סוף פרק הכונס

 

השיעור היום ייגע בהקשרים שונים של הרחקה באש ודיני מזיק ברשות הנובעים מהם במסגרת הסוגיות בדף סא.-סא: ודף סב:. פטור טמון באש, שבו עוסקת הסוגיה בדף סא:-סב., יידון בע"ה בשבוע הבא בשיעור שייכתב על ידי הרב עזרא ביק.

מחסומים הפוטרים בנזקי אש

במשנה בדף סא. מפורטים מחסומים שאם האש עברה אותם פטור המבעיר: גדר, דרך הרבים ונהר. המשנה בדף סא: עוסקת במקרה של "המדליק בתוך שלו" וקובעת מרחקי רדיוס שמביאים לפטור, ואת שיטת רבי שמעון שהכול לפי הדליקה. מדברי הרשב"א (ד"ה מתני' המדליק) נראה שהמשניות עוסקות באותו נושא, ושיטת רבי שמעון, שהלכה כמותו, מכריעה גם עבור המשנה הקודמת, והכול לפי הדליקה. המאירי, לעומת זאת, הציע שלפנינו שני נושאים שונים:

"רבותי הורו שיש חלוק בין מדליק לתוך שלו למדליק בתוך של חברו, שהמדליק בתוך שלו די לו בהרחקה בלא גדר ונהר ודרך הרבים, ולא אמרו גדר גבוה אלא במדליק בסמוך, אבל בשל חברו הואיל ושלא ברשות הדליק צריך לגדר ונהר, וכל שכן שמדליק בתוך שלו דיו באלו בלא הרחקה. וכן הורו שבכלל מה שאמר ר' שמעון שהכל לפי הדלקה הרבה ענינים שלא הזכרנו, כגון שלא היה שם הפסק ולא שיעור הרחקה אלא שהדליק בשלו אפשר שהדליקה כל כך מעוטה שאין לחייב בה".

המאירי משתמש בהבחנה שעולה בעוד הקשרים בדפים אלו בין מדליק בתוך שלו למדליק בשל חברו. המדליק בתוך שלו יוצר אש שכשלעצמה אינה נחשבת למזיק לא לגיטימי, אלא שיש לשמור עליה שלא תתפשט, וכאן די בהרחקה. המדליק שלא ברשותו, לעומת זאת, יוצר מזיק לא לגיטימי שהוא אחראי על נזקיו, ורק כאשר הוא עשה זאת בפני מחסום שאינו אמור להיות עביר מדובר בנזק שאינו בשליטתו ואין לו אחריות עליו. ואף הרא"ש (סי' י"ג), שדייק מהרי"ף בדומה לרשב"א שרבי שמעון מייתר את המשנה הראשונה, כתב שלגבי מרחק יש הבחנה כנ"ל: "דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו, כיון דשלא ברשות הדליק, לא נתנו שיעור". וצ"ע מה דעתו במדליק בשל חברו ועברה נהר או גדר.

מכל מקום, במדליק ברשותו מרחק ראוי פוטר לכל דעות התנאים אצלנו. הגמרא סא: מצטטת את המשנה בב"ב כ:, שם נחלקו תנאים באדם שהבעיר בביתו אש בהרחקות הנדרשות והאש הזיקה, אם חייב לשלם. לשיטת רבי שמעון, "לא נאמרו שיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם". רבי שמעון רואה זיקה בין התנהגות מותרת לבין פטור מחיוב ממוני, והגמרא בבבא מציעא קיח: מצרפת אותו למחנה שזו גישתו בהקשרים שונים: "אמר אביי: רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון כולהו סבירא להו: כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק – פטור".

נראה שיש הבדל בין הסוגיות בב"ק וב"מ בפירוש המשנה בב"ב. בסוגייתנו בב"ק נראה ששיטת רבי שמעון מבוססת על דין רגיל של שמירה בנזיקין, ואילו בב"מ נראה ששיטתו היא חלק מן הסוגיה של מזיק ברשות, דהיינו מקרים שבהם התירו חכמים לנקוט בפעילות על אף הסכנות הכרוכות בה, כאשר לשיטת התנאים המנויים בסוגיה שם יש בהם פטור גם אם אירע נזק. ייתכן ששורש הדברים אחד, שהאדם נחשב לאנוס לגבי הנזק, או שנשלל ממנו שם מזיק בשל ההיתר של פעילותו, אך עדיין מדובר בשני תחומים שונים במקצת.

