הרפובליקה הדתית בארץ ישראל

  • מר משה מושקוביץ
מאמר זה יצא לאור בדף קשר גליון מס' 759, שבת פרשת במדבר, כ"ט באייר תש"ס
 
"זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר" (דברים ל"ב, ז) - אני רוצה לחלוק אתכם את זכרונותיי על תולדות ההתיישבות היהודית בגוש-עציון. בדרך כלל נוהגים לתאר את שאירע בגוש במלחמת השחרור, עד כיבושו בד' באייר תש"ח, בעת שנפלו בו 240 קדושים, אך אני אייחד את מרבית דבריי לתקופת העליה הראשונה לגוש, לפני מלחמת השחרור.
השנה היא שנת 1943. אימי המלחמה באירופה מגיעים אט-אט ארצה, והיישוב בארץ לומד לדעת שהנורא מכל אירע לשליש מהעם היהודי. אנחנו כאן חסרים יכולת להושיע לאחינו שבאירופה, ומפחדים שמא יגיעו הגרמנים לשערי הארץ. גם המצב הפוליטי בארץ הוא בכי רע: הספר הלבן, שציווה על הפסקת העליה ואסר על רכישת קרקעות ועל התיישבות באזורים "לא יהודיים" עומד בתוקפו. אין התיישבות, אין עלייה, וחלוצי הישוב יושבים בחוסר מעש.
לפתע צצה הזדמנות מפתיעה להתיישבות: נזירים גרמנים, שעזבו את הארץ בגלל היותם אזרחי האויב, מכרו את המנזר שלהם - ואכן, הקק"ל קפצה מייד על ההזדמנות וקנתה את המנזר. קבוצה קטנה של יהודים בני קבוצת "אברהם" של הפועל-המזרחי שבכפר-פינס קיבלו על עצמם את המשימה, ועלו להתיישב ביישוב החדש, שנקרא מעתה "כפר עציון". ההתיישבות בגוש-עציון החלה בקול מינורי, שכן כל התנאים הנצרכים היו חסרים: היישוב החדש רחוק מכל יישוב יהודי אחר, ללא תחבורה או שכנים, ומעל לכל - ללא אדמה חקלאית או אפשרות לפתח משק גדול. הנימוק להתיישבות במקום היה אחד ויחיד: לעטר את ירושלים בעטרה של יישובים יהודיים. כדי לעמוד על חשיבות העניין, עלינו לזכור שעד אותה שעה היתה ירושלים קצה ההתיישבות היהודית, פרט לכמה יישובים קטנים ממערב ומצפון לה. חלוצי כפר עציון הבינו שכדי לשמור על ירושלים יש להקיף אותה ביישובים יהודיים, ולשם כך עלו על הקרקע.
לאחר שנה שבה היה כפר-עציון היישוב היהודי היחיד בסביבה, צצה הזדמנות להרחבת ההתיישבות: ערביי הסביבה מכרו אדמה שלא ברשות השלטונות. כך רכשה קק"ל את אדמת חובלה, וב 1945 עלה להתיישב באדמות אלו גרעין צעיר של הפועל-המזרחי, שבו הייתי גם אני חבר, ושמו "משואות יצחק". השם "משואות יצחק" סימל את שאיפתנו להניף משואות לאחינו שבאירופה, כדי שיעלו לארץ ויתיישבו בה. הבעיות המוכרות מכפר-עציון היו קיימות גם במשואות-יצחק: לא היתה לנו קרקע זמינה לחקלאות, וממילא לא היתה אפשרות להקים יישוב חקלאי. כאשר ניסו אנשי הקק"ל לשכנע אותנו לעלות ליישוב החדש הם השתמשו בנימוקים שונים ומשונים, שחלק מהם נשמעו כבר אז כבדיחה. כך, למשל, הבטיחו לנו אנשי הקק"ל שאנשי ההרים, החיים בגבהים, מאריכים ימים, וכך נוכל לחיות שנים רבות אם רק נעלה להתיישב בראש ההר. אנשי ההרים הם גם בעלי אופי, כך הם טענו, בניגוד לאנשי השפלה הרדודים. קשה לומר שהשתכנענו מנימוקים אלו, אך לנו, כגרעין תורני, קסמה ההזדמנות להתיישב בין חברון עיר האבות וירושלים עיר הנצח, ממש על השביל שבו צעד אברהם אבינו עם יצחק בנו בדרכם לעקידה. כך או כך, ב 1945 עלינו, כאמור, על הקרקע, ולאחר זמן קצר הצטרפה אלינו קבוצת עין-צורים. היישוב הרביעי בגוש עציון היה יישוב חילוני, שהוקם על ידי קבוצת "רבדים" של השומר הצעיר.
 
