השולחן ולחם הפנים

  • הרב עדיאל זימרן

השולחן ולחם הפנים

במשכן ובמקדש היה מוצב שולחן הפנים, העשוי עצי שיטים ומצופה זהב. על גבי השולחן עורכים בכל שבת את שתים-עשרה חלות לחם הפנים.

על המהות הראשונית של השולחן ניתן ללמוד משמו: בעולם בני האדם, השולחן הוא חלק מן המרכיבים היסודיים של הבית - מיטה, שולחן, כיסא ומנורה. ביטוי לכך נמצא בדברי האישה השונמית אל אלישע (מל"ב ד', י): "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה". השולחן במקדש ה', כאחד ממרכיבי הבית, מסמל מצד אחד את היות המשכן ביתו של הא-ל, ומצד שני את ביתו של האדם ואת שליטתו של הא-ל על חיי האדם. במובן זה, השולחן מבטא את ההכרה כי ה' שולט על כל מרחבי חייו של האדם מישראל, וכל שיש לאדם - מה' הוא.

המשמעות השנייה של השולחן קשורה להנחת הלחם על גביו ע"י בני אדם. הנחת הלחם - כמוה כאכילה משולחן אחד, אכילה המסמלת שותפות. פעמים רבות במקרא מובאת השותפות באכילה כחסד שנותן המלך לאדם פשוט. כך, לדוגמא, מובא במלכים א' (ב', ז): "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ, כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ". במקרה זה אין השולחן מסמל שולחן אדם פשוט, אלא שולחן מלכים, כדברי הספורנו (שמות כ"ה, כט): "קערותיו וכפותיו - הידועות אז לשולחן מלכים". עיקרה של השותפות היא חסד ה' לאדם, המאפשר לו להתרומם מדרגת החולין שלו ולהיות שותף עם ה'. במובן זה, השולחן מסמל את שפע הקב"ה לאדם.

השולחן, אם כן, מסמל מצד אחד את הכרת האדם בשלטון ה' על מחייתו, ומצד שני את השפעתו של ה' על האדם ואת חסדו הניטה עליו באופן מתמיד. שותפות האדם וה' - מצד אחד מרוממת ונותנת ביטחון, ומצד שני מחייבת את האדם להכיר בה' וללכת בדרכיו בכל תחומי חייו.

לכאורה, יכולים היינו לחשוב שהשולחן שבמשכן הוא הגשמה של הא-ל, כאילו הוא זקוק לצרכים גשמיים. קאסוטו בפירושו לספר שמות מדגיש עד כמה הדברים רחוקים מן האמת, ודווקא הדמיון בין שולחן המקדש לבין שולחן רגיל - הוא המבליט את הפער שביניהם. במקדשים המסופוטמיים והמצריים היו שולחנות שעליהם נערך אוכל ממשי לאל, מתוך אמונה כי האלים זקוקים למזון, כמו בני האדם. לעומת זאת, לחם הפנים המונח על השולחן נאכל ע"י הכוהנים, ולא מוקרב ממנו דבר לגבוה (פרט ללבונה). גם שאר הקרבנות אינם מוגשים כארוחה לא-ל, אלא נשרפים על גבי המזבח ונאכלים ע"י בני האדם. "כאילו הדרך היחידה לקרבם אל הא-לוהות אינה אלא הפיכתם לאדים ולריח, דברים דקים מן הדקים שאין בהם ממש, המתפזרים באוויר ועולים השמיימה".

כדי להוסיף ולדחות את ההגשמה, חל שינוי בצורת השולחן. במקדש יחזקאל - מזבח הקטורת הוא המכונה שולחן: "הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ; וַיְדַבֵּר אֵלַי - זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מ"א, כב). הקטרת הקטורת היא העבודה הרוחנית והמופשטת ביותר במקדש, שאין בה כלל ממשות. ע"י הפיכת השולחן לבסיס לקטורת, מקבל השולחן משמעות אחרת לחלוטין. אולי על בסיס השולחן של בית המקדש הראשון, המבטא את הכרת האדם מישראל במלכות ה', בא השולחן של מקדש יחזקאל ומאפשר את הקשר עם ה'.