על עצם ההבדל בין הנושאים עמד בעל השיטה מקובצת בבבא מציעא. השטמ"ק מקשה על אמירת הגמרא שם שישנה שיטה מיוחדת של רבי שמעון ועוד תנאים שאם נהג ברשות פטור מלשלם, שהרי מסכת בבא קמא מלאה במקרי פטור וחיוב בהתאם להתנהגות הבעלים. וכתב השטמ"ק:

"אלא שלא הוצרך לומר באותן שעושים בתוך שלהם שלא במקום פשיעה שפטור, שאין זה משום רשות בית דין... אלא אלו שעושים במקום שאינו שלהם, כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה ותקון מלאכתו ברשות הרבים לרבי שמעון בן גמליאל, שאינן אלא משום רשות בית דין, ודרבי שמעון נמי - אף על גב דבתוך שלו הוא עושה, כיון דעל גבי חברו הוא ואש תדירה היא וצריך לעיין תמיד ואפילו הכי פטר ליה רבי שמעון מתשלומין, משום הכי חשיב ליה בהדייהו...".

כלומר, יש התנהגויות שהן ברשות וללא פשיעה, והפטור בהן הוא דבר מוסכם ופשוט, אך יש מקרים שבהם ההתנהגות מצד עצמה היא מסוכנת, ואף על פי כן ראו חכמים להתירה בתנאים מסוימים משום התועלת שבה, וכאן נחלקו התנאים. לפי הסוגיה בבבא מציעא, הדלקת האש בתנור בבית לאורך זמן מהווה סכנה מהסוג הבעייתי יותר, ועל כן הפטור מתשלום שנוי במחלוקת.

הלכה בסוגיה בב"ב נפסקה כרבנן, שחייב לשלם אם נגרם נזק. וכאן הקשו ראשונים ואחרונים מאי שנא מסוגייתנו, שבה הרחקה כשיעור פוטרת מתשלום. לפי מה שראינו עד כה, ובפרט אם נצרף את דברי המאירי בסוגייתנו – הסבור שהפטור במרחיק נאמר דווקא אם הדליק בתוך שלו - לשטמ"ק בבבא מציעא, לכאורה לא קשיא מידי. בסוגייתנו מדובר במדליק בתוך שלו, שהוא בגדר שומר נזקיו כראוי, ואילו בב"ב מדובר במזיק ברשות בית דין, שכן האש התדירה מהווה גורם סיכון (אמנם, כבר ציינו לעיל שנראה כי סוגייתנו מפרשת גם את המשנה בב"ב על רקע דין שמירה בנזיקין - שלא כסוגיה בב"מ).

ראשון העוסקים בבעיה זו הוא הרי"ף בסוגייתנו (כה: באלפס):

"ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומאי שנא הכא דפטור? לא תיקשי לך: הכא דלפי צורך שעה מדליק, וקא מרחיק כשיעורא וקא עברה הדליקה יתירא משיעורא וקא מזקה, אנוס הוא, דמאי הוה ליה למעבד, הלכך מכה בידי שמים היא ולפיכך פטור, דלא יכול לאהדורה. והתם גבי תנור, כיון דתדיר הוא מדליק, איבעי ליה לעיוני - אי איכא היזקא לחבירו נסליק היזקא, וכיון דלא עביד הכי - פושע הוא, ולפיכך חייב".

הרי"ף מסביר שבסוגייתנו מדובר על אש חד פעמית, שאין צפי גבוה לכך שתזיק אם הרחיקו כראוי. על כן יש פטור, והרי"ף מוסיף שהמדליק הוא אנוס והנזק הוא בגדר "מכה בידי שמים". כאשר התירו בב"ב מדובר בפעילות רגילה ותדירה שאדם עושה בתוך ביתו, וזהו היתר על אף הנזק הצפוי. הרי"ף אינו מסתפק – כפי שהצענו – בכך שבשל כך זהו היתר מיוחד של בית דין שאינו מביא לפטור, אלא אומר שתוכן ההיתר הוא מוגבל, ועל כן מדובר בפשיעת הגברא – כל שבית דין התירו הוא להדליק את האש מתוך פיקוח נכון גם כאשר היא דולקת, ואם נוצרה שריפה אות היא לכך שהאדם לא שמר כנדרש, והוא פושע[1]. לפי זה, יוצא שרבי שמעון וחכמים שם לא נחלקו בזיקה שבין רשות בית דין לפטור מתשלום, אלא במידת הביטחון שמספקים שיעורי ההרחקה (שהרי אף חכמים מודים שבאופן עקרוני יהיה בעל התנור פטור אם הרחיק כראוי, אלא שלדעתם אין מציאות כזו כי מבחן התוצאה מעיד בהקשר זה שלא הייתה הרחקה כראוי). לפי זה, צריכה עיון הסוגיה בבבא מציעא קיח: שקישרה את שיטת רבי שמעון לשיטות התנאים האחרים בעניין מזיק ברשות; אלא שבלאו הכי כבר הצענו שהסוגיה שם רואה את הדברים אחרת מסוגייתנו.

