקורת מופנית כלפי ניסיונות יהודיים להתחמק מגיוס לצבאות שונים לאורך ההיסטוריה. הרב ויינברג מגן על מנהגנו: "אי אפשר לכבוש את לבנו בשביל אידיאלים המביאים כליה על האנושיות. ואולם היינו הראשונים שהביאו קורבנות לטובת החזות המוסרית". במילים אחרות, התחמקנו מהקרבה לשם התפשטותה הטרוריסטית של רוסיה הצארית; הקרבנו מרצון עבור אידיאלים דתיים אמיתיים.

נוכל להעריך את ההדגשה בדרשות המוזכרות לעיל כאשר הן נבחנות לאור היהדות של תחילת המאה העשרים. אמנציפציה, נאורות, המהפכה התעשייתית והתמוטטות חומות הגטו יצרו הזדמנויות חדשות עבור יהודי המערב. רבים התפתו לנטוש את דרך אבותיהם בתקווה להשיג חיים בטוחים ושופעים יותר עבור משפחותיהם. בעמדו מול אוכלוסייה זו, הרב ויינברג מדגיש את הצורך בהקרבה ואידיאליזם.

פירושו של הרב ויינברג לאגדות חושף התמקדות בהשפעת הייסורים. הפרק הראשון של מסכת ברכות מכיל ניתוח מקיף של נושא הסבל, והרב ויינברג תורם שלושה פירושים המנתחים חלקים של גמרא זו. הגמרא מזכירה מודל של "יסורין של אהבה", סבל שמקורו אינו בחטא אלא הוא ביטוי של חסד א-לוהי (ברכות ה ע"א), ומפתחת טיעון "קל וחומר" מהמקרה של עבד: אם עבד כנעני מקבל את חירותו לאחר שבעליו מוציא לו עין או שן, אזי וודאי כי ייסורים הממרקים את כל גופו של האדם מחזקים את המתייסר. אך כיצד הייסורים מועילים לאדם?

כדי לענות על שאלה זו, הרב ויינברג מציין כי עבדות מורכבת הן משעבוד פיסי והן מהכנעה של הנפש. האחרונה משקפת את הפן הנורא יותר של העבדות. המצב הטראגי ביותר הוא כאשר עבד, שנשבר משנים ארוכות של עבודת פרך, חסר אפילו את השאיפה לחופש. הרב ויינברג טוען כי המקרה שבו האדון מתנכל לעבד עדי כדי כך שהוא גורם לו נזק קבוע לגפיים מזכירה לעבד כי החיים מעולם לא נועדו לכלול עינויים כאלו. בנקודה זו, העבד מבין את מצבו הנורא ומשתוקק לחופש.

רעיון זה עונה על שאלה שהועלתה על ידי הרב פנחס הורוביץ בעל ה'הפלאה'. התנאים דנים בשאלה האם זוהי זכות או חובה של העבד לצאת לחופשי (גיטין י"ב ע"ב). העמדה הטוענת כי זוהי זכות דורשת הסבר. ר' מאיר רואה את חירותו של העבד כחיסרון מכיוון שהוא מאבד זכויות מסוימות. למשל, עבד של כהן מאבד את האפשרות לאכול תרומה כשהוא יוצא לחופשי. הרב הורוביץ תוהה כיצד עמדתו של ר' מאיר מתיישבת על הרעיון כי אנו משחררים עבד כאשר רבו מוציא לו שן. האם אנו מענישים עבד על פשעיו האלימים של אדונו? הרב ויינברג מסביר כי ר' מאיר הביע את עמדתו רק בנוגע לאותם עבדים השקועים בזהות של השעבוד. ברגע שעבד מתעורר לטרגדיה האנושית של עבדות, הוא מיד מעריך את חירותו יותר מכל זכות שהוא עשוי להחזיק בה כעבד. כך, האלימות עצמה משפיעה על גישתו של העבד והופכת את החירות לזכות.

באותו אופן, כל אדם הוא בעל יכולות ונקודות חוזק מסוימות הממתינות בתוכו כשהן כבולות ומחכות לשחרורן. הסבל משחרר כוחות אלו ובן האנוש צומח להיות אדם אחר. הסבר זה מספק השקפה חדשה על "יסורין של אהבה". ה' בוודאי אינו נהנה מגרימת סבל. הוא יצר עולם עם קשיים כדרך לקדם את התפתחות וצמיחת האישיות.^[8]

אותו דף בגמרא משווה ייסורים למלח: "מלח ממתקת את הבשר אף... יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם". הרב ויינברג טוען כי ההקבלה למלח מתייחסת גם לצורך בכך שהייסורים יחולקו במידה הנאותה. אכילת מלח כמות שהוא אינה מסבה כל הנאה; חיים הנשלטים על ידי ייסורים אינם מאפשרים מטרה מועילה. הגבלה זו מאפשרת לרב ויינברג לכתוב על ההשפעה החיובית של ייסורים מבלי לאמץ בצורה מזוכיסטית את הסבל כמטרה הרצויה של החיים. התגברות על קשיים מסייעת לצמיחה האנושית, אך איננו שואפים לחיי סבל.^[9]

בחשבנו על האמור לעיל, איננו יכולים שלא להיזכר בקשיים הרבים מולם ניצב הרב ויינברג בחייו הוא. קשר זה בין ביוגרפיה ואידיאולוגיה אינו מערער בשום אופן את רמת השכנוע של הגותו של הרב ויינברג. ההיפך הגמור! הרב ויינברג לא הסב בכיסא נוח ולגם משקה בעודו כותב על חשיבות ההקרבה והייסורים; הוא חווה דברים אלו על בשרו, וזה נותן לו את המהימנות הדרושה כדי לכתוב על כך. על אף חיים קשים, הוא המשיך להתפתח ולתרום עבודות חשובות לקנון של הספרות התורנית.