הקריבהו נא לפחתך

  • הרב אברהם סתיו

</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>


 


דף יומיומי

סוכה נ – הקריבהו נא לפחתך

במשנה (מח ע"א) נאמר ביחס לצלוחית המים המשמשת לניסוך המים:

נשפכה נתגלתה - היה ממלא מן הכיור. שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח.

הגמרא בסוגייתנו (נ ע"א) הבינה בתחילה שמים מגולים פסולים לניסוך משום שהם אסורים למאכל אדם עקב החשש לארס של נחש אשר חדר לתוכם. משום כך חשבה הגמרא שדברי המשנה הם שלא כדעת רבי נחמיה, שסבור שאפשר לסנן מים מגולים ובכך להתיר אותם בשתייה. לבסוף, הסיקה הגמרא שגם רבי נחמיה יודה שהמים פסולים לניסוך:

אפילו תימא רבי נחמיה, אימר דאמר רבי נחמיה - להדיוט, אבל לגבוה - מי אמר? ולית ליה לרבי נחמיה "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות" (מלאכי א, ח)?

כלומר, מן הפסוק "הקריבהו נא לפחתך" אנו לומדים שגם דבר שראוי ומותר למאכל אדם, אם אין הוא ראוי להקרבה לפני המלך, אין להקריב אותו לקב"ה. דין זה קיים לא רק בקרבנות שבמקדש, אלא בכל המצוות, כגון ביין של קידוש (שו"ע או"ח רעב, א).

ניתן למצוא שתי מחלוקות מרכזיות בדברי האחרונים ביחס לדין זה:מחלוקת אחת היא בשאלה האם זהו דין 'הקריבהו' הנו דין לכתחילה בלבד או שהוא פוסל גם בדיעבד. המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' רעב ד"ה אין) מביא מחלוקת בין הרמב"ן לריטב"א בשאלה זו ונשאר בצריך עיון. מחלוקת שנייה היא: כיצד מגדירים דבר שראוי להיקרב לפני המלך- האם בגדרים אובייקטיביים או סובייקטיביים? הפרי מגדים (אשל אברהם קנד, יט) מביא מחלוקת בעניין: באליה רבה נאמר שהגדר הוא סובייקטיבי. כלומר, האדם המקריב או מקים המצווה צריך לבחון האם חפץ זה מאוס עליו או מכובד בעיניו. אמנם מדברי האליה זוטא עולה שההגדרה היא אובייקטיבית יותר, ויש לבחון האם החפץ ראוי בעיני ומכובד בעיני רוב העולם.

ייתכן ששתי המחלוקות הללו משקפות מחלוקת מהותית בהבנת אופי דין "הקריבהו נא לפחתך". דין זה יכול להיתפס בשתי דרכים:

א. דין בחפצא של הקרבן שאינו ראוי למלך מלכי המלכים.

ב. דין במעשה ההקרבה שמבטא זלזול בקב"ה.

לפי ההבנה הראשונה, שהחפצא של הקרבן פסול כאשר אינו ראוי למלך, מסתבר שהקרבן לא יועיל גם בדיעבד, וכן מסתבר שיהיו לכך גדרים אובייקטיביים. אמנם לפי ההבנה השנייה, שלפיה המעשה מבטא זלזול בקב"ה, אף שהמקריב עובר על איסור אין הוא פוגם בקרבן עצמו והוא יוצא ידי חובה בדיעבד. כמו כן, מסתבר שלפי הבנה זו גדרי האיסור יהיו סובייקטיביים ותלויים בנקודת המבט של האדם המקריב.

יש מקום לחזק את ההבנה האחרונה מתוך הקשרו של הפסוק בספר מלאכי (א, ו-ח):

(ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: (ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: (ח) וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת:

מהקשרם של הדברים עולה בבירור שהתוכחה לא מכוונת כנגד עצם הבאת קרבנות שאינם ראויים, אלא כלפי הזלזול והביזוי שבאים לידי ביטוי בהקרבה זו: "במה בזינו את שמך". יתר על כן, בהמשך הפרק מדגיש הנביא את העובדה שלקב"ה אין מחסור בקרבנות, וכל בקשתו הוא שהבאת הקרבן תיעשה בצורה מכבדת (מלאכי א, י):

מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם:

הרב אברהם סתיו