יומא | דף כט | הרהורי עבירה קשו מעבירה

פרשת שלח (במדבר טו, לט) אנו מצווים: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי ... וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' . הגמרא במסכת ברכות (דף יב ע"ב) מבארת פסוק זה. על פי הגמרא, כוונת הציווי 'ולא תתורו' מתייחס להרהורי עבירה, על כך נאמר בגמרא שבסוגייתנו שהרהורי עבירה קשים מהעבירה עצמה:

הרהורי עבירה קשו מעבירה

על פי רש"י (ד"ה הרהורי עבירה), המילים הרהורי עבירה מיוחסים דווקא לחשיבה על הנושאים הקרובים לאישות- בעילה. להבנה זו, הגמרא טוענת שקשה יותר להימנע מהרהורים על דברים אלו, מאשר להימנע בפועל מביאה אסורה, שכן הרבה יותר קשה להימנע ממחשבות אסורות מאשר לא לבא לידי איסור בפועל

הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ג) מרחיב את טיעונו של רש"י:

אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'.

כשאדם מכניס לראשו מחשבות אסורות, קשה לו מאוד לנקות את הראש מזוהמה זו. את סיבת הקושי שבחזרה בתשובה מהרהורים אסורים מסביר הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ד')

דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא ... המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

נסכם את החומרה של הרהורי עבירה בשני סעיפים:

א. לאדם קשה יותר לשלוט על מחשבותיו מאשר על מעשיו.

ב. כאשר האדם חושב מחשבות עבירה, הוא מדמה לעצמו שהוא כלל לא חטא, ומתוך כך אין הוא חוזר בתשובה.

בכדי להבין בצורה ברורה יותר את ההשלכות הקיימות בהרהורים אסורים, נעיין במורה נבוכים, (חלק ג', פ"ח)

הרהורי עבירה קשין מעבירה ... והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החמר שלו כמו שבארתי, שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו. אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכים אחר צורתו, וכשיחשוב במרי ובעברה ימרה בנכבד שבשני חלקיו...

כאשר אדם מהרהר על דברים אסורים, חוטא האדם בליבו. השכל הוא מרכז נפשו של האדם, ובו הוא פוגע. דהיינו, אדם שטימא את גופו – ידיו ורגליו, טימא 'רק' את החיצוניות שלו. אולם מי שחוטא במחשבתו- בילבו, פוגע במהות העצמית שלו.

הרמב"ם מבין שההרהורים באמת קשים יותר ממעשה העבירה, זאת משום שהם פוגעים באדם באופן קשה יותר. אין מדובר כאן מבחינה הלכתית, שכן אין אדם נענש אלא רק על מעשה. אולם אדם שכל הוויתו שקועה בחומריות ובטומאה, לא ירחק הזמן עד שיחטא – ובמצבו זה יהיה לו מאוד קשה לחזור בתשובה, וכלשון הרמב"ם: "אין חזקתו לשוב מהן".

כמובן, אין כוונת האמור שאין אפשרות חס ושלום לחזור בתשובה, אלא שהמודעות לסכנה חשובה ביותר, כשהאדם יודע שמעשיו לא בסדר ועליו לתקן את דרכיו, את חצי הדרך הוא כבר עשה.