השכל והאמונה

ראינו כבר בעבר כי ריה"ל חולק על הגישה הרואה את השכל כמקור לאמונה. השכל אינו יכול להביא למסקנות ודאיות, ולכן לא יכול להיות בסיס נאמן לחיים דתיים. לדעת ריה"ל, האמונה צריכה להישען על ההתגלות הישירה ועל המסורת המנציחה אותה, ורק באמצעותן ניתן להגיע לודאות המבססת את חיי האמונה.

לאחר זמנו של ריה"ל צמחו גישות שטענו כי לשכל אין מקום כלל בעבודת ה'. גישות אלו טענו כי מהותה של עבודת ה' היא לחיות נגד השכל האנושי, בהסתמכות מוחלטת על האמונה התמימה בה'. לדעתן, השכל האנושי הוא גורם ארצי ונמוך, ואילו הרוחניות האנטי-שכלית היא גבוהה ומשמעותית הרבה יותר.

בניגוד לגישות אלו, ועל אף התנגדותו הנחרצת לביסוס האמונה על השכל, ריה"ל אינו דוחה לחלוטין את מסקנותיו של השכל, אפילו כאשר הן מתנגשות עם עניינים אמוניים. כך, כאשר המלך מקשה כיצד ניתן לומר שהעולם נברא, והרי הפילוסופים כבר הוכיחו שהעולם קדמון, משיב החבר:

"חלילה לא-ל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי!... אולם שאלת קדמות העולם או בריאתו שאלה שקשה לפתרה היא וראיות שתי הטענות בה שוות - ומה שהכריע לצד הבריאה הוא הקבלה... שהיא נאמנה מעדות ההקש ההגיוני" (א', סז).

החבר קובע כי לא ייתכן שהתורה תסתור הוכחה שכלית מוחלטת, ומסביר כי קדמות העולם היא רק השערה חסרת הוכחה שכלית, ולכן אין היא מהווה סתירה בין השכל לבין האמונה.

הקשר נוסף שבו מדגיש ריה"ל את חשיבות השכל הוא שאלת הגשמת הא-ל:

"אמר הכוזרי: הנה כל השומע סיפוריכם על שהא-לוה דבר עם המוניכם וכתב לכם לוחות וכדומה, אין להאשימו אם יראכם כמגשימי האל-וה!

אמר החבר:... חלילה לנו מא-ל שנאמין בנמנע ובמה שהשכל מרחיקו ורואהו כנמנע!" (א', פט).

גם כאן ברור שגישתו של ריה"ל ליחס שבין השכל לאמונה היא מורכבת: האמונה אינה יכולה להתבסס על השכל, אך היא גם אינה סותרת אותו. כשיש עקרונות המוכחים באופן מוחלט ע"י השכל, אין האמונה יכולה לדחותם. אך עם זאת, אין להיבהל מכל קושייה שכלית. יש לבחון היטב את חוזק הקושיה, ואם ההוכחות השכליות אינן מוחלטות - יש ללכת אחרי האמונה והמסורת.

גם כיום, לעיתים אנשים מאמינים נבהלים משאלות המועלות כנגד האמונה, ולכן מפתחים גישות המתנגדות לשכל. ריה"ל מעלה כאן נקודה חשובה מאוד: אין להיבהל מכל קושיה, ויש לבדוק היטב את חוזקה. חבל לשפוך את המים עם התינוק, וחבל לוותר על היתרונות של השכל.