הקשר בין האדם לא-ל: התגלות ונבואה (יא)

  • הרב ברוך וינטרוב

מבוא

את השיעור הקודם פתחנו בעיון בשאלת המלך במאמר א: "היאך התחזק בנפשכם הדבר הגדול הזה, שיהיה לבורא הגופות והרוחות והנפשות והשכלים והמלאכים אשר נתעלה והתקדש והתגדל מהשגת השכלים כל שכן מהחושים, חבור עם הבריאה הזאת הנבזה המגונה בחמרה, ואם היא נפלאה בצורתה, כי בקטן שברמשים מפליאת חכמתו, מה שאין הדעת משגת אותו?" (אות סח).

ראינו כי לשאלה זו, במובנה הפילוסופי, שתי רמות. האחת טכנית, ועוסקת בבעית ההגשמה הכרוכה בעקבה של ההתגלות; השניה מהותית, ונעוצה בעצם יכולת התקשורת שבין האינסופי לסופי, בין הא-ל לאדם. עוד ראינו בשיעור הקודם את תשובת רס"ג, שעסקה בעיקר ברמה הראשונה ופתרה אותה על ידי המצאת ממד מתווך, מלאך נברא, הקרוי 'כבוד השם'. כמו כן, ראינו שגם ריה"ל וגם הרמב"ם מסכימים מבחינה עקרונית להשתמש בפתרון זה, ועיקר ההבדל ביניהם נוגע לרמה השנייה והמהותית, של שאלת ההתגלות. בממד זה נעסוק בשיעור שלפנינו.

 

שיטת הפילוסופים הדתיים

ידוע לנו, על פי הודאתו שלו עצמו, כי תורתו של הרמב"ם בנושא הנבואה מבוססת על התורה הפילוסופית – וזאת למעט שינוי אחד שאותו נציין בהמשך. בהודאתו, מתכוון הרמב"ם לפילוסופיה של אל-פראבי, פילוסוף מוסלמי מהזרם הניאו-אפלטוני. מאחר ופילוסוף זה קדם לרבי יהודה הלוי בכמאה שנה והגותו היתה ידועה לזה האחרון היטב, הרי שלמעשה ניתן לומר שתורת הנבואה של רבי יהודה הלוי נכתבה מתוך דיאלוג עם עמדת הרמב"ם שקדמה לה. בהקדמתו לפרק חלק, בעיקר השישי משלושה עשר עיקרים, מתאר הרמב"ם בקצרה את תפיסת הנבואה שלו:

"והיסוד הששי הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שימצאו בו אישים בעלי כשרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל, ויתחבר אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו ענינה".

אם כן, משמעות הנבואה היא הזדהות השכל עם השכל הפועל. הדברים מוסברים ביתר פירוט במורה נבוכים (ח"ב, לו). נבאר כאן באופן פשוט – על פי התפיסה האריסטוטלית, אין הדעת (=השכל האנושי) יכולה לרכוש ידיעות אלא בצירוף של ישות נוספת, היא השכל הפועל. אריסטו ממשיל את תהליך הידיעה לתהליך ראייה של צבעים: על מנת לראות צבעים יש צורך בצבע עצמו, בעין ובאור שיישא את הצבע אל העין. תהליך הידיעה דורש את העצם הנודע, את התודעה המתוודעת ואת השכל הפועל, שמאפשר לתודעה לראות את הצורה שבעצם. ממשיכי דרכו של אריסטו חלקו מן הקצה אל הקצה לגבי הגדרתו המדויקת של השכל הפועל; הדעה שהתקבלה אצל אל-פראבי, שהיא החשובה לדיוננו, היא שהשכל הפועל הוא ישות אחת המשפיעה את הצורות בעולם שמתחת לירח – הן לעולם עצמו והן לנפשות בני האדם. מכאן שהשכל הפועל הוא מין מאגר אדיר של אמתות; אלא שאין אלו אמתות מנותקות אחת מן השנייה, אלא שבדרך כלשהי כולן ביטויים חלקיים של אמת אחת כללית, שהיא קיומו של השכל הפועל עצמו.

