השיאו לדבר אחר

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה דף לה – השיאו לדבר אחר

סוגייתנו (לה ע"א – ע"ב) עוסקת בטעם איסורן של גבינות גויים. במשנה שאל על כך רבי ישמעאל את רבי יהושע, אך לא קיבל תשובה מספקת. רבי יהושע "השיאו לדבר אחר", תוך רמיזה שדברי חכמים חשובים מיינה של תורה, אך לא ביאר לו את טעם הגזֵרה.

סוגייתנו מבארת שרבי יהושע חשש לגלות לרבי ישמעאל את טעם הגזרה, שמא יפקפק בה:

"אמר עולא ואיתימא רב שמואל בר אבא: גזרה חדשה היא ואין מפקפקין בה... דאמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא, לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה".

מי שיודע את טעם הגזרה וחולק עליו, עשוי לפקפק בגזרה ולערער עליה. מי שאינו יודע את טעם הגזרה, חייב לחוש לדברי חכמים ולנהוג כגזרתם.

מעשה דומה (ושמא היה הדבר באותו מאורע עצמו) מסופר בתוספתא פרה (פ"י ה"ג):

"מעשה בר' ישמעאל שהיה מהלך אחר ר' יהשע. אמר לו: הטהור לחטאת שהסיט את המפתח שהוא טהור של תרומה, מהו – טמא או טהור? אמר לו: טמא. אמר לו: ולמה?... השיאו לדבר אחר, אמר לו: ישמעאל אחי, היאך אתה קורא: 'כי טובים דודיך מיין' או 'כי טובים דדיך מיין'? אמר לו 'כי טובים דדיך'. אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חברו מלמד עליו: 'לריח שמניך טובים'".

גם כאן לא גילה רבי יהושע לרבי ישמעאל את טעם הגזרה, ומסתבר שהיה זה מחמת אותה סיבה עצמה.

והדברים נראים קשים. כלום יעלה על הדעת שרבי ישמעאל, אחד מגדולי התנאים, היה מזלזל בגזרה מוצדקת?! ואם אינה מוצדקת – למה לא יאפשרו לו חכמים לפקפק בטעמה, ומתוך כך תצא האמת לאור?

אפשר ששאלות אלו הן שהביאו את הירושלמי (פ"ב ה"ג) למסקנה מפתיעה:

"מפני מה לא גילה לו? אמר ר' יוחנן: מפני שבקרוב אסרום, ורבי ישמעאל היה קטן".

אך הסברו של הירושלמי נראה דחוק: אם היה רבי ישמעאל קטן, מדוע כינהו רבי יהושע "ישמעאל אחי"?

הסבר אחר הציע הרב מרגליות בספרו יסוד המשנה ועריכתה (בירור ז, עמ' נ–נא). לטענתו, רבי ישמעאל נהג שלא להימנות עם החכמים בשעה שעמדו למניין לגזור גזרות (הוא מביא לכך כמה ראיות, עיין שם). מנהג זה פטר את רבי ישמעאל מן הצורך לקבל את דבריהם, כי הכרעת בתי הוועד חייבה רק את מי שעמד למניין (גם על כך עיין שם באורך). לדברי הרב מרגליות, רבי יהושע כיסה מרבי ישמעאל את טעמה של הגזרה כדי שהלה לא יוכל לחלוק עליה.

ברם, דומני שייתכן הסבר אחר, ולפיו מוקד המעשה שלפנינו בגזרות ההרחקה מן הגויים בכללותן. התורה עצמה כמעט שלא אסרה מגע עם גויים. דומה שדבר זה הוא שהביא את הרמב"ם לצאת מגדרו בדבריו על איסור בעילת נכרית (הלכות איסורי ביאה פי"ב הלכות ב, ז):

"לא אסרה תורה אלא דרך חתנות, אבל הבא על הכותית דרך זנות – מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים...
עון זה, אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו. שהבן מן הערוה – בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל נחשב, אף על פי שהוא ממזר. והבן מן הכותית אינו בנו, שנאמר 'כי יסיר את בנך מאחרי' (דברים ז', ד) – מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקב"ה מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו".

כידוע, גזרות חז"ל נועדו בעיקרן להיות "משמרת למשמרתי" (מועד קטן ה ע"א; יבמות כא ע"א), כלומר למנוע עברה על דברי תורה. לכאורה אין זה מתפקידם של חכמים להמציא ולחדש תחומים הלכתיים שאינם קיימים בתורה. הדבר בולט במיוחד בגזרות ההרחקה מן הגויים. כל גזרה מנומקת בטעם פרטי, הקושר אותה לאיסור תורה שהיא שומרת מפניו. ואולם, במבט כולל מתברר שחז"ל יצרו, למעשה, מערכת שלמה של הרחקות מן הגויים, שאין לה כמעט זכר בתורה (את עמי כנען ציוותה התורה להשמיד לגמרי, ולשאר הגויים כמעט שלא ייחדה ציוויים).

נראה שדבר זה הוא שמנע מרבי יהושע לגלות לרבי ישמעאל את הטעם המלא לגזרה. רבי יהושע ידע היטב כי הסיבות הפרטיות לגזרה – שנתגלו לנו מאוחר יותר מפי האמוראים – אינן חזקות כל כך, ורבי ישמעאל יוכל לדחותן על נקלה. על כן רמז לו רבי יהושע כי לאמתו של דבר הגזרה היא חידוש של חכמים, שמטרתו לשמור על שלמותו וקדושתו של עם ישראל. הרמז היה באמצעות פסוק המציין את חביבותם של דברי סופרים – חביבות שמשמעה כי דברי סופרים אינם מוכרחים להיות תלויים ישירות בדיני התורה, ויש מקום אף לחידושים גמורים של חכמים.

הרב ברוך וינטרוב