סוכה | דף נ | הקריבהו נא לפחתך

במשנה (מח ע"א) נאמר ביחס לצלוחית המים המשמשת לניסוך המים:

"נשפכה, נתגלתה – היה ממלא מן הכיור, שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח".

הגמרא בסוגייתנו (נ ע"א) הבינה בתחילה שמים מגולים פסולים לניסוך משום שהם אסורים למאכל אדם עקב החשש מארס של נחש אשר חדר לתוכם, ולכן חשבה שדברי המשנה הם שלא כדעת רבי נחמיה, הסבור שאפשר לסנן מים מגולים ובכך להתיר אותם בשתייה. לבסוף הסיקה הגמרא שגם רבי נחמיה יודה שהמים פסולים לניסוך:

"אפילו תימא רבי נחמיה, אימר דאמר רבי נחמיה – להדיוט, אבל לגבוה – מי אמר? ולית ליה לרבי נחמיה 'הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות'?".

מן הפסוק "הקריבהו נא לפחתך" אנו לומדים שגם דבר הראוי ומותר למאכל אדם, אם אין הוא ראוי להקרבה לפני מלך, אין להקריבו לפני הקב"ה. דין זה קיים לא רק בקורבנות שבמקדש, אלא בכל המצוות, כגון ביין של קידוש, כפי שפסק השולחן ערוך (אורח חיים רעב, א).

בדברי האחרונים ניתן למצוא שתי מחלוקות מרכזיות ביחס לדין זה. מחלוקת אחת היא בשאלה אם דין 'הקריבהו' הוא דין לכתחילה בלבד, או שהוא פוסל גם בדיעבד. המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן רע"ב ד"ה אין) הביא מחלוקת בין הרמב"ן לריטב"א בשאלה זו, ונשאר בצריך עיון.

מחלוקת שנייה היא כיצד מגדירים דבר הראוי להיקרב לפני המלך – בגדרים אובייקטיביים או סובייקטיביים? הפרי מגדים (אשל אברהם קנד, יט) מביא סתירה לכאורה בעניין זה: באליה רבה נאמר שהגדר הוא סובייקטיבי, כלומר המקריב או מקיים המצווה צריך לבחון אם חפץ זה מאוס עליו או מכובד בעיניו, אך מן האליה זוטא עולה שההגדרה היא אובייקטיבית יותר, ויש לבחון אם החפץ ראוי בעיני ומכובד בעיני רוב העולם.

ייתכן ששתי המחלוקות הללו משקפות מחלוקת מהותית בהבנת אופי דין "הקריבהו נא לפחתך". אפשר להסביר דין זה בשתי דרכים:

א. דין בחפצא של הקורבן, שאינו ראוי למלך מלכי המלכים.  
ב. דין במעשה ההקרבה, המבטא זלזול בקב"ה.

לפי ההבנה הראשונה, שהחפצא של הקורבן פסול כאשר אינו ראוי למלך, מסתבר שהקורבן לא יועיל גם בדיעבד, וכן מסתבר שיהיו לכך גדרים אובייקטיביים. אמנם, לפי ההבנה השנייה, שהמעשה מבטא זלזול בקב"ה, אף שהמקריב עובר על איסור אין הוא פוגם בקורבן עצמו, והוא יוצא ידי חובה בדיעבד. בנוסף, מסתבר שלפי הבנה זו גדרי האיסור יהיו סובייקטיביים ותלויים בנקודת המבט של האדם המקריב.

יש מקום לחזק את ההבנה האחרונה מתוך הקשרו של הפסוק בספר מלאכי (א, ו-ח):

"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת".

מהקשרם של הדברים עולה שהתוכחה אינה מכוונת כנגד עצם הבאת קורבנות שאינם ראויים, אלא כלפי הזלזול והביזוי הבאים לידי ביטוי בהקרבה זו – "במה בזינו את שמך". יתר על כן, בהמשך הפרק מדגיש הנביא את העובדה שלקב"ה אין מחסור בקורבנות, וכל בקשתו היא שהבאת הקורבן תיעשה בצורה מכבדת (מלאכי א, י):

"מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם".