הרמב"ם (ד) – מורה נבוכים (ט)

  • הרב אוריאל עיטם

מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים בת יצחק ורבקה ז"ל - ט' בטבת

בפעם שעברה עסקנו בשאלות המחשבתיות סביב התפילה שעולות מתוך מורה הנבוכים. מהפרקים שראינו עלתה האפשרות כי לדעת הרמב"ם התפילה משפיעה על האדם ועל החברה, אבל איננה משנה את ההחלטה הא-לוהית. יש לה השפעה משמעותית על המציאות, אבל דרך עיצוב התודעה של האדם והחברה ולא על ידי התערבות משמים.

הבנה כזו של הרמב"ם מעמידה אמנם תפילה משמעותית ומשפיעה, אך עם זאת נוטלת ממנה את יסוד הקשר עם הקב"ה. ננסה כעת לבדוק דרכים אחרות להבין את דעת הרמב"ם.

 

תפילה על פי הצדק

במאמר הראשון במורה הנבוכים עוסק הרמב"ם בבירור מילים במקרא, בפרט כאלו שיש לפירושן משמעות השקפתית. מילים שנשמעות כמגשימות את הא-לוה, למשל, הרמב"ם מסביר במובן המופשט והרוחני. בין השאר מבאר הרמב"ם את המילה "נפש":

"כל אִזכור של נפש, הבאה ביחס לא-להים יתעלה היא במשמעות הרצון, כפי שכבר ציינו לגבי דבריו: "כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה" (שמואל א ב', ל"ה), שפירושו: ברצוני ובכוונתי. על-פי המשמעות הזאת יהיה הפירוש של "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל" (שופטים י', ט"ז): רצונו פסק מלצער את ישראל. את הפסוק הזה לא תירגם יונתן בן עזיאל כלל, מכיוון שהוא הבין אותו על-פי המשמעות הראשונה, ומכאן באה לו היפעלו, ולכן נמנע מלתרגמו. אבל כאשר מבינים אותו במשמעות האחרונה הזאת יהיה הפירוש ברור מאוד, שכן נאמר קודם לכן שהשגחתו יתעלה סרה מהם עד שאבדו. הם זעקו לעזרה ולא עזרם. אך כאשר הפליגו בתשובה ורבה שפלותם והאויב גבר עליהם, ריחם עליהם ורצונו פסק מלהמשיך את צערם ושפלותם. דע זאת אפוא כי מופלא הוא"   (מורה הנבוכים א, מא).

הרמב"ם מבאר את הפסוק מספר שופטים "ותקצר נפשו בעמל ישראל". ההבנה הפשוטה היא שהקב"ה הושפע ממעשיהם של בני ישראל, ריחם עליהם והפסיק להעניש אותם. הבנה זו כוללת שני מרכיבים שהרמב"ם שולל בתוקף: הנחה שהקב"ה מתפעל ומשתנה, והנחה שיש לו נטיות נפשיות. מסביר הרמב"ם שהכוונה ל"נפש" במובן של רצון, ומשמעות הפסוק היא שחדל הרצון הא-לוהי לשעבד את ישראל.

גם בפרק זה אומר הרמב"ם כי לא ייתכן שהתפילה משפיעה על הקב"ה, אך איזו תפילה היא שאינה משפיעה? תפילה שבה מציג האדם את עצמו כמסכן ומבקש שהקב"ה יושיע אותו. אולם אם התפילה מלווה בתהליך של תשובה, זו תפילה שיש בה ממד של צדק. עם ישראל עשה תשובה, וכעת מגיע לו להיוושע, לכן תפילתו מוצדקת – ומשפיעה.

ההשגחה הא-לוהית על פי הצדק היא עיקרון חשוב אצל הרמב"ם. במאמר ג, יז עוסק הרמב"ם בסוגיית ההשגחה, ומתמודד מול גישות פילוסופיות דטרמיניסטיות, שטוענות שהכל "מַכְּתוּבּ" – כתוב וגזור מראש. לעומתן הוא אומר שההשגחה פועלת בעולם על פי צדק ומשפט. לפי זה אפשר להבין שהתפילה פועלת כאשר היא באה מתוך דרישת צדק ולא מתוך בקשת רחמים.

