הרגישות לחיי אדם

  • הרב משה ליכטנשטיין

נקמת בני ישראל ממדין

הפרשה פותחת בהוראת הקב"ה למשה (במדבר ל"א, ב):

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.

מניסוח זה של התורה נראה כי דווקא משה הוא זה שצריך לנקום את נקמת בני ישראל ממדיין. הוא זה שצריך לעמוד בראש העם, ולהוביל אותם למלחמה. לאחר שמשה ימלא משימה זו, יסיים את תפקידו בעולם, ויאסף אל עמיו.

מדוע חשוב שדווקא משה יעשה משימה זו? מדוע יהושע לא יכול להוביל את העם למשימה, או אולי העם בעצמו?

ברמה הראשונה, נראה שמשה צריך לתקן את מעשהו בזמן חטא בעל פעור. כאשר בנות מדיין מתפזרות במחנה ישראל, יושב משה ובוכה בפתח אוהל מועד. מי שעשה את המעשה, מי שעצר את אותו חטא נורא, היה דווקא פנחס. משה צריך לתקן את אותה פאסיביות על ידי עשייה, על ידי מלחמה שיוביל בעצמו נגד מדיין.

אולם, ישנה סיבה מהותית יותר בגינה דווקא משה הוא זה שצריך לעמוד בראש העם. התורה מצווה אותנו בפרשת קדשים (ויקרא י"ט, יח): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר". נקמה יכולה להגיע ממקום חיובי – של עשיית צדק, תיקון, החזרת המצב הנכון על כנו. אולם, נקמה יכולה להגיע גם ממקום שפל, נמוך: מרצון 'להשיב לצד השני כגמולו', מצורך של 'לא להישאר חייב'.

כאשר בני ישראל עומדים בערב מלחמת מדיין, הם לא יכולים להיות בטוחים שמניעיהם טהורים. האם הם באים למלא את מצוות הקב"ה, או שמא לפרוק את תסכולם על מות אלפי איש מישראל?

מנהיגותו של משה באה לענות על ספק זה. מנהיגותו של משה מסמלת את העובדה שמניעיהם של ישראל טהורים הם.

מעניין הדבר, שברגע מסוים אין מנהיגותו זו של משה ברמה הסימבולית מספיקה לצבא ישראל: הצבא לא מסוגל להרוג את הנשים. משה נאלץ לבוא ולדחוף את בני ישראל לסיים את המלאכה (במדבר ל"א, ט, יד-יז):

וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ... וַיִּקְצֹףמֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'. וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ.

משה מבהיר לבני ישראל שנקמתם אינה מגיעה ממקום שפל, אלא דווקא מעשיית צדק, מצו ה'.

 

גאולת דם

אותם שני מניעים לנקמה קיימים גם במקרה של גואל דם. גואל הדם בא לנקום את נקמת קרובו, ולהשיב לרוצח כגמולו. " גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ" (ל"ה, יט). גואל הדם רואה את אותו רוצח בשוגג כרוצח לכל דבר.

לעומתו, הלויים באים לתקן רושם זה. ישנו קשר הדוק בין ערי הלויים וערי המקלט – אשר פרטיו ההלכתיים נידונים בסוף הפרק השני של מסכת מכות. הלויים באים לתת לשוגג את המקום החברתי החסר לו, את ההכרה אותה הוא מבקש. לעומת גואל הדם הרואה אותו כרוצח שידיו מגואלות בדם, הלוי רואה אותו כאדם ששגג, ועשה טעות ללא כל כוונה תחילה.

כמובן שההסתכלות האמיתית מורכבת משני הרבדים גם יחד. הרוצח בשוגג לא רצח אדם בכוונה תחילה – הוא אולי אפילו לא הכיר את הנרצח. אולם הוא ודאי איננו צדיק גמור.

הפסוקים בפרשתנו מתארים שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי, ושלוש נוספים במערבי. הגמרא במכות (ט:) תמהה על חלוקה זו:

בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת?!

ישנו חוסר פרופורציה מובהק בין שני העברים! בשניהם יש שלוש ערי מקלט, אולם במזרחי ישנם שניים וחצי שבטים, ואילו במערבי – תשעה! עונה הגמרא:

אמר אביי: בגלעד שכיחי רוצחים, דכתיב "גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם" (הושע ו', ח). א''ר אלעזר: שהיו עוקבין להרוג נפשות.

בגלעד ישנם רוצחים רבים, ועל כן הם צריכים יותר ערי מקלט, באופן יחסי. הגמרא מביאה מצטטת פסוק כראייה לכך, אך אתמהה – הפסוק עוסק ברוצחים במזיד! מניין לנו שבעבר הירדן המזרחי ישנם יותר רוצחים בשוגג? התוספות באים לענות על שאלה זו:

בגלעד שכיחי רוצחים. פי' ולהכי הוצרכנו לערי מקלט לפי כשהורגים מזיד בלא עדים הקב''ה מזמנן לפונדק אחד כדאמרי' לקמן (דף י:).

כאשר ישנו חוסר רגישות לחיי אדם, הדבר בא לידי ביטוי הן ברוצחים בשוגג הן ברוצחים במזיד. אם ישנם רוצחי מזיד רבים, ישנה אווירה כוללת של חוסר רגישות לחיי אדם. למחרת, חוטב העצים אינו בודק את גרזנו שבע פעמים, אלא פעם אחת בלבד. המרחק מכאן ועד לחברה שיש בה זלזול כללי בערכם של חיי אדם קצר הוא.

כאשר ישנם רוצחים במזיד בלא עדים, הקב"ה מזמנן לפונדק אחד. הרוצח בשוגג גורם ברשלנות להריגת הרוצח במזיד, וכעת עליו לגלות. רצח אחד גורר רצח אחר, השוגג מוביל למזיד, ואנו מגיעים לחברה עקובה מדם.

~*~

האלימות מלווה את כותרות העיתונים בכל יום. אלימות מסוגים שונים – הכאה, התעללות, אלימות מילולית ועוד. עלינו להתייחס לכל סוג של אלימות באמירה חזקה וחד משמעית: איננו מקבלים אלימות.

 

בגלעד שכיחי רוצחים. אם אנו רוצים להמעיט ברוצחים, הן בשוגג הן במזיד, עלינו לפעול ככל שנוכל למעט בכל גילוייה של אלימות. בכל הקשר ובכל הזדמנות עלינו לשמור על צלם א-לוהים שלנו, ולשמור על רגישות לחיי אדם.