בשונה מהרי"ף, קצות החושן (סי' קנ"ה סק"א) הציע שבהדלקת האש בבית בב"ב אכן יש משום נטילת סיכון שחכמים התירו, ואף שהאדם אינו פושע לדעת חכמים עליו לשאת בנטל הנזק (לדברינו לעיל, גישת הקצות הולמת יותר את הסוגיה בבבא מציעא וגישת הרי"ף את הסוגיה בבבא קמא). אליבא דהקצות ישנם שלושה מצבים שונים: א. היזק קרוב לודאי, שאסור אף על מנת לשלם (כגון הדלקה בבית ללא ההרחקות הנדרשות); ב. הדלקת אש שאינה אמורה להביא לשריפה (כגון הדלקה במרחקים הנדרשים במשנתנו); ג. מצב ביניים, של הדלקה עם הגנות מסוימות שעדיין יש חשש שתביא לדליקה, שאותה התירו ובעניינה נחלקו רבי שמעון וחכמים אם יש חיוב תשלום בדיעבד. הלכה כחכמים, שנטל הנזק הוא על המזיק על אף שנהג בהיתר, ובשיעור הקודם נתנו טעם ותבלין לשיטה זו, שחיוב בנזיקין אינו חייב להתבסס על התנהגות שלילית של המזיק.

מקור לגישתו של הקצות, ששונה מהרי"ף שעמו צעדו ראשונים רבים, ניתן למצוא בתשובות הרא"ש (כלל קח סי' י')[2]:

"הרי לא פשע באשו, ששמר גחלתו כמאמר חכמים; דאי פשע באשו, לא היה אומר רבי שמעון: לא אמרו השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם... אלא חכמים לא הזקיקו להרחיק בכל דבר ודבר אלא לפי מה שרגיל להזיק, והזהירו למקרב ההיזק שאם על כל זאת יזיק, שיתחייב לשלם".

הרא"ש יוצא למעשה נגד גישת הרי"ף, שהחיוב בשיטת חכמים מבוסס על פשיעת המדליק, בטענה שלפי זה קשה להבין את שיטת רבי שמעון (לעיל אכן ביארנו בשיטת הרי"ף שרבי שמעון וחכמים נחלקו במידת הביטחון שמספקים שיעורי ההרחקה). הוא נוקט בגישה שהעלינו שהולמת יותר את הסוגיה בבבא מציעא ופחות את סוגייתנו, שזו מחלוקת על חיוביו הממוניים של המזיק ברשות חכמים.

אם כן, ניתן לומר שלפנינו כביכול שני מחנות: באחד נמצאים סוגייתנו והרי"ף[3], ובשני הסוגיה בבבא מציעא, הרא"ש והקצות. למחנה הראשון החיוב לשיטת חכמים מבוסס על פשיעה והפטור לרבי שמעון על הערכה שונה לאפקטיביות ההגנה שמספקת ההרחקה הנדרשת; ולמחנה השני החיוב לשיטת חכמים מבוסס על כך שעל אף שהוא נהג כשורה מוצדק שהנטל ייפול עליו והפטור לרבי שמעון מבוסס על כך שמזיק ברשות אינו נחשב למזיק (או לחלופין שאף זה שמירה, או בניסוח אחר – עצם התקנה להתיר התנהגות מסוימת כללה גם תקנה לפטור מתשלום, שאחרת יימנעו האנשים מההתנהגות הרצויה, ונמצאה התקנה חסרת משמעות). מכיוון שהלכה כחכמים, הנפקא מינה עשויה להיות כשידוע שלא הייתה פשיעה, וכגון שמוסכם שהאדם פיקח על האש, אך לא הצליח לכבותה באמצעים סבירים – לשיטת הרי"ף נפטור ולשיטת הרא"ש והקצות נחייב.