חלוצים חורשים בשדות קיבוץ כפר-עציון
 
הקשר בינינו, ארבעת היישובים בתוך הגוש, היה מעניין במיוחד, בשל השותפות הדתית-חילונית. בחלקו הגדול היה זה נסיון פורה מאוד, אבל לעיתים נוצרו בעיות כתוצאה מאורח החיים השונה. אפיזודה אחת, הזכורה לי במיוחד, היא סיפור הפר. עלי להקדים ולהסביר שבזמן המצור, כשלא היתה לנו אספקה סדירה, כל טיפת מזון היתה חשובה ויקרת ערך. הפרות שגידלנו נלקחו לשפלה בטרם המצור כדי שיחיו שם, ולנו בכפר-עציון נותר רק פר אחד, שאי אפשר היה להעמיסו על המכונית ולכן הותירו אותו פה. באחת ההתקפות הערביות על הגוש פגע כדור תועה בפר, ופצע אותו ברגלו. בשל פציעתו הוא כבר לא היה ראוי לעבודה, וכך הטרידה אותנו שאלה אחת: האם הפצע מטריף את הפר, או שמא יכולים אנו לשחוט אותו ולאוכלו? הרב הקרוב ביותר לגוש היישובים היה הרב אונטרמן בת"א, אך לא היו לנו פקס או טלפון כדי להודיע לו על בעייתנו. השתמשנו באמצעי התקשורת היחיד שעמד לרשותנו - מראות קטנות, שבעזרתן יכולנו לאותת במורס לירושלים בשעות היום (הבטריות ששימשו אותנו לאיתות בשעות הלילה כבר לא תפקדו). לאחר שאלחטנו לירושלים את הבעיה, אלחטו לנו הירושלמים בחזרה שהרב אונטרמן מבקש שישחטו את הפר וישלחו את הרגל הפגועה לת"א, כדי שהוא יוכל לבחון אותה. אמצעי התעבורה היחיד בינינו לבין הציביליזאציה, ששימש בימים כתיקונם להעברת תחמושת או אספקה, היה מטוס פייפר שהגיע אלינו מדי פעם. כאשר אני אומר מטוס ודאי עולה בדמיונכם מטוס סילון גדול ומרווח, אך מטוס הפייפר לא היה יותר מיצור קטן, אופניים עם כנפיים ומנוע, שכלל לא יכול היה לנחות בגוש ולכן נהג לזרוק את התחמושת והאספקה מהאוויר. לאחר שמטוס הפייפר נחת העמסנו עליו את רגל הפר, ולהפתעתנו ולהפתעת הטייס האווירון היה כבד מדי עם הרגל שבתוכו, ושניהם פשוט צנחו ביחד אל תוך הואדי. כדי להפעיל אותו מחדש נאלצו בנות משואות-יצחק לתפור את כנפי המטוס מחדש, וכך הוא יכול היה להמשיך לו בדרכו לשדה-דב. לא אלאה אתכם בפרטי הסיפור, אך לבסוף, לאחר שהוברר שהפר טריפה ואסור באכילה, באו אנשי רבדים בטענה שמגיע להם רבע מבשר הפר, בהתאם לחלקם בהתיישבות. התווכחנו על הנושא, ולבסוף ניצחנו ובשר הפר לא נאכל.
 