 

התערבות א-לוהית דרך השכל

באותו פרק שבו הרמב"ם מונה את ההשקפות בעניין ההשגחה, הוא מביא את ההשקפה שאותה הוא מגדיר בתור השקפת התורה. לפי השקפה זו הצדק והמשפט מגדירים את אופי ההשגחה הא-לוהית. האדם נידון ומושגח בצדק לפי מעשיו. לאחריה הרמב"ם מביא גישה נוספת – שמוצגת כדעתו האישית. דעתו האישית של הרמב"ם שונה מזו של התורה? כנראה, כמו במקומות אחרים במורה הנבוכים, הרמב"ם מביא תחילה את המשתקף מהממד הנגלה של התורה, ולאחר מכן את הממד הנסתר. השקפת התורה היא שההשגחה פועלת בצדק בהתאם למעשי האדם, והשקפת הרמב"ם היא שרמת ההשגחה תלויה בדעת ה' של האדם, ואדם שאינו יודע את ה' בידיעה אמיתית אינו מושגח גם אם הוא מקיים מצוות אחרות.

הרמב"ם מסביר כי כשאדם נמצא במדרגה של דבקות בה' ומשיג דעת א-לוהים, יש עליו השגחה א-לוהית, ומתוך כך התפילה שלו יכולה לפעול. כדי להסביר כיצד היא פועלת, מביא הרמב"ם דוגמה:

"אם טביעת הספינה על יושביה כנזכר ונפילת הגג על יושבי הבית, הם לחלוטין במקרה, אין כניסתם של הללו לספינה וישיבת האחרים בבית במקרה לפי דעתנו אלא על פי רצו א-לוהי לפי הראוי על משפטיו, אשר אין שכלנו מגיע לדעת את חוקם"   (שם ג, יז).

אם צפויה סערה בים, ההתערבות הא-לוהית לא תהיה על ידי הצלת הספינה כך שלא תטבע, בניגוד לחוקי הטבע; אבל יכולה להיות התערבות על ידי מניעה מנוסע מסוים לעלות על הספינה. במקרה זה יש התערבות א-לוהית, אבל לא במציאות הסובבת אלא בדעת האדם. ההשגחה הא-לוהית יכולה לגרום לאדם להחליט במחשבתו לא לעלות על הספינה. אין הכוונה שהוא יגרום לתפוח ליפול לו על הראש, או לרמזור להתקלקל כך שהוא יאחר להפלגה. אם זו סוג ההתערבות הא-לוהית, היא עדיין משפיעה על המציאות הסובבת, אם כי באופן מינורי ובולט פחות. ייתכן שההתערבות הזו כבר אפשרית בעיני הרמב"ם, אבל נראה יותר שההתערבות מתרחשת בתוך התודעה של האדם.

כאן פותח הרמב"ם ציר חדש להבנת התפילה – תפילה שהיא אחד חלקי שישים מנבואה. בחינה של דבר ה' או חכמתו חודרת אל בין מחשבותיו של האדם.

אם כן, יש כאן שתי אפשרויות להבין את השפעת התפילה, מלבד האפשרות הקיצונית שההשפעה היא תודעתית בלבד: אפשרות אחת היא שהתפילה פועלת כשהיא מבוססת על צדק ומשפט (כלומר נובעת מחזרה בתשובה ולא מבקשת רחמים), ואפשרות אחרת היא שידיעת ה' פותחת ערוץ ייחודי של קשר – ובו התפילה נענית ואף משפיעה. ההשפעה לא תהיה דרך שינוי במציאות, אלא דרך שינוי במחשבתו של האדם באופן שיעזור לו ויגן עליו.