 

נזקי אש בחנוכה

מכאן נעבור לסוגיה החותמת את הפרק, ובה האזכור היחיד של נרות חנוכה בששה סדרי משנה. במשנה נחלקו ת"ק ורבי יהודה בחנווני שהניח נר חנוכה מבחוץ והביא לדליקה – רבי יהודה פוטר ות"ק, שהלכה כמותו[4], חולק. ננסה להבין את שתי השיטות ובמאי פליגי.

בגמרא רצה רבינא ללמוד משיטת רבי יהודה שנר חנוכה מצווה להניח בתוך עשרה, שאחרת היה לו להניח למעלה מגמל ורוכבו. דברי רבינא נפסקו להלכה בשו"ע בהלכות חנוכה[5]; אם כי בגמרא נדחתה ראייתו של רבינא, שכן ניתן להבין את שיטת רבי יהודה גם אם ניתן להניחה למעלה מי', שכן "כיון דבמצוה קא עסיק, כולי האי לא אטרחוה רבנן". קצת קשה להבין לשון זו: וכי יש חסינות גורפת למי שעוסק במצוה, שמאפשרת לו לעשותה בדרך שבה הוא חושק מבלי לחשוב על כל דבר אחר? ייתכן שכוונת הדברים היא כפי שהם מובאים בגמרא המקבילה במסכת שבת: "ודילמא אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה". הווה אומר, יש חשש לקיום המצווה, שכן אם אדם יידע שהוא צפוי לשאת באחריות אם לא יגביה מספיק את האש הוא עלול להימנע מהמצווה. אמנם, מאחר שהלכה נפסקה כרבינא, יש מקום לומר שלמסקנה גם שיטת רבי יהודה ניתנת להסבר בשל כך שיש להניח את הנר בתוך י'.

ומדוע ת"ק מחייב אם יש חובה להניח בתוך י'? הרמב"ם (הל' נז"מ פי"ד הי"ג) מסביר זאת כך: "הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ; ואפילו נר חנוכה (=שאותו היה עליו להניח מבחוץ) היה לו לישב ולשמור". הרמב"ם מסביר גם אם מתירים לו להדליק את נרו, אין מניעה לשבת ולשמור במשך פרק הזמן שבו הנר צריך לדלוק. רבי יהודה, מן הסתם, מודע אף הוא לאפשרות זו, אך סובר שאין השמירה מוטלת עליו. וזאת מדוע? אפשר שהדבר מהווה טרחה שעלולה לגרום לו להימנע מהמצווה. אך האם עלינו להבין שבשל החשש לביטול (או קיום לא אופטימלי) של מצווה דרבנן תיקנו חז"ל לשיטת ר' יהודה שמזיקים יהיו פטורים מנזקיהם? מסתבר שלשיטת ר' יהודה ההיתר להדליק נרות בחוץ אומר שעמדת ההלכה היא שבימי החנוכה בזמן הדלקת הנרות המציאות של נרות דולקים בחוץ היא מציאות לגיטימית וצפויה, ועל כן היא איננה נתפסת כ"מזיק" ועל העוברים שם לצפותה. אדרבה, אלו שעוברים שם הם בגדר (כביטוי מושאל) "כל המשנה ובא אחר ושינה בו – פטור" (לעיל כ.), ואף יש מקום לומר שהם שיהיו חייבים בנזקי האש באותו מועד, דהיינו שדינם כבעל גמל שנכנס פשתנו לתוך החנות.

יש לשים לב לכך שבדיני נזיקין בכלל, וברשות הרבים בפרט, יש משקל רב להתנהגות הנורמלית, שאיננה נתפסת כ"מזיק", לעומת ההתנהגות החורגת מגדר הנורמה. בענייננו נחלקו בכך רבי יהודה ות"ק. אינני סבור שלת"ק לא ייתכן שקיום מצוות ישפיע על הגדרת התנהגות אנושית נורמלית ברשות הרבים – המצוות הן חלק מהפעילות האנושית[6]. אך לשיטת ת"ק, מכיוון שיש אפשרות לשמור, לא ראו חכמים צורך לתת למצווה להשפיע על ההגדרות של התנהגות נורמלית, והותירו בעינה את הדלקת הנר כפעולה אישית חריגה של המדליק[7].