הנחה אריסטוטלית נוספת היא שהידיעה אינה רק חיצונית לאדם, מעין קניין שאותו אנו רוכשים, אלא משנה אותו באופן מהותי, או ליתר דיוק מהווה אותו; כלומר, כשאנו יודעים משהו אנחנו מתהווים להיות כוללים גם את הדבר הנודע. על כן, ככל שהאדם יודע יותר ומקבל יותר מן השכל הפועל, כך הוא נעשה דומה יותר ויותר לשכל הפועל, ושכלו מקבל את הצורה של השכל הפועל. בשלב בו ההידמות בין נפש האדם לשכל הפועל מגיעה לרמות גבוהות, חל מעין תהליך של רובו ככולו – האדם לא יכול לדעת את מה שאינו יודע, אך הוא יכול לחוש אותו; ובאם יהיה הכוח המדמה באותו אדם שלם מספיק, הרי שההשפעה השכלית תגיע אל הדמיון, וכך יוכל האדם לדמיין באופן ציורי את האמתות שאליהן אין הוא יכול להגיע על ידי הוכחות מופתיות. במידה מסוימת, הדבר דומה לאינטואיציה של מומחה – עו"ד שהתנסה רבות בסוג מסוים של תיקים, יוכל 'לנבא' האם תיק מסוים הוא בר סיכוי לזכייה; אין הוא יכול בהכרח להסביר באופן לוגי כיצד הגיע למסקנה, אבל הוא פשוט 'רואה' את התוצאה.

מכל האמור לעיל ברור, כי לדעת הרמב"ם הנבואה, במהותה, היא תהליך פנימי בתודעתו של הנביא, ואין היא כוללת שינוי של המציאות. עוד ברור, כי מדובר בתהליך טבעי, אשר אפשרי לכל אדם שניחן בכשרונות השכליים והדמיוניים הנצרכים. ואכן, במורה נבוכים (ח"ב, לב) כותב הרמב"ם בפירוש, כי כל מי שהגיע לרמה מספקת של השגות שכליות ומדותיות, יכול להתנבא, ורק נס יכול למנוע התנבאות במצב כזה. לשון אחרת, אין כאן מעשה בחירה ופנייה מן הא-להים אל האדם, אלא פנייה של האדם אל הא-להים.

אם כן, כיצד פותר הרמב"ם את בעיית היחס שבין הסופי לאינסופי? תשובתו היא שהסופי נדרש לפשוט מעל עצמו את הסופיות ולהתעלות אל האינסופיות; להתעסק במושכלות, שהן בטבען מעל מקרי הגוף והזמן, ועל ידי כך להוות את עצמו, ככל האפשר, כמי שמעל הטבע והזמן; וכך, אף ששכלו הסופי לא יוכל להשיג לגמרי את האמיתות האינסופיות, הרי שבדמיונו יקבלו המושכלות האינסופיות צורות סופיות אליהן הוא יכול להתייחס.[1]

 

שיטתו של ריה"ל

ריה"ל התנגד בחריפות לשיטה זו עצמה; לדעתו, כל מגמתו של מעמד הר סיני היתה להוכיח את ההפך –

"ושמע העם דבור צח בעשרת דברים... והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור התחלתו מאת הבורא, לא קדמה למשה בו מחשבה ולא עצה.

"שלא תהיה הנבואה, כאשר חשבו הפילוסופים, מנפש יזדככו מחשבותיה ותדבק בשכל הפועל... ורואה אותו במחשבתו לא בעיניו, ואז יאמר כי הבורא דבר בו. וסרו אלה הסברות במעמד הגדול ההוא".

מהי, אם כן, ההבנה 'היותר עמוקה' שאליה רומז ריה"ל לגבי הנבואה?