 

השגחה על כלל ישראל

עוד פרק בעל משמעות לענייננו עוסק בשינוי הבריאה (בראשית ב', כ"ט). הרמב"ם מתנגד לגישה שלפיה העולם הזה ישתנה בעתיד, ומסביר כי פסוקים כגון "הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (ישעיהו ס"ו, כ"ב) אין כוונתם לשינוי המציאות הפיזית. אמנם יכולים לקרות ניסים, שהרי אין להכחיש את הניסים שקרו לאבותינו ומופיעים בתנ"ך, אלא שמדובר בשינויים קצרי טווח ולא מהפכה בכל סדרי בראשית. מגישה זו עולה שאלה שכבר שאלנו, והפעם מכיוון סוגיית הנס והטבע: האם ייתכן שהתפילה תגרום לשינויים במציאות?

נעיין כיצד הרמב"ם מפרש את הפסוקים שלפיהם, כביכול, המציאות תשתנה בעתיד. לדעת הרמב"ם השינויים יהיו במציאות האנושית, עמים אחרים יקרסו ועם ישראל יחדש את שלטונו. כיצד השינוי יתרחש? נראה כי שוב ההתערבות א-לוהית משפיעה על האדם ולא על המציאות הטבעית.

יש מקום לבחון אפשרות נוספת שעל פיה יש הבדל בין כלל ישראל לפרטים. בסוגיית ההשגחה אומר הרמב"ם שאין השגחה על כל חיה, אבל יש השגחה על מיני בעלי החיים, כי המינים הם חלק מתבנית הבריאה וההשגחה שומרת על קיומם. ייתכן כי יש הבדל גם בין ההשגחה על היחידים מישראל להשגחה על הכלל – עם ישראל הוא חלק מהותי מתבנית העולם, ולכן ההשגחה דואגת שיתקיים.

אפשר להבין שההשגחה על עם ישראל היא על פי עיקרון הצדק והמשפט – כאשר עם ישראל או לפחות חלקו יודעים את ה', הקב"ה משגיח עליהם. כך אפשר להבין את לשון הרמב"ם בפרק שראינו בתחילת השיעור (א מא), על תשובתם של ישראל שבזכותה התקבלה תפילתם: "כאשר הפליגו בתשובה" (ובתרגום הרב קאפח: "כאשר שבו היטב"). כנראה הרמב"ם בא להדגיש כי הייתה זו תשובה שלמה, חזרה לידיעת ה', ותיקון פחות מזה לא היה גורם לתשובתם ולתפילתם להתקבל.

יש קטע חשוב שיכול להוות בסיס לרעיון שיש השגחה מיוחדת על עם ישראל, בהנחה שמצטרף לכאן גורם נוסף להשגחה, והוא שמירה על המגמה הא-לוהית בעולם. גורם זה מופיע בהסבר של הרמב"ם בנוגע להשגחה המיוחדת על האבות (ג, נא) – מלבד מדרגתם העליונה, הרמב"ם גם מציין את ייחודם בכך שכל פעולותיהם נועדו לכינון אומה היודעת את ה' ועובדת אותו. אם כן, ייתכן כי מי שפועל לשם מימוש המגמה הא-לוהית, גם אם עדיין לא הגיע לרמה מספקת של ידיעת ה', יזכה להשגחה כדי שהמגמה תתממש. ייתכן שבאופן זה נוכל להבין את השמירה התמידית על עם ישראל.

 

במדרגה העליונה – התפילה משפיעה ממש

לקראת סוף הספר, חוזר הרמב"ם לסוגיית ההשגחה, ושם העיסוק שלו בסוגיה מגיע לשיאו. דווקא שם אנחנו מוצאים את התייחסותו המפורשת לתפילה:

"דע שכּל המעשׂים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה, התפילה ועשׂיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בְּצִווּיָיו יתעלה, ולא תעסוק בענייני העולם הזה, כאילו אתה עוסק בו יתעלה ולא בזולתו. כשאתה מתפלל בהנעת שׂפתיך בפנותך אל הקיר וחושב על מה שאתה קונה ומוכר, וקורא את התורה בלשונך כשלבך נתון לבניין ביתך מבלי שתתבונן במה שאתה קורא, וכן כל-אימת שאתה עושׂה מצוָה אתה עושׂה אותה באיבריך כמי שחופר חפירה בארץ או חוטב עצי הסקה מן היער מבלי להתבונן במשמעות המעשׂה הזה ולא במי שממנו יצאה (המִּצְוָה) ולא מה תכליתו (של המעשׂה) – אזי אל תחשוב שהגעת לתכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" (ירמיה י"ב, ב').

