דילוג לתוכן העיקרי

השגחה פרטית - הלכה למעשה

קובץ טקסט

*

סוגיית ההשגחה הפרטית שייכת לתחום המחשבה-אמונה ואף זכתה להתייחסות רחבה בהקשר זה. אולם מעניין לבדוק האם ניתן למצוא בהלכה ראיות לגישות השונות. במסגרת זו תיבחן רק שאלת פרשנותם של אירועים הקורים לאדם - האם ניתן להסיק מהם על כוונת הבורא. במשנה נאמר:

"שטף נחל חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתיים... ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו".   (בבא בתרא קטו ע"ב)

ובגמרא איתא:

"בעא מיניה ר' כהנא מרב: ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו? א"ל: משמיא רחימו עליה".  (שם, קטז ע"א)

הביטוי "משמיא רחימו עליה" יכול להתפרש בשתי דרכים, כסיבה מיסטית או כתיאור ציורי של הלכה רגילה. בראשונים מופיעות שתי הדעות. רש"י פירש את שאלת הגמרא כך:

"עלה שלו מאליו מהו - מי אמרינן מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי ומחייב לו היאך לשלומי והדר זכה ביה מריה מהפקירא, או דלמא כיון דסליק סליק".

שני צדדי הספק לכאורה שקולים. האפשרות שהמציל יקבל את שכרו מבוססת על העובדה שהוא מילא את חלקו בהסכם, דהיינו, הפקיר את חמורו, והאפשרות שהוא לא יקבל את שכרו מבוססת על האפשרות שבכך שחמורו ניצל הוא קיבל את שכרו, ואם כן הרי זה כאילו בעל החמור היקר (השוכר) מילא את חלקו גם כן.

לפי הסבר זה ברור שתשובת הגמרא היא ש"משמיא רחימו עליה", חמורו של המציל ניתן לו מהשמיים ולא ממי ששכר אותו, ואם כן עדיין מוטלת חובה על השוכר לשלם את התחייבותו.

פרשנות זו היא משפטית לחלוטין ולפיה "משמיא רחימו עליה" הוא ביטוי ציורי לכך שהשוכר עדיין לא מילא את התחייבותו ועליו לשלם למציל. גם הרמב"ם הלך בדרך זו, ואלו הם דבריו:

"... ואם אמר לו אציל שלך ואתה נותן לי דמי שלי... חייב ליתן לו דמי שלו ואף על פי שעלה חמור שלו (=של המציל) מאליו הואיל ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו". (הלכות גזילה ואבידה פי"ב ה"ג)

הרמב"ם כלל לא מזכיר את רחמי השמים. הוא מתייחס אך ורק למילוי חלקו של המציל בהסכם, המחייב את השוכר למלא את חלקו.

גישה שונה לחלוטין מובאת ברא"ש:

"... ואחר זמן מצאתי שנשאלה שאלה כזו לר' אפרים ברבי יצחק ז"ל... ותשובתו... התם טעמא כדאמרינן גבי עלה שלו מאליו - "משמיא הוא דרחימו עליה" - כלומר הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעתא דהכי נעשה לו כדי שיזכה בו... ולא אחר..."   (בבא בתרא פ"ו סי' כא)

אם נסכם את דברי הראשונים נוכל לומר שבמקרה בו היה סיכום בין השניים, אולם מה שקרה בפועל לא זכה להתייחסות בסיכום מראש. הרמב"ם ורש"י טוענים שצריך לבדוק את הסיכום ולדייק ממנו מה הבין במקרה שקרה. ר' אפרים טוען שניתן לפרש במקרים מסויימים את כוונתו של ה' באותו אירוע חריג ולהסיק ממנה מי אמור להרוויח. במקרים נוספים בגמרא, ישנן התייחסויות דומות.

