השבת אבדה

  • הרב אוהד פיקסלר

בשיעור זה נעסוק במספר יסודות בדיני השבת אבדה. הסוגיות המרכזיות בנושא זה נמצאות בפרק שני במסכת בבא מציעא, ובמהלך השיעור נתמקד במספר היבטים שעולים סביב פסיקות הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה. בסיום השיעור נשווה בין דיני השבת אבדה לבין מצוות פריקה וטעינה אשר נידונה גם כן בפרק שני במסכת בבא מציעא.

א. אבדה מדעת, אבדה שאינה שווה פרוטה ו'זקן ואינה לפי כבודו'

הגמרא מזכירה במספר מקומות במהלך הפרק השני מציאות של אבדה מדעת[1], שבה אדם גורם לאובדן ממונו בצורה מודעת. הרמב"ם פוסק דין זה להלכה:

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד? הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו; השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה - הרי זה אבד ממונו לדעתו. ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר "אשר תאבד" (דברים, כ"ב, ג) - פרט למאבד לדעתו.          

(הלכות גזלה ואבדה, י"א, יא).

הרמב"ם קובע שלא חייבים להחזיר את האבדה, אך גם אסור לקחת את החפץ. לעומת זאת, הטור (חו"מ, רס"א) חולק על הרמב"ם ואומר שאבדה מדעת היא הפקר (חו"מ סימן רסא), ולכן מי שמוצא אותה רשאי לקחת אותה.[2] קיימת מחלוקת מקבילה בין הטור לבין הרמב"ם לגבי דין אבדה שאינה שווה פרוטה. הרמב"ם פוסק:

אבדה שאין בה שווה פרוטה אינו חייב להטפל בה ולא להחזירה.

(י"א, יב).

מדברי הרמב"ם עולה שאמנם אין חובה להחזיר אבדה בשווי פחות מפרוטה, אך אסור לקחת אותה. לעומת זאת, נראה שהטור (רס"ב), המקשר מקרה זה לאבדה שאין בה סימנים, סבור שמותר לקחת אבדה שאין בה שווה פרוטה.

הסבר אפשרי למחלוקת זו קשור לשאלה כיצד אדם מפקיר את רכושו ומאבד את בעלותו. לפי תפיסת הרמב"ם האדם לא איבד את הבעלות כאשר הוא יצר מצב של אבדה מדעת או כאשר הוא אינו תובע את האבדה היות ואין לה שווי. כעין הסבר זה כותב הסמ"ע:

והטעם דאסור לרואה ליטול לעצמו, דסבירא ליה לרמב"ם דאף אם זה אינו חושש לשמור ממונו, מכל מקום מה להן לאחרים לקחתו. ולא קראו בגמרא אבדה מדעת אלא לענין שאין המוצא חייב להחזירו לו או להכריזו... והטור חולק בשניהן וסבירא ליה דדברים הללו משום הכי קראן הגמרא אבדה מדעת, משום דהווה ליה כאילו הפקירן וכל הקודם ליטלן זכה בהן.     

(חו"מ, רס"א, י).

על פי הרמב"ם במקרים הללו אמנם אין חובה להחזיר את האבדה, אך נראה שאם בכל אופן המוצא החזיק בה הוא יתחייב להשיבה. דין דומה קיים במקרה של "זקן ואינה לפי כבודו": במקרים בהם השבת האבדה פוגעת בכבודו של המוצא הוא פטור מלהשיבה, אך אם הוא הרים אותה הוא יתחייב להשיבה (י"א, יד) הואיל והוא התחיל לעסוק במצווה. ייתכן, אפוא, שגם במקרים של אבדה מדעת ואבדה שאין בה שווה פרוטה אם המוצא הרים את האבדה הוא למעשה התחיל במצווה ולכן יוטל עליו לסיימה. הבנה זו תתחזק לאור הסבר אבן האזל בשיטת הרמב"ם בדין זקן ואינה לפי כבודו:

ובעיקר טעמא דהתחיל במצוה קשה, דמה בכך שהתחיל במצוה אם התחיל שלא על דעת לגמור? ולשיטת הסוברים דדינא ד"השב תשיבם" (דברים, כ"ב א) אינו אלא לאחר שהגביה המציאה, אפשר לומר דהיתרא ד"'והתעלמת' (שם) - פעמים שאתה מתעלם" (בבא מציעא ל.) אינו אלא קודם שנתחייב בהשב תשיבם. אבל מכיוון שנתחייב בהשב תשיבם ליכא היתר ד"והתעלמת". אבל בשיטת הרמב"ם, דחייב ב"השב תשיבם" תיכף כשראה, אם כן על כרחך הא ד"והתעלמת" פעמים שאתה מתעלם הוא היתר גם על השב תשיבם, אם כן מאי נפקא מינא דהתחיל במצוה?

ונראה דגם להרמב"ם יש נפקא מינא. דמקודם אינו אלא מצות השבה ואחר שלקח נעשה חיוב השבה דהא נעשה שומר אבדה, ואם לא יחזיר ויאבד מחוייב לשלם. וכיון דפטורא דזקן ואינו לפי כבודו ילפינן מ"והתעלמת" דהוא קודם שבאת לידו, מסתבר דגם לענין מצות השבה אינו פוטרו אלא על קודם שלקח דאינו אלא מצות השבה, ולא על אחר שלקח, דנעשה עליו חיוב השבה.

(אבן האזל, שם).

דהיינו, ישנם שני חיובים בהשבת אבדה: חיוב איסורי של מצוות השבת אבדה, החל כאשר רואים את האבדה, וחיוב ממוני של שמירת אבדה והחזרתה, החל כאשר מחזיקים בה. הפטור של 'זקן ואינה לפי כבודו' מתייחס למצוות ההשבה בלבד לפני שמחזיקים בה, אך כאשר מחזיקים באבדה חל החיוב הממוני של השמירה וההשבה. ייתכן שגם במקרים של אבדה מדעת ושל אבדה שאינה שווה פרוטה יהיה דין זהה: על פי הרמב"ם במקרים אלו החפץ עדיין שייך למאבד, אלא שקיים פטור מחובת השבה; וכאשר המוצא מרים את האבדה הוא יתחייב להחזירה מדין שומר אבדה.

ב. ספק הינוח

מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן. מצא כלי באשפה: אם מכוסה - לא יגע בו; אם מגולה - נוטל ומכריז.  

 (משנה, ב, ג).

המשנה דנה במצב בו חפץ נמצא על ידי עובר אורח אך הוא אינו אבדה. הגמרא דנה מה המצב המדויק של החפץ בזמן שהוא נמצא, אך ברור שאין כאן שכחה ואבדה. דיון זהה ישנו במשנה בהמשך הפרק בנוגע לפרה שרצה בשדות (משנה ט). הגמרא (דף כג) עוסקת במקרים של ספק הנחה, וקובעת שבמקרים אלו אין לטול את החפץ, ומי שנטלו - "לא יחזיר". הראשונים נחלקו מה הכוונה ב"לא יחזיר"- יש שפרשו שהכוונה היא לכך שאין להחזיר את האבדה למי שטוען כי הוא הבעלים, מפני שאנו חוששים שמא הוא לא הבעלים האמיתיים. פירוש אחר הוא שאין להחזיר את האבדה למקום המציאה, אלא יש לשמור עליה עד שהבעלים יבואו לדרוש אותה. כאשר הדין הוא לא להחזיר את האבדה למקום מציאתה ולא לגעת בה, אך אדם לקח אותה - מה עליו לעשות?

כל המוצא אבדה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה - אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה. ואם יבא ליטול אותה, והיה דבר שאין בו סימן - הרי אבד ממון חבירו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה. ולפיכך, אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו. ואם עבר ונטלו - אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.

השגת הראב"ד: היה דבר שאין בו סימן זכה בו. אמר אברהם: דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו, לעולם אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו.              

(רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, ט"ו, א).

במידה ולא היה סימן באבדה הוא אינו יכול להחזירה והרמב"ם מוסיף שהוא זכה בה. הראב"ד משיג, וסובר שהיות והיא הגיעה לידיו לפני ייאוש הרי זה כעין גזל ולכן אין להשתמש בה עד שיבוא אליהו.

נראה שסברת הרמב"ם היא שבמקרים שבהם האדם אינו חייב להחזיר את החפץ, לדוגמא כאשר אין סימן, אין סיבה להגביל את השימוש ולהניחה עד שיבוא אליהו. בזמן שהאדם לקח את החפץ לרשותו היה ייאוש שלא מדעת אך הוא התכוון להחזיר את האבדה וטעה בדין או במציאות וחשב שיש סימנים, אך כעת הוא אינו יודע למי להחזיר. במקרה זה הוא לא עבר על מצוות השבה ולכן ברגע שהבעלים התייאש המוצא יכול להשתמש במציאה[3]. בדומה לפסיקה בעניין אבדה מדעת, לפי הרמב"ם יש מצב ביניים בין זכייה בחפץ לבין חובת השבה. לעומת זאת, לפי הראב"ד והטור יש קשר ישיר בין הלקיחה לבין היתר השימוש, ולכן אם אין זכייה במציאה בהכרח גם אסור להשתמש בה.

הש"ך מסביר את שיטת הרמב"ם ומדבריו יוצא יסוד גדול לאבדות בימינו, וחידוש בדין ייאוש שלא מדעת:

...והא דקיימא לן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב ס"ג, היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו, ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו. אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא, יוכל זה לעשות בו מה שירצה.

(ר"ס, כו) .

דהיינו, לפי הש"ך קיים כאן מצב ביניים בו המוצא לא זוכה בחפץ ונראה שהוא לא יוכל למכור אותו מחד, ומאידך מותר לו להשתמש בו[4].

ג. מהות מצוות השבת אבדה

המאירי במסכת בבא קמא כותב שמצוות השבת אבדה היא מצווה בדיני גמילות חסדים:

שמציאה מקצת קנין הוא וחזרתו דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות.

(קיג:, ד"ה "נמצא").

 נקודת המבט של המאירי היא שיש במעשה זה ציווי על מעשה גמילות חסדים כלפי הזולת. נראה שיש לבחון גם את שיטת הרמב"ם לאור הכיוון העקרוני שכתב המאירי. הרמב"ם מקשר בין הלכות גזלה לבין הלכות אבדה. לפי הרמב"ם, מצוות השבת אבדה היא סוג של גמילות חסד של האדם, בבחינת עשה טוב. גם כאשר אנו איננו מחויבים לעשות טוב אין זה אומר שפקע כאן היסוד של סור מרע, וזהו איסור גזלה. הרמב"ם פוסק שישנם מקרים שבהם אין חיוב להשיב (מצד עשה טוב), אך אם לוקחים את האבדה הרי זה גזל (סור מרע). לעומת זאת, לטור אין מצב ביניים כעין זה ואם אין חובת השבה אז אין גם חשש גזל. לפי הרמב"ם אין כאן מערכת דינים כעין יורה דעה של אסור ומותר, אלא מצב מעין דיני שכנים, שם מצאנו שטחים אפורים בהם מותר לעשות מעשה מסויים אך יש לשלם על הנזק שהוא יגרום.

לפי זה נבין גם את פסיקת הרמב"ם לגבי ספק הנוח. כאשר האדם לקח את החפץ במטרה להחזיר, הוא התכוון להחזיר את החפץ וממילא לא עבר על איסור תורה. אולם, כאשר אין לו אפשרות להחזיר את האבדה כי אין בה סימן, לא ראוי לקנוס אותו בדין "יהיה מונח עד שיבוא אליהו". אמנם אדם זה לא הצליח לגמול חסדים, אבל בוודאי שאין הוא גזלן. נראה שיסוד הבנה זו ברמב"ם מופיע גם בתשובת הגאונים:

ולענין אבדה אם אבד לאדם מביתו או מידו כלום, ליכא בהא מילתא דינא בבית דין כל עיקר, והרי הדבר מסור ללב שהמוצא אותה עושה בינו ובין השמים...

(תשובות הגאונים, שערי צדק, חלק ד', שער א).

תשובת הגאונים עוסקת במקרים שונים בהם היה ייאוש לאחר גזלה, והיא משווה את בין הדינים של ייאוש בגנבה, גזלה ואבדה. אך כאשר אנו מגיעים למקרים של ספיקא דדינא, לא נוכל לכפות ולהוציא ממון.

ד. השבת אבדה ופריקה וטעינה

ישנם מספר קשרים בין מצוות השבת אבדה לבין מצוות פריקה וטעינה. בשני האזכורים שלהם בתורה הם מופיעים יחד בסמיכות פרשיות (שמות, כ"ג, ד - ה; דברים, כ"ב, א - ד), ובמשניות ובתוספתא הדיונים במצוות נכנסים זה לזה וקוטעים את רצף ההלכות (ראו בבא מציעא, סוף פרק ב). ישנם גם פרטי דינים רבים זהים, למשל החובה לקיים את המצווה אפילו אם הארוע מתרחש מאה פעמים, המרחק ממנו חל החיוב[5], חיוב לעזור או להחזיר גם לשונא, חיובים לפנים משורת הדין ועוד.

התורת חיים (דף לא) מסביר שהחיוב בפריקה וטעינה בתורה נובע משום חיוב השבת אבדה: אם לא תעזור לחבר אשר שרוי בצרה, רכושו יאבד. נראה שאין הכוונה לכך שמדובר ממש באותה מצווה, שהרי מדובר בשתי מצוות שונות אשר נמנות כשתי מצוות, אלא שיסוד המצווה זהה. כפי שהסברנו, יסוד מצוות השבת אבדה הוא גמילות חסד עם הזולת וכך גם מצות פריקה וטעינה. המצוות ביסודן הם דומות, ולכן יש קשר ביניהם.

הטור ערך את סדר ההלכות כך ששתי מצוות אלו סמוכות אחת לשנייה (סימן רע"ב). לעומת זאת, הרמב"ם פיצל ביניהן וסידר את הלכות אבדה ביחד עם הלכות גזלה, ומצות פריקה וטעינה מופיעות בסיום הלכות רוצח. ניתן לראות כאן את שיטתו המיוחדת של הרמב"ם במניית מצוות על פי הדמיון המשפטי שלהם ולא לפי ההקשר של המקורות. יתכן ויש כאן נקודה נוספת, לאור העקרון שראינו בפסקה הקודמת. בשתי מצוות אלו יש עקרון של עשיית טוב ולא רק סור מרע. נראה שהרמב"ם סידר כל מצווה של עשה טוב בסמוך לסור מרע ששייך בה. בסידור זה ניתן לראות הנחיה מעין של תפיסתו המחשבתית שהתורה מובילה את האדם לשביל הזהב, דרך האמצע. הלכות רוצח נקראות "הלכות רוצח ושמירת הנפש", ויש כאן יישום של ההגדרה הרחבה של הלכות אלו. עקרון זה הרמב"ם כותב בסיום הלכות רוצח ושמירת נפש:

השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט, יז)? אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת. שנאמר "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלוקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל, ל"ג, יא).                                           

(הלכות רוצח ושמירת הנפש, י"ג, יד) .

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   ראו בדף כג: לגבי מכנשתא דבי דרי, ובדף כה: לגבי אשפה העשויה להיפנות.

[2]   השו"ע והרמ"א נחלקו בכך להלכה: השו"ע סובר כרמב"ם, והרמ"א סובר כטור (רס"א, ד).

[3]   ראה בפירוש יד פשוטה על אתר.

[4]   חלק מהאחרונים חולקים על הבנת הש"ך. ראו, לדוגמא, את דברי נתיבות המשפט על אתר.

[5]   בגמרא דין זה מופיע רק לגבי טעינה, אך במדרשים הוא מופיע גם לגבי אבדה. ראו בבא מציעא לג., ובדברי המכילתא דר"י ודרשב"י על אתר בפרשת משפטים.