"מכאן ואילך אחל להדריכך אל צורת התרגול, כדי שתשׂיג את התכלית הגדולה הזאת. הדבר הראשון שתשתדל לעשׂותו הוא שתרוקן את מחשבתך מכּל דבר בשעה שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל. אל תסתפק בכַוָּנָה בקריאת שמע בפסוק ראשון ומן התפילה בברכה ראשונה. כאשר זה יעלה בידך וישתרש במשך שנים, השתדל לאחר-מכן שכּל-אימת שאתה קורא בתורה או שומע אותה, אל תחדל מלפנות כל-כולך ובכל מחשבתך להתבונן במה שאתה שומע או קורא. וכאשר גם זה ישתרש לך במשך תקופה, השתדל שבכל מה שאתה קורא מכּל דברי הנביאים תהיה מחשבתך לעולם נקייה (מהרהור בעניין אחר). אפילו בכל הברכות תתכוון להתבונן במה שאתה מבטא ולשׂים לב מה משמעותו.

"עלה בדעתי עכשיו היבט נפלא מאוד של עיון שעל-ידו נפתרים ספקות ומתגלים סודות א-לוהיים. כי כבר הסברנו בפרקי ההשגחה שלפי מידת שׂכלו של כל בעל שׂכל תהיה ההשגחה בו, לכן האדם שהשׂגתו שלמה, ששׂכלו ממשיך להיות עם הא-ל תמיד, תהיה ההשגחה עליו תמיד. אך האדם שהשׂגתו שלמה שבמשך זמן-מה התרוקנה מחשבתו מהא-ל, ההשגחה עליו תהיה רק בשעה שהוא חושב על האל, ותסור ממנו בשעה שהוא עסוק. אבל אין היא סרה ממנו כמו שהיא סרה ממי שלא השׂכיל מעולם. אלא ההשגחה עליו מתמעטת, שכּן אין לאותו בעל-השׂגה-שלמה בזמן עיסוקו שׂכל בפֹעל, אלא אותו שלם משׂיג אז בכוח קרוֹב והוא משול אז לסופר מומחה במצב שאין הוא כותב. אבל מי שלא השׂכיל את הא-ל כלל כמוהו כמי ששרוי בחושך ולא ראה אור מעולם, כמו שהבהרנו באשר לדברו: "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ" (שמואל א ב', ט'). ואילו מי שהשׂכיל והוא ניגש בכל ישותו אל מושׂכלו כמוהו כמי שבְּאוֹר השמש הצלול. מי שהשׂכיל והוא עוסק (בזולת הא-ל) משול בשעת עיסוקו למי שהוא ביום מעונן שאין השמש זורחת בו בגלל הענן החוצץ בינה ובינו. לכן נראה לי שכּל מי מבין הנביאים או המעוּלים השלמים שפגעה בו רעה מרעות העולם הזה, לא פגעה בו אותה רעה אלא בשעת הסחת-הדעת ההיא. ולפי מידת אורך אותה הסחת-הדעת, או שפלות הדבר שבו התעסק, יהיה גודל הצרה. אם כך הדבר, נפתר הספק הגדול שעורר את הפילוסופים לשלול את ההשגחה הא-לוהית מכּל פרט מפרטי האדם ולהשוות בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי-החיים. הראיה שלהם לזאת היתה שבמעולים הטובים פוגעים פגעים גדולים. והנה התברר הסוד, אפילו לפי מה שדעותיהם מצריכות. השגחת הא-ל יתעלה מתמדת על מי שיש לו השפע ההוא המסור לכל מי שמשתדל להשׂיגו. כאשר מחשבתו של אדם, השׂגתו את הא-ל יתעלה בדרכים האמיתיות ושׂמחתו במה שהשׂיג (כולן) זַכּוֹת, לא ייתכן כלל שיפגע באדם ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עִם הא-ל והאל- עִמו. אבל כאשר הוא סר ממנו יתעלה ויש אז חציצה בינו ובינו – אזי הוא חשׂוף לכל רעה המזדמנת לפגוע בו. מפני שהעניין המחייב את ההשגחה וההצלה מִיַּם המקרה הוא השפע השׂכלי הזה. לעתים יש לזמן-מה חציצה בינו לבין האדם המעולה הטוב הזה או שאינו מגיע כלל אל האדם הפגום הרע ההוא, לכן קורה לשניהם מה שקורה"   (שם).