קיבוץ משואות-יצחק
 
התנאים הסביבתיים שאיתם התמודדנו היו קשים מנשוא. היינו בחורים צעירים, שהחליטו בנפש חפצה להקים את 'הרפובליקה הדתית בא"י', כפי שכינינו אותה, ולשם כך היינו מוכנים לסבול את תנאי החיים הקשים. כך, לדוגמא, לכפר-עציון היתה בריכת אגירה למי גשמים שחפרו הנזירים הגרמנים, אך למשואות-יצחק כמעט שלא היו מים. מקור המים הנגיש היחידי היה המעיין - עין חובלה, המקווה של בת-עין דהיום - שנהג להפיק 3 קוב מים לשעה בחורף, כשלא הזדקקנו לו, וקוב אחד בלבד בקיץ, כשמימיו היו חשובים לנו. בעזרת חמורים וג'ריקנים הובלנו את מי המעיין לחדר האוכל, שבו היה תלוי שלט שנשא את הסיסמא "ושאבתם מים ברחמים", והמים ששימשו אותנו לנטילת-ידים שימשו לאחר מכן לשטיפת רצפות וכביסה. לא היו לנו בתים - התגוררנו באוהלים, ועד היום איני מבין כיצד שרדנו את החורף הקשה במגורים כאלו. עבדנו בהכשרת הקרקע - סיקלנו אבנים ובנינו טרסות למטעים, ולאחר כשנתיים של עבודה מאומצת, בשעת נפילת הגוש ב 1948, היו בידינו כ 60 דונם של מטעים.
אין תשובה הגיונית לשאלה מה קושר אותנו לסלעים הקרחים האלו. כשנזקקנו לשאלה זו, לא אחת הזכרנו את 'הרוח שמעל לעננים'. לפעמים, בחודשי האביב והחורף, ניתן לראות בשעות הבוקר שהעננים שוכנים למטה מהגוש, ואנו מביטים עליהם מלמעלה. המדרש מספר על אברהם שהלך לעקידה וראה "ענן קשור בראש ההר" בהר המוריה. גם אנו, לעיתים, ציינו את הענן הקשור בראש ההר שלנו כגורם לקשר שלנו לאיזור. אותו ענן פיזי המסמל ענן רוחני, ששימש את אברהם בדרכו לעקידת בנו, הוא הענן הקושר אותנו ליישובנו.
במשך תשע-עשרה שנים ההר הזה עמד שמם. בתוך גבולות הארץ הקטנה נותרו אלמנות ויתומים, חלקם נולדו עוד בגוש עציון וחלקם לא ראו אותו מעולם. ללא הסבר ריאלי, הקשר שלנו, מתיישבי הגוש, עם האזור נותר כשהיה. לאחר תשע-עשרה שנה שחרר צה"ל את יהודה ושומרון, ובתוכו את הגוש. היתה זו תקופה של אופוריה. חשנו שאנו נמצאים בתקופת פעמי המשיח, בתקופה חד-פעמית בה עם ישראל חוזר למקורותיו ולמולדתו המלאה. היו בינינו חברים רבים שלא רצו לשוב ולהתיישב בגוש, אך רבים מאיתנו ראו בהזדמנות החד פעמית שזכינו לה - לראות בחורבן היישוב שהקמנו ולזכות להקים אותו מחדש - מתנה שמיימית, שהקב"ה זימן לנו באופן יוצא מן הכלל. לחנוכת הבניין הראשון בכפר-עציון הגיע גם הרב אונטרמן זצ"ל, שאמר שרק כאן הוא יכול לברך בלב שלם ובשם ובמלכות "ברוך מציב גבול אלמנה".
בפרוספקטים הראשונים של הישיבה שתכננו להקים ציטט הרב עמיטל את הגמרא בקידושין (כו.): "וירשתם אותה וישבתם בה - במה ירשתם? בישיבה". בהקמת ישיבה על קבריהם של 240 חברינו שנפלו ראינו הגשמה אמיתית של הרוח שפעמה בהם, ושאפנו להקים להם אנדרטה חיה ותוססת של יצירה, ולא מצבת עץ או אבן. במידה מרובה, הקמת הישיבה היתה ציון דרך בתולדות ההתיישבות בארץ: בפעם הראשונה לקח מוסד חינוכי-תורני על עצמו את המשימה להקים יישוב. הממשלה אישרה את הקמת הישיבה, ומיגאל אלון בקשנו להוסיף רק שתי מילים להחלטת הממשלה: "הממשלה מאשרת הקמת ישיבה ומרכז אזורי". בזכות הקמת המרכז האזורי באלון-שבות הגיעו לגור פה אנשים שלעולם לא היו מתיישבים באזור בדרך אחרת. השיטה שהמצאנו יושמה ושוכללה במקומות רבים: מקימים ישיבה, מביאים חברי כולל, מציבים קראוונים - ויש יישוב. לראשיתה וליישומה הראשון של השיטה אחראית ישיבת הר-עציון.
איני רוצה להפליג בתוכניות ורעיונות הקשורים להמשך הפיתוח והבנייה בגוש בכלל ובישיבה בפרט, אך מנסיוננו ניתן להסיק מסקנה אחת: אנשים פשוטים יכולים להשפיע, לשנות ולבנות כאשר הם מתכוונים ברצינות. לדעתי, הישיבה מהווה בסיס להמשך ההגשמה בדרך שבה צעדנו אנו: יישוב יהודים בשביל העקידה, ליד חברון וקברי האבות, והבטחת המשך עתידה של ירושלים כבירת העם היהודי. אל לנו להתפס לאשליה על היותנו מעל העננים; המבחן שלנו, ושל הציבור הדתי בכללותו, הוא בהגשמת מטרותינו ושאיפותינו בתוך כלל ישראל, ועלינו להיחלץ למשימה זו ללא יאוש. "נחנו נעבר חלוצים לפני ה' ארץ כנען" (במדבר ל"ב, לב).