השראת השכינה לעתיד לבוא על הר גבוה

  • הרב יצחק לוי
בשיעור הקודם התחלנו לעיין בנבואות מראה האלוהים האחרון של הנביא יחזקאל (פרקים מ-מח). בסוף השיעור הקודם התחלנו לבחון את משמעות גובהו של מקום המקדש, ועסקנו בברכת משה לבנימין ובפירוש הביטוי "בין כתפיו שכן". בשיעור זה נעסוק במשמעותה השראת השכינה דווקא במקום נמוך, ובמשמעותו של השינוי בעניין זה לעתיד לבוא.

משמעותה של השראת השכינה במקום נמוך

לאחר שלמדנו שהקב"ה בחר להשרות את שכינתו בנחלת בנימין ועמדנו על ייחודה הטופוגרפי, ברצוננו לבחון את משמעותו הרוחנית של מיקומם הנמוך של העיר והמקדש ביחס לגבעות הסובבות אותם.
פסוקים שונים בדברי הנביאים ובכתובים מתייחסים למיקומה הנמוך של ירושלים.
בתהילים (קכה, ב) נאמר:
"יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
הכתוב מעניק משמעות רוחנית לעובדה הטופוגרפית שהעיר הקדומה נמוכה מן ההרים הסובבים אותה. רד"ק מבאר:
"אף על פי שהרים סביב לה, אין לה חוזק, וישלטו הגויים וילכדו אותה אלה מאלה, ולא יהיה לה חוזק עד שיהיה עם ה' בתוכה, שיהיה הוא סביב לעמו, ושמו יהיה להם חוזק יותר מן ההרים ולא ישלוט בהם אויב מעתה ועד עולם".
נראה שהנחת היסוד של רד"ק היא שההרים הסובבים את העיר אמורים להגן עליה, ולמרות זאת – אומר הכתוב – אין היא מוגנת באמת אלא בשם ה'. ואולם, אנו מבקשים לטעון כי ההרים הסובבים את העיר הקדומה לא די שאינם מגינים עליה, אלא שהם מהווים נקודת תורפה שלה, בהיותה נשלטת על ידם, וממילא לא ההרים הם שמגינים על ירושלים כי אם ה'. לפי הבנה זו התנאים הטופוגרפיים של העיר אינם מספקים לה את ההגנה הראויה, ויוצרים תלות בהגנה האלוהית – "וה' סביב לעמו".
תיאור דומה עולה גם מכינויה של העיר – "גיא חזיון" (ישעיהו כב, א). רד"ק על אתר מפרש:
"נבואה זו נאמרה על ירושלים, וקראה 'גיא חזיון' לפי שהיא מקום הנבואה. ומה שקראה 'גיא' והיא הר, לכנותה לרעה, לפי שהפילוה יושביה לרעתם והסיבוה מהר אל הבקעה, ואינה ראויה שתיקרא עתה הר אלא גיא".
לפי הרד"ק, הכינוי "גיא" נובע ממעשיהם הרעים של יושבי העיר. על פי דרכנו, כינוי זה מתייחס למיקומה הנמוך יחסית, בין ההרים הסובבים אותה.
גם ירמיהו (כא, יג) מכנה את ירושלים "יושבת העמק צור המישור". הכינוי "צור המישור" משמעו 'צור הבולט מתוך העמק', והוא מתייחס לכך שירושלים היא גבעה הבולטת מבין העמקים שסביבה. ואולם, בגלל מיקומה הנמוך מכונה ירושלים בפסוק גם "יושבת העמק" – תיאור ההולם, כפי שמבאר יפה נֹגה הראובני, את מראה העיר כפי שנגלה לעיני הנביא הבא מענתות, מאזור האוכף שבין הר הצופים להר הזיתים.
המשמעות הראשונה כבר הוזכרה לעיל: מיקומה הנמוך של העיר מבטא את פגיעותה ואת העובדה שאין היא מוגנת באופן טבעי, ובכך הוא מבטא את תלותה היסודית בקב"ה.
איתא במדרש תהילים (סח, ט):
"'ההר חמד אלוהים לשבתו' – אין רצוני אלא בסיני, שהוא שפל מכולכם, שנאמר 