מפרק זה נראה בבירור שכאשר האדם דבק בה' בתודעתו – הוא בוודאי מושגח, והתפילה היא הדרך המרכזית לכונן את הדבקות הזו, לאחר שהאדם כבר למד והגיע לידיעת ה'. כאשר התפילה אכן נאמרת באופן עמוק מתוך דבקות, ההשגחה היא במלואה והאדם ניצל מהצרות שמתרגשות עליו. גם אם אפשר להבין באופנים שונים את השפעת התפילה במדרגות הנמוכות יותר, במדרגה הגבוהה התפילה פועלת בוודאות! משמעותה של הדבקות היא הימצאו של האדם תחת צל כנפיו של הקב"ה, ובמציאות זו נכללים המענה לתפילות האדם והשמירה עליו מכל רע.

לפי זה עמדת הרמב"ם מורכבת יותר. התפילה אינה פועלת באופן אוטומטי אלא תלויה במדרגתו של המתפלל ובדבקותו. במקומות בהם השתמע במורה נבוכים שהענות ה' לתפילה היא אמונה הכרחית שנדרשת בשביל קיום החברה, מדובר על תפילה של מי שאין לו ידיעת ה' השכלית, ואינו דבוק בקב''ה בתודעתו. המקומות בהם משתמע שהתפילה מועילה נוגעים למתפלל המצוי ברמת דעת ודבקות גבוהות.

 

אם כן, העלינו כמה אפשרויות להבנת גישת הרמב"ם כלפי השפעת התפילה:

אפשרות אחת היא שהקב"ה אינו מתערב כלל בבריאה, והתפילה משפיעה על תודעתו של האדם עצמו וכן תורמת לתקינות החברה.

אפשרות שנייה היא שהתפילה פועלת אם האדם ראוי לה – על פי הצדק והמשפט או על פי רמת ידיעת ה' שלו.

אם אכן התפילה פועלת, העלינו שתי אפשרויות להבין כיצד היא פועלת: ההבנה הפשוטה – ההשגחה פועלת על המציאות בעקבות התפילה, וההבנה העמוקה יותר – השפעת ההשגחה היא רק על מחשבותיו של האדם, והיא מכוונת אותו לדרך שתשמור עליו.

העלינו גם את האפשרות שיש השגחה מיוחדת על כלל ישראל – גם אם הוא אינו במדרגה של ידיעת ה', וזאת מכיוון שהוא שהוא נושא על כתפיו את מגמת הודעת שם ה' בעולם, וההשגחה דואגת שמגמת העולם תתקיים.

כמובן, כל אפשרות כזו דורשת עוד עיון מעמיק במורה הנבוכים על כל פרקיו. אף שהאפשרויות נראות שונות ואפילו סותרות, ראוי להזכיר כאן לקראת סיום את דברי הרמב"ם בנוגע לסתירה בין ידיעה ובחירה – לדעת הרמב"ם הסתירה נובעת ממגבלות השכל שלנו, הידיעה כפי שאנו תופסים אותה סותרת את הבחירה כפי שאנו תופסים אותה. הרמב"ם אינו משתמש רבות בדגם הזה, אבל אפשר להשתמש בו גם בסוגיית התפילה: אנחנו יודעים שהקב"ה אינו משנה את הטבע, ועם זאת קורה שאנשים מתפללים ורואים תוצאות. מבט זה על הסוגיה מסב את תשומת הלב למגבלות ההכרה שלנו, וכך משאיר את התפילה בתוך עולמנו.