הרהורי הלב

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

הרהורי הלב / הרב אהרן ליכטנשטיין


לפרשת תצוה*

"אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר 'וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם'. מכנסים מכפרים על גילוי עריות, שנאמר 'ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה'. מצנפת מכפרת על גסי הרוח... יבֹא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה. חושן מכפר על הדינין, שנאמר 'ועשית חושן משפט'. אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר 'אין אפוד ותרפים'. מעיל מכפר על לשון הרע... יבֹא דבר שבקול ויכפר על קול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים..." (זבחים פח:).

הגמרא דורשת את הסמיכות של פרשת הקרבנות לפרשת בגדי הכהונה. רש"י מבאר שהכוונה היא לסמיכות הפרשיות בפרשת צו, אולם סמיכות פרשיות דומה ניתן למצוא גם בפרשתנו.

בין השאר אומרת הגמרא, שאבנט מכפר על הרהור הלב, שכן חוגרים אותו כנגד הלב. יש לברר לאילו הרהורים מתכוונת הגמרא. לכאורה הכפרה על הרהורי הלב מושגת באופן אחר:

"אמר רשב"י - לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב" (ויקרא רבה ז', ג).

ניתן להסביר שישנם סוגים שונים של הרהורי לב. קרבן עולה מכפר על הרהורי עבֵרה, היינו על אדם שתכנן לבצע עבֵרה, ובסופו של דבר לא ביצע אותה. על הרהורים כאלו אומרים חז"ל, ש"הרהורי עבֵרה קשים מעבֵרה" (יומא כט.). ייתכן שכוונתם לומר, שקשה יותר להימנע מהרהורי עבֵרה מאשר מן העבֵרה עצמה, שכן קל יותר לעצור את הגוף מאשר את המחשבות.

ברם, הרמב"ם במורה נבוכים (ג', ח) ביאר את דברי חז"ל באופן אחר. לדבריו, הרהורי עבֵרה חמורים יותר מאשר העבֵרה עצמה, שכן כאשר אדם מבצע עבֵרה, הוא עושה כן באיבריו החומריים, ואילו כאשר הוא מהרהר בדבר עבֵרה, הוא מכניס את העבֵרה אל השכל, שהוא החלק הנעלה ביותר של האדם.

ישנו סוג נוסף של הרהורי לב: לא הרהורי עבֵרה, אלא דווקא הרהורי מצווה. הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ה') כותב, שהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" מתייחס למצוות התפילה. הרמב"ן שם משיג על דברי הרמב"ם, וכותב שמצוות התפילה היא מדרבנן, ואילו הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" מתייחס למשהו אחר:

"מצוות עשה שתהיה כל עבודתנו לא-ל יתעלה בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה שלמה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצוות בלא כוונה, או על הספק, אולי יש בהן תועלת".

אפשר אפוא לומר, שהעולה מכפרת על הרהורי עבֵרה, ואילו האבנט מכפר על הרהורי מצווה, כלומר על מצוות שנעשות מתוך ספקנות בתועלת שיש בהן, או מתוך שגרה והרגל, בלא כוונה.

ישנו סוג שלישי של הרהורים, שהוא בעצם שילוב של שני קודמיו. בספר שמואל א' (פרק ט"ו) מסופר על מלחמת שאול בעמלק. שאול הצטווה למחות את זכרו של עמלק, אולם הוא חמל על אגג ועל הצאן והבקר, ובעקבות זאת הודח מן המלוכה. לכאורה לא מובן מדוע נענש בחומרה רבה כל כך, הרי הוא הוציא לפועל מבצע מורכב, ורק חמל על אגג ועל הבהמות מטעמים הומניים.

ניתן לתרץ, שאילו היתה חמלה זו נובעת מטעמים הומניים, לא היה שאול הורג עם שלם: גברים, נשים וטף. העובדה ששאול לא נמנע מלהרוג את העם העמלקי כולו, מוכיחה שהשארת אגג והבהמות לא נבעה מטעמים הומניים, אלא משיקולים אישיים ואינטרסים זרים. ייתכן שחמל על הבהמות כדי לזכות בשלל, וחמל על אגג כדי לזכות ביוקרה ובכבוד הניתנים למי שחוזר מן הקרב כשמנהיג האויב חי בידיו. כיוון ששיקולים כאלו הכתיבו את צעדיו, עונשו היה חמור.

ברם, ניתן להצדיק את עונשו החמור של שאול גם באופן אחר. בפרשת פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ"א) יצא עם ישראל כולו למלחמה בשבט בנימין, בעקבות אירוע חמור של התעללות אנשים מבנימין בפילגש, שהביאה בסופו של דבר למותה. מלחמה זו נראתה מוצדקת מאין כמותה - היא באה לשמור על קדושת המחנה ולבער את הרע, ובכל זאת נענש עם ישראל, והובס במלחמה זו פעמיים. הרמב"ן בפרשת וירא מביא את הסברם של חז"ל לעונש זה:

"שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקב"ה: בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. לומר, בכבודי לא מחיתם: במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין" (י"ט, ח).

עם ישראל לא יצא למלחמה בעקבות המעשה של פסל מיכה, שכלל כפירה בעיקר ופגיעה בכבוד שמיים, אלא רק בעקבות הסיפור של פילגש בגבעה, שכלל פגיעה בכבוד בשר ודם. אילו היה עם ישראל חרד כל כך לטוהר המחנה, היה עליו לצאת למלחמה גם על הפגיעה בכבוד שמיים. העובדה שעם ישראל לא נהג כך, מראה שגם המלחמה שאליה יצא לא היתה ממניעים טהורים של קדושת המחנה, אלא ממניעים זרים. ממילא ניתן לראות אותה כמלחמה מטעמים פסולים, שבאה לשפוך דם יהודי לחינם.

באופן דומה אפשר להבין את חטאו של שאול: היות שחמל על אגג ועל הבקר והצאן משיקולים אישיים, התברר למפרע שכל היציאה שלו למלחמה לא באה מתוך מגמה לקיים את רצון ה' ואת מצוות מחיית עמלק, אלא כדי לספק את צרכיו הפרטיים. מלחמה כזו היא שפיכות דמים בעלמא, וממילא מגיע לשאול עונש על כל עמלקי שהרג, והדחתו מן המלוכה מובנת מאוד.

ישנם אפוא הרהורים, שכאשר הם מתלווים למעשה מצווה, הם מאירים את המעשה באור שלילי, כך שלא זו בלבד שאין זו מצווה, אלא שניתן לראותה כעבֵרה. אמנם ידועים דברי חז"ל, שאדם צריך לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ:), אולם אין הדבר נכון בכל המצוות. ישנן מצוות שעיקר מהותן היא הכוונה הנלווית אליהן, וכאשר הכוונה היא זרה, המצווה נעשית עבֵרה.


* השיחה הועברה בסעודה השלישית של שבת פרשת תצוה תשנ"ג, וסוכמה ע"י מתן גלידאי.