הדברים מתפרשים במאמר ד (אות ג) בספר הכוזרי, שם מבאר החבר באריכות את שמות השם השונים, ובתוכם את שם אדנות. השאלה הנסתרת שעמה מתמודד החבר היא ששם אדנות הוא שם נוכח, ומשמע ממנו שאנו מצביעים על דבר מסוים כנוכח לפנינו. החבר טוען כי אנו עושים כך כאשר לפנינו עצם אשר הא-להים פועל עליו באופן ישיר, ולא על ידי אמצעי. החבר מרחיב תפיסה זו ומסביר כי לפיכך יכולים אנו לומר למשל 'איש הא-להים' לגבי איש צדיק, כיוון שהא-להים פועל עליו בלא אמצעי. אלא שבכאן מרגיש החבר צורך להרחיב "איך רומזים אל מקום מי שאין לו מקום". החבר מבאר כי הא-להים "שם למי שבחר מברואיו עין נסתרת רואה דברים בעיניהם לא יתחלפו... ומי שנבראה לו העין ההיא הוא הפקח באמת, ויראה כל בני אדם כעורים, ויורם ויישירם, ואפשר שיהיו העינים ההם הם הכח המדמה בעוד שישמש הכח השכלי... ואלה מאין ספק רואים העולם ההוא הא-להי בעין הנסתרת".

הנבואה, אם כן, היא מעין חוש שישי, ובו יכול האדם לראות את 'העולם הא-להי'. האם יש להסיק מכך שהעולם הא-להי אכן נראה כפי שהנביאים מתארים לנו? כלומר, שהא-ל נראה בדמות אדם, ויש לו מרכבה וכו'?

ריה"ל מאריך להסביר שלא; בדיוק כפי שלגבי חוש הראייה הרגיל אנו זקוקים לשכל, על מנת לתרגם את הצורות אותן אנו רואים לתמונה בעלת משמעות (כדוגמת ההבנה שהמלך כשהוא צעיר והמלך כשהוא זקן, הוא אותו המלך, על אף שמבחינת הצורה הנראית הוא שונה לחלוטין), כך לגבי אותה הראייה הנסתרת, אנו זקוקים לשכל שיתרגם עבורנו, כיוון שמה שאנחנו באמת רואים אינו צורת אדם, כי אם את א-להים. כפי שראינו לעיל, ריה"ל מדגיש כי הנבואה אינה מגיעה דרך אמצעים, אלא היא מעשה א-להי ישיר; וכפי שהדבר נכון לגבי הקול, כך הוא נכון גם לגבי הראייה. מהו אם כן הדבר שאותו רואים הנביאים בעין רוחם המיוחדת?

דומה, שהתשובה לכך היא כי אף על פי שהא-להים הוא, כמובן, רוחני ולא גשמי, הרי שפעולותיו מותירות רשמים בעולם הגשמי; וכפי שהרואה, בראותו בגד נע, יוכל לשער תכונות מסוימות של האבר המניע את הבגד, כך הרואה את אותם הרשמים הרוחניים בעינו המיוחדת, יוכל לשער ו'לראות' מתוכם את הא-להים אשר יוצר את הרשמים הללו. החבר ממשיל את הדבר לאדם היודע כי עיניו אינן טובות, וכאשר הוא רואה ציפורים למעשה אלו גמלים; כך הרואה באותה הראייה המיוחדת אדם, יודע כי למעשה הוא רואה את הא-ל.

מהנ"ל מתברר, כי לדעת ריה"ל הנבואה במהותה היא תהליך חיצוני לתודעתו של הנביא, ומהותה היא חזיון בשינוי המציאות דרך פעולתו הישירה של הקב"ה. עוד ברור, כי מדובר בתהליך שאינו טבעי, אלא בנס דרכו בוחר הקב"ה להיראות בפני הנביא. לשון אחרת, אין כאן מעשה בחירה ופנייה מן האדם אל הא-להים, כי אם פנייה של הא-להים אל האדם.

לאור האמור, כיצד פותר ריה"ל את בעיית היחס שבין הסופי לאינסופי? תשובתו היא שהאין סופי כולל בתוכו את הסופי; כך, על ידי צפייה ברשמיו הסופיים של האינסופי, אפשר להגיע לידי 'ראייה', ולו חלקית ומעוותת, של האינסופי.[2]

 

השוואות

ברצוני להדגיש כמה הבדלים מהותיים בין שתי התורות:

  1. עצם קיומו של מפגש. נקל לראות, כי לדעת הרמב"ם אין מפגש אמיתי בין האדם לא-ל; מדובר, לכל היותר, במפגש עם השכל הפועל. כמובן שהאדם נדרש לעבוד את הא-להים, אבל הדבקות הפתוחה בפניו היא דבקות בשכל הפועל; הא-להים עצמו הוא גבוה מעל גבוה. כעין דברי רבי יוסי: "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (סוכה ה ע"א).

