השמח בחלקו

מאת הרב דוד עצמון (מחזור ח')

א. הקדמה

הקניין העשרים ושישה של 'קנייני תורה' הוא "השמח בחלקו". בקריאה ראשונה מיד עולה בדעתנו הביטוי הזהה המופיע בתחילת פרק ד' של פרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו"; ומכך מתבקשת השאלה מה היחס בין "השמח בחלקו" כהגדרה לעשיר לבין "השמח בחלקו" כאחד מקנייני התורה.

לשם הבנת העניין, נעיין בכמה פירושים לביטוי בפרק ד', ונראה כיצד הם מיושמים אצלנו.

ב. הסתפקות במועט

הכוון הפשוט בפרק ד' מדבר על הסתפקות במועט, כדברי הרמב"ם:

"אי זה הוא עשיר? השמח בחלקו", כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו.

(שמונה פרקים, פרק ז').

ומחדד את העניין מחזור ויטרי:

"השמח בחלקו". שהוא שמח במה שה' מזמין לו, בין ברב בין במעט, ואינו רודף אחר העושר לאסוף ולכנוס.

(סימן תכ"ז).

אם ניקח כוון זה של פרשנות לקנייני התורה, אזי המשמעות תהיה שמי שמסתפק במועט בענייני החומר והעושר, ואינו משקיע בעניינים אלו זמן רב, פנוי לעסוק בתורה. הדבר נכון הן מבחינת הזמן - ככל שמקדישים יותר זמן להשגת ממון מצטמצם הזמן שמוקדש ללימוד; והן מבחינת תודעה - מה מעסיק את האדם, הרצון להשיג ממון עוד או הרצון ללמוד עוד תורה.

רעיון זה מוכר גם בהקשר אחר. הפסוק "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה" (דברים, ל', י"ג) בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) כך:

ולא מעבר לים היא - לא תמצא תורה בפורשי הים, שאין להם פניות לעסוק בתורה.

(דברים, פרשת נצבים, דף נב, עמוד א').

אם כן, השמח בחלקו הוא זה שאינו רץ אחרי העושר, כדברי המשנה בפרק ד', ולכן הוא פנוי לקנות את התורה, כדברי הפרק 'קניין תורה'.

כך אכן מפרש המדרש שמואל בפרק 'קניין תורה':

"השמח בחלקו" - כוונה כי אינו נבהל להון, ולעולם אל יבטל מלמודו בשביל חמדת הממון. אמנם האדם אשר אוהב כסף לא ישבע כסף, יתבטל מלמודו וילך אחרי ההבל.

ג. תודעה של עושר

הכוון בו פתחנו מציג זיקה בין יחסו של האדם לרכושו הגשמי לבין קניין התורה, והזכרנו שיתכן כי מדובר בזיקה של תודעה. המהר"ל מפתח כיוון זה, ובפירושו דרך חיים על המשנה בפרק ד' הוא כותב כך:

ויש לומר כי אין ראוי שיהיה מתואר האדם בשם עשיר כאשר יש לו רבוי ממון אשר הוא באוצר או בתיבתו, כי דבר זה אינו שייך אל האדם, ואין העושר מצד עצמו, ואין ראוי שיקרא עשיר בשביל זה. רק מי ששמח בחלקו, שכאשר הוא שמח בחלקו והוא עשיר בדעת, זהו העשיר שהוא עשיר מצד עצמו. לא כאשר הוא עשיר ברבוי ממון שהוא בתיבתו, שאין זה העושר באדם מצד עצמו כלל, ואין ראוי שיקרא האדם עשיר. וכאשר שמח בחלקו והוא עשיר בדעת אז הוא עשיר מצד עצמו.

כלומר, לדבריו הביטוי "איזהו עשיר" מדבר על מי שתוארו הוא עשיר, ותואר שייך לאדם מצד מהותו, ולא בגלל רכוש חיצוני[1]. לכן, רק מי שיש לו תחושת שמחה במה שיש לו הוא אדם שחי בתודעה של עושר, והוא נחשב לעשיר.  

לאור דבריו אלו בפרק ד', מפרש המהר"ל את 'השמח בחלקו' בפרק ו' כך:

שהשמח בחלקו בארנו למעלה שהוא אינו חסר בעצמו, שאם הוא אינו שמח בחלקו לא יקבל אדם כמו זה השלמה בתורה, שהרי התורה היא לאדם להשלים עצמו וזה חסר לעולם.

נראה להסביר את דבריו בכך שהאדם מורכב מחומר ורוח. שלמות החומר קודמת לשלמות הרוח ומהוה בסיס לה, כי חוסר בעניינים הגשמיים יפריע לעסוק בעניינים הרוחניים[2]. אולם, המהר"ל מסביר כי החיסרון בגשמיות אינו נמדד בכמות ובהיקף הנכסים והצרכים שיש לאדם, אלא בתודעה: האם בתודעה האדם חש חיסרון, או שהוא חש שיש לו כל צרכו. רק האדם שבתודעתו "שמח בחלקו" יכול לבנות את הקומה הרוחנית בשלמות.

בהערת אגב נזכיר שגישתו של המהר"ל משתלבת יפה במבנה של המשנה. המשנה מונה 48 קנייני תורה, והתבוננות בלשון קניינים אלו מגלה תופעה מעניינת. 24 הקניינים הראשונים מופיעים עם אות ב' בתחילתם: בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים וכו', אך 24 הקניינים אחרונים מופיעים כתארים (בה"א הידיעה או בלעדיה). רבי משה אלמושנינו בפירושו פרקי משה על אבות מתייחס לכך:

להיות שחצים הם הדברים אשר הם סבת הויית הקנין בנפש, והם במדרגת כלי להשגתו, כמו שנתבאר עוד בפרטיותם, על כן הזכירם בבי"ת. וחצים האחרון, שהם סבת שמירת וקיום הקנין בנפש אחר הוייתו, הזכירם בה"א, לפי שאינם במדרגת כלי, רק הם שלמות בנפש, אשר בהם נשמר קנין התורה קיים[3].

