השפה העברית

  • הרב איתיאל גולד

השפה העברית

מקובל על כולם כי השפה העברית היא שפת הקודש, אך בשאלה מהי משמעותה של הקדושה שבשפה ובמה מתבטאת קדושה זו קיימת מחלוקת עקרונית בין הוגי הדעות. הרמב"ם (מורה נבוכים ג', ח) סבר כי קדושתה של העברית מתבטאת בכך שהיא שפה 'נקייה' - אין בעברית מילים המתארות באופן ישיר נושאים הקשורים לעולם המיני. לעומת גישה זו, ריה"ל סבור שהעברית אינה קדושה רק בגלל תכונות ערכיות מסויימות שיש בה, אלא יש בה קדושה מהותית, בשל היותה שפה א-לוהית.

בפרשת בראשית מתוארת בריאת העולם ע"י דיבור א-לוהי: בכל יום הקב"ה אמר דברים מסויימים, וכתוצאה מכך נבראו אותם דברים. דיבור זה היה בשפה העברית, ומכאן שהעברית היא שפה א-לוהית שבה ברא ה' את עולמו. לאור זאת, קובע ריה"ל כי בניגוד לשפות אחרות, בהן אין קשר מהותי בין המילה לבין הדבר שעליו היא מורה, בעברית ישנו קשר מיוחד כזה: "הלשון הא-לוהית, לשון אשר הא-לוה בראה ולמדה לאדם ושמה על לשונו ובלבו, היא בלא ספק השלמה בלשונות, שכינויה מתאימים ביותר לכל הדברים אשר עליהם יורו... ובזה היתרון ללשון הקודש" (ד', כה).

ישנו קשר פנימי וייחודי בין השפה העברית לבין העולם, ומכאן פתח לנושא שהקבלה עסקה בו רבות - משמעות צורות האותיות, צירופי אותיות וגימטריות: "ועל יסוד זה אומרים על הכתב העברי כי צורות אותיותיו אף הן אינן מקריות... והמכוון בהן מתאים לכל אות ואות" (שם).

העברית אינה רק השפה שבה נברא העולם, אלא גם השפה שבה מתגלה ה' בנבואה ובה הוא נתן את התורה. ממילא ברור כי זוהי השפה המושלמת, שכן לא ייתכן שהקב"ה לא ישתמש בשפה השלמה ביותר כדי להביע את דברו לעולם (ב', סח).

בעקבות גישה זו, מקדיש ריה"ל את סוף המאמר השני (עב-פ) להסבר המשמעות הייחודית של הכללים השונים של השפה העברית, הניקוד והטעמים. ריה"ל מייחס חשיבות עליונה ללימוד כללי העברית, שכן בה מתגלה החכמה הא-לוהית, שכן יוצרה הוא הקב"ה.

המחלוקת שבין הרמב"ם לריה"ל בנוגע לשפה העברית קשורה לשאלה פילוסופית כללית מהי משמעותה של השפה. בשאלה זו ניטש ויכוח עתיק יומין, האם השפה היא 'טבעית' או 'הסכמית'. לפי הגישה ההסכמית, השפה היא בסך הכל הסכם שרירותי שקבעו בני האדם לכינוי דברים מסוימים בעולם. לפי הגישה הטבעית, ישנו קשר מהותי בין השפה לבין הדברים שאותם היא מתארת ואין זה מקרי שמילה מסויימת מתארת חפץ או תופעה. גישתו של הרמב"ם היא שהשפות הן הסכמיות (ראה מורה נבוכים ב', ל), ולכן הוא רואה את קדושת השפה העברית בכך שיוצריה לא יצרו בה מילים בתחום המיני. ע"פ הרמב"ם, אין קדושה מהותית במילים שכן השפה היא יצירה הסכמית אנושית בלבד.

ריה"ל, לעומת זאת, סובר שהשפות הלועזיות הן שפות הסכמיות ואילו השפה העברית היא טבעית - היא משקפת את הטבע האמיתי של המציאות. זאת מכיוון שכל השפות נוצרו ע"י בני אדם, שיכולתם מוגבלת ליצירת שפה הסכמית בלבד, ואילו השפה העברית היא שפה א-לוהית, וממילא היא שפה טבעית, הקשורה באופן פנימי לטבע המציאות.