לדעת רבי יהודה הלוי, לעומת זאת, נבואה היא מפגש בין הא-ל – הבוחר להתגלות, ובין האדם – המסוגל והיכול לפתוח את עיניו (המיוחדות) להתגלות. המפגש הוא מכוננה של הדת ואף תכליתה, ובעולם אותו מתאר הרמב"ם אין ריה"ל מסוגל לחיות, וכעין מסקנתה של הסוגיה שם – "אישתרבובי אישתרבב ליה כסא עד עשרה ונקט ביה", ואין כסא אלא כסא הכבוד, והוא הכבוד שיכולים הנביאים לראות.

  1. היכן נמצא הא-להים. אצל הרמב"ם הא-להים נמצא בשמים, בכללים ובהכללות; ההתקרבות אליו תובעת את הקרבתם של הפרטים, הפשטה של הקונקרטי וויתור על הנקודתי והמסוים.

לדעת רבי יהודה הלוי, א-להים נמצא בפרטים. המפגש קורה דווקא כאשר מחליט הקב"ה 'לרדת' אל הפרטים, להתגלות אל המקרים; ההתגלות דורשת קונקרטיזציה. הא-ל מתגלה דווקא לאדם מסוים, או לעם מסוים, ודווקא במקום מסוים.

  1. כוחה של הנבואה. כתוצאה מהבדלי השיטות שהוזכרו בסעיף הקודם, נוצר גם הבדל בשאלה מניין שואבת הנבואה את כוחה. לדעת הרמב"ם הכוח הבוער בנביא הוא כוחה של האמת האוניברסלית והכללית התובעת להתפשט מכוח היותה אמת; שיבתו של הנביא אל בני האדם והדרכתו אותם נובעת מהצורך הבוער לכפוף את הפרטי אל הכללי ואת המקרי אל העצמי והמהותי.

לדעת רבי יהודה הלוי לעומת זאת, התגלות כלפי כולם היא למעשה הטבע, ובמובן מסוים אין היא התגלות לאף אחד; בעוד שלדעת הרמב"ם כוחה של הנבואה נובע מהכלליות הטוטאלית של האמת, הרי שלדעת ריה"ל כוחה נובע דווקא מהפנייה הפרטית המחייבת את מי שההתגלות הופנתה אליו.

מתוצאות אלו נובעת גם שיטה שונה לחלוטין של הבנת המצוות, טעמן ותכליתן; ובכך נעסוק, אי"ה, בשיעורים הבאים. להלן המקורות לשיעור הבא.

 

מקורות לשיעור הבא – המצוות בשיטת הרמב"ם

  1. רקע: עיינו שוב בדברי הפילוסוף בפתיחת ספר הכוזרי, התמקדו בעיקר בדבריו בנושא 'המעשה הרצוי' בעיני הבורא.
  2. הלכות תשובה פרקים ט-י, מורה נבוכים ח"ג, כו-כח ושם, נא.
  3. הלכות מעילה ח, ח.
  4. הקדמה לפרק חלק, העיקר התשיעי, ספר העיקרים מאמר ג פרקים יג-טז.
  5. רמב"ם מורה נבוכים ח"ג, לד [שם פרק מא "כאשר ידע השם יתעלה... שאינה מאת השם"].
  6. [פרופסור ישעיהו ליבוביץ, מצוות מעשיות: משמעותה של ההלכה http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=31; הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, חלק ראשון אות ו.]

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך ויינטרוב, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 



[1]   יוצא הדופן היחיד הוא משה רבנו, אשר כפי הנראה הצליח לקבל את המושכלות בשכלו, ובלא השתמשות בכוח הדמיון; אך המודל הבסיסי עדיין זהה.

[2]   בתיאוריה דומה אחז רבי יהודה החסיד, ובין חסידי אשכנז היא קרויה 'תורת הכבוד'.