אם כן, "השמח בחלקו" מדבר על מידה בנפש כמו שמסביר המהר"ל, מידה הכרחית כדי שהאדם יוכל לקנות את התורה.

 ד. השמח בחלקו שבתורה

כיוון אחר לחלוטין להבנת עניין "השמח בחלקו" במשנתנו מציע השפת אמת בפירושו למשנתנו:

"והשמח בחלקו" - יש לומר בדברי תורה, שמח במה שחננו ה'. הגם כי "קנאת סופרים תרבה חכמה", מ"מ בחלק שלו יש לו לשמוח, ואין זה סותר לקנאת סופרים.

לכאורה דבריו תמוהים: האם אפשר לומר שאדם צריך להסתפק במועט בלימוד תורה, והרי כל מטרת האדם היא להוסיף ולהגדיל בתורה? כפי שניסח זאת הריי"צ באגרות הקודש:

השמח בחלקו בעבודה הרוחנית הוא חסרון היותר גדול, ועלול ח"ו להיות נופל ויורד ר"ל.

(ד', תתקל"ד).

באופן פשטני, אפשר להבין כמו שמציע ר' חיים מוולוז'ין, בפרוש רוח חיים למשנתנו:

השמח בחלקו - ואינו אץ להעשיר וגם אינו הולך בגדולות בלימודו, רק לומד מעט מעט עד שהוא בקי בהן, ואינו מתגאה לידע הרבה בפעם אחת, ועל ידי זה ישכח הכל.

כלומר, הדרך הראויה היא לימוד מתון שאינו מדלג על שלבים ואינו נעשה בחופזה ומתוך נסיון לקצר את הדרך.

לפי פירושו של ר' חיים יש להבין את הביטוי שמח בחלקו כמתייחס לזמן הווה, דהיינו הכר את מקומך הנוכחי[4] ושמח בו, ומתוך כך תוכל להתקדם הלאה.

כיוון נוסף מובא בשם רבי ברוך בער ליבוביץ'[5]:

"איזהו עשיר השמח בחלקו" קאי ארוחניות, על תורת ה', ששמח במה שלמד שטיקעל גמרא ותוספות עם קצות החושן, ומי ששמח בזה הוא אדם שמח באמת, והוא העשיר.

כלומר מדובר כאן לא על שמחה של הסתפקות במועט, אלא על שמחה בכל לימוד ולימוד - להבין שלכל לימוד יש ערך, ולשמוח בו. לפי הסבר זה אפשר להבין גם את המשך דברי השפת אמת, שאומר שאין סתירה בין השמח בחלקו לבין קנאת סופרים - קנאת הסופרים מתייחסת למוטיבציה להמשיך וללמוד, והשמח בחלקו מתייחס לסיפוק ממה שכבר נלמד.

אולם, נראה שאפשר למצוא בדברי השפת אמת גם רובד עמוק יותר. בתפילה אנו מבקשים "ותן חלקנו בתורתך"[6] מהי הכוונה ל"חלקנו"? השפת אמת מפרש זאת כך:

כל אדם כפי כוחו יכול להשיג מה שיש לנשמתו חלק בתורת ה' כמאמר ותן חלקנו בתורתך.

(פרשת כי תשא, תרל"ו ד"ה "במדרש ויתן").

לכל אדם יש חלק בתורה, חלק המיוחד לו. כאשר אדם מתפלל "ותן חלקנו בתורתך" הוא מבקש מהקב"ה לעזור לו למצוא את החלק המיוחד לו. כך כותב גם ה'כתב סופר' בהקדמה לגיטין:

לא די כשאדם לומד כל הכתוב לפניו, אלא צריך לעיין להתבונן ולמצוא דעת קדושים ולחדש חידושים. כי יש לכל אחד חלק בתורה הצפון לו, ומקום הניחו לו מן השמים. וכמה פעמים נראה לעין המעיין כי הקדמונים קטנם עבה ממתניו, ולא באו אל האמת הפשוט. כי הוא חלקו, ומן השמים זכה בו והיה צפון לו. ולכן אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך" כי חלק של כל אחד ואחד מוכן לו מה שעתיד לחדש. לכך אנו מברכים "נותן התורה", ולא "נתן", כי בכל יום ניתן לכל היגע להבין דבר מתוך דבר, מה שלא היה לעולמים. וזה כוונתם ז"ל: "והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", שלא די כשלומד מה שהיא ירושה מאבותיו, אלא שיחדש חידושים וישמח בחלקו אשר חנן ה' אותו.

השמח בחלקו, אם כן, הוא זה שמצא את חלק התורה המיוחד לו ומוצא בו את סיפוקו ושמחתו; אדם זה יכול לקנות את התורה ולהתעלות בה. בעניין זה הרחיב הרב קוק:

ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה.

(אורות התורה, ט', ו').

לכל אדם יש לפי תכונת נפשו חלק בתורה המתאים לו. אחד התנאים לקנות את התורה היא שהאדם יהיה "שמח בחלקו", כלומר שהוא ימצא את חלקו בתורה וירגיש שהוא אכן חלקו ושמח בו[7].

 

הרב דוד עצמון מפקח ארצי לתלמוד ותושב"ע בחינוך הממלכתי דתי.