רבי יהודה חולק, וסובר שעל מנת להגן יותר על קיום המצווה הדלקת הנר הוגדרה כחלק מהפעילות הרגילה ברשות הרבים בשעות אלו, ועל כן איננה בגדר מזיק[8]. כאן, כמדומני, יש משמעות רבה לפן הציבורי. מסתבר בעיניי שבעיר בחו"ל שרובה גויים אף רבי יהודה יודה שהדלקת נרות בחוץ נתפסת כחריגה מהפעילות האנושית הרגילה, ואין מקום לפטור את בעל הנרות מנזקיהם, ועליו אפוא להתכבד ולשמור על נרותיו.

מאידך גיסא, מה יהיה הדין לשיטת רבי יהודה ביישוב של יהודים שומרי מצוות בארץ ישראל בהדלקה שאיננה של מצווה? בנקודה זו נגע השפת אמת בפירושו לסוגיה המקבילה במסכת שבת:

"ויש להסתפק גם כן כשהדליק החנוני נר שלא לצורך מצוה בחנוכה אם פטור גם כן, דהא מכל מקום בעל הגמל פשע גם כן, שבחנוכה לא הוה ליה להגדיל חבילתו. אך מדדייק לומר 'בנר חנוכה פטור', משמע דבחנוכה לחודיה חייב, דאם לא כן הוה ליה למימר 'בחנוכה פטור'".

מסקנתו של השפת אמת, שהפטור הוא דווקא בנר מצוה, מדויקת הן מלשון רבי יהודה והן מהדיון בחלק מהסוגיות העוסקות בשיטתו. אך מדוע באמת שלא נאמר שבעל הפשתן הוא הפושע במציאות שהשתנתה בעקבות מצוות נר חנוכה? מסתבר ששינוי הגדרות הפעילות אינו איתן דיו ככל שינוי אנושי, ועדיין יש צורך במעמד של עוסק ברשות שיש דווקא למי שמדליק בפועל נר מצווה, וצריך עיון.

לסיום אציין, שבגמרא לעיל ל., במסגרת אחת הסוגיות המרכזיות בדין מזיק ברשות, מוצע באחד השלבים שרבי יהודה סובר שמזיק ברשות חייב לשלם. כתגובה להצעה זו מובא הדיון הבא:

"והתנן, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור, מפני שהוא ברשות; מאי לאו משום רשות בית דין! לא, משום רשות מצוה; דתניא, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור, מפני שהוא רשות מצוה. ת"ש: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיקו - חייבין לשלם, ורבי יהודה פוטר! אמר רב נחמן: מתני' - שלא בשעת הוצאת זבלים...".

שיטת רבי יהודה אצלנו מובאת כהוכחה לכך שהוא אף פוטר בנזיקין, וזאת על בסיס ההנחה שדי בכך שהפעולה היא "ברשות" במובן הפשוט יחסית של רשות בית דין, דהיינו פעילות שבית דין רואה כלגיטימית[9]. הגמרא דוחה זאת, ואומרת שיש גדר מיוחד של "רשות מצוה". אמנם, המקור הבא שמביאה הגמרא מבהיר שאכן שיטת רבי יהודה היא שמזיק ברשות פטור. על כן יש להתלבט אם הפטור שלו בסוגייתנו הוא חלק משיטתו הכללית, או שמא הוא ייחודי לעניין המצווה. לעניות דעתי, על רקע כל המבואר לעיל, נראה שהפטור הוא עדיין ייחודי וקשור לנושא המצווה באופן שהסברנו (וראה לשון הרשב"א בסוגייתנו: "בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות. כלומר ברשות דמצוה").

 

 

 

 

 

בשבוע הבא:

טמון באש (סא: - סב.)

מתני' ס"א: המדליק את הגדיש, עד סוף הגמרא ס"ב.

[השיעור יעסוק בעיקר בדין טמון, שהוא החלק הראשון של הגמרא, עד "אמר רב שמעית מילתא דר"י]

גמ' ס. "קמה למה לי... קומות"

גמ' כ"ג. "אמר רבא קשיא... כלו לו חציו"; רש"י שם ד"ה היכי; תוס' ד"ה טמון

ספר הישר לר"ת סי' תקל"ח ("מחלוקת ר' יהודה... בהכי פטור")