תשלום דמי ריפוי

בגמרא איתא:

"... דאמר רבא - האי מאן דאמדוהו לכולי יומא, ואיתפח לפלגא דיומא וקא עביד עבידתא - יהבינן ליה בכולי יומא, מן שמיא הוא דרחימו עליה".   (בבא קמא צא ע"א)

מקרה זה שונה באופן מהותי, כיוון שכאן אין התחייבויות אלא חובת פיצויים מהתורה. ולכאורה רק גישתו של ר' אפרים תוכל להסביר את הדין. כפי שמציג זאת המאירי:

"... ואם נתארך בחוליו - שמא פשע, ואם נתקצר - שמא מן השמים ריחמו עליו".    (שם)

 כלומר לדברי המאירי ברור שהאומד הראשוני היה מדוייק וקיצור זמן הריפוי נבע מהתערבות "כוח עליון" לטובת הנחבל והרי זו בגדר טובה אישית דווקא לו. בדומה לכך ברור שאם הרופא יסכים לרפאות את הנחבל בחינם לא תהיה לנחבל חובה להשיב את הפיצויים שהרי הרופא עשה לו טובה אישית.

דברי המאירי עולים בשיטת ר' אפרים המפרש את האירוע הבלתי צפוי כהתערבות שמיימית מכוונת, אותה ניתן לפרש, שהרי יכול החובל לטעון שמן השמיים ריחמו עליו וריפאו את הנחבל במהרה כדי לחסוך לו כסף. אולם המאירי טוען שאנו יכולים לקבוע שההתערבות השמיימית היתה טובה אישית לנחבל דווקא.

הרמב"ם לשיטתו נימק את הדין בצורה שונה. וכך פסק:

"...וכן השבת אומדים אותה ונותן הכל מיד... בד"א? בשרצה המזיק שזו תקנה היא לו אבל אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו - שומעין לו".

                (הלכות חובל ומזיק פ"ב הלכות טו-טז)

כלומר, המזיק יכול לבחור האם לשלם לפי האומד הראשון ולקחת על עצמו סיכון וסיכוי או לחילופין לשלם את העלויות בפועל. לפי הבנה זו אם החובל בחר לשלם מראש והנחבל התרפא במהירות הרי שהמקרה נלקח בחשבון על ידי החובל ואין לו אפשרות לתבוע את כספו חזרה. גם כאן הרמב"ם בחר לנמק את הגמרא כתוצאה של ההתחייבות מראש - כלומר הסכמתו של החובל לשלם לפי אומד ראשוני מתוך ידיעתו את הסיכון שבדבר[1].

נזקי אסון טבעי

בעקבות המשנה הקובעת ששכיר קרקע פטור מתשלום שכירות כאשר ישנה מכת מדינה (משנה בבא מציעא קה ע"ב) דנה הגמרא (קו ע"א) במקרים הבאים:

"אמר ליה: זרעה חיטי ואזל וזרעה שעריה ואשתדוף רובא דבאגא ואשתדוף נמי הנן שערי דיליה, מאי? מי אמרינן דאמר ליה (החוכר) אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא או דלמא מצי אמר ליה (מחכיר) אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אומר ויקם לך'. מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור'... "

ומסביר רש"י:

"ותגזור אומר - מה שתבקש מהיוצר יעשה ואני לא ביקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחנו בשעורים אלא בחיטין"

דבריו על פי פשטם מדהימים - המחכיר יכול לטעון שהנזק נגרם בגלל שהחוכר זרע שעורים עליהם המחכיר לא התפלל בתחילת השנה. אמנם ניתן לומר שדברים אלו אינם אלא תיאור ציורי לטענה הפשוטה שהחוכר שינה מתנאי החכירה וידו על התחתונה. וממשיכה הגמרא:

"נשתדפו כל שדותיו של מחכיר ואשתדוף נמי הא בהדייהו ולא אשתדוף רובא בדאגא, מאי? מי אמרינן 'כיון דלא אשתדוף רובא דבאגא לא מנכי ליה', או דלמא כיון דאשתדוף כולהו ארעתיה מצי אמר ליה האי משום לתך דידך הוא, דהא משתדפו כל שדותיך? מסתברא דאמר ליה אי משום לתאי דידי הוה משתייר לי פורתא, כדכתיב 'כי נשארנו מעט מהרבה'. נשתדפו כל שדותיו של חוכר ואשתדוף רובא דבאגא, ואשתדוף נמי הא בהדייהו מאי? מי אמרינן כיון דאשתדוף רובא דבאגא מנכי ליה, או דלמא כיון דאשתדוף כולהו ארעתיה מצי אמר ליה משום לתך דידך הוא, דהא משתדפו כל שדותיך? מסתברא דאמר ליה משום לתאך הוא. אמאי? הכא נמי, נימא ליה אי משום לתאי דידי הוא הוה משייר לי פורתא דהוא מקיים בי 'כי נשארנו מעט מהרבה'! משום דאמר ליה - אי הוה חזית לאישתיורי לך מידי, הוה משתייר לך מדנפשך"

אמנם הרמב"ם (הלכות שכירות פ"ח ה"ה) השמיט את הנימוקים המיסטיים של הגמרא וכך כתב:

"השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשתדפה - אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר, מנכה לו מחכירו הכל לפי ההפסד שארעו. ואם לא פשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו אע"פ שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע. נשתדפו כל השדות של השוכר או המקבל, אע"פ שפשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו, שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר - שהרי כל שדותיו נשתדפו"

וכן בשו"ע (חושן משפט סימן שכב סעיף א). ומסתבר שהבין את דבריו שהעובדה שרוב שדותיו של החוכר נשדפו מעידה על חוסר מיומנותו בעבודה החקלאית ולפיכך חייב בתשלומים כרגיל. אולם באחרונים ישנם דברים מפורשים וכך כותב הסמ"ע:

"ואם לא פשטה המכה וכו' - דאז אמרינן מזלו דהשוכר גרמה לו ההפסד ואע"פ שאנו רואים שמדת הדין מתוחה נגד המשכיר דהרי נשתדפו כל שדותיו יכול המשכיר לומר: 'אף שנשתדפו כל שדותי מ"מ השאיר לו ה' יתברך השכירות או החכירות משדה שלי שבידך שעליך ליתן לו כי כן מדת ה' יתברך לרחם במקצת אפילו בעת הזעם' ועל דרך שנאמר 'כי נשארנו מעט מהרבה' אבל בנשתדפו כל שדותיו של השוכר וגם זו השדה ששכר אזי תלתן במזלו הרע של השוכר... דאף אם לא יתן לו (למשכיר) את השכירות לא ישאר לנפשו מפירות שנהנו כלום ואילו כדבריו שהש"י רוצה לשייר לו מעט היה  משייר לו ג"כ מקצת משדותיו של עצמו שהיה לו מה להחזיק בידו". (חושן משפט סימן שכב ס"ק ב)

 דבריו כפשוטם ברורים לכאורה וביסודם עומדת ההנחה שניתן להסיק מתוך אירועים על כוונת ה' ועל פיה לפסוק דין.

סיכום

מהדברים שהובאו נראה שניתן לקבוע שמקצת גדולי ישראל סברו שניתן לשער מהי כוונת ה' ועל פיה לפסוק הלכה במקרים בהם הסיכומים האנושיים אינם ברורים.

דברים אלו אכן מפתיעים, ומוצגים במסגרת מאמר זה יותר כשאלה ופחות כקביעה.

 


* מאמר זה פורסם בגליון 645 של 'דף קשר' - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] מקרים נוספים קיימים בגמרא בבא מציעא עז ע"א - "האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא... ". רש"י, רמב"ם וראב"ד (בר"ן שבאלפס) וכן בבא בתרא נה ע"א "ואמר ר' אשי פרכת מסייע מתא... " רשב"ם שם. וכן גיטין עד ע"ב ד"ה הוא דאמר ליה לאריסיה... ", רש"י ור"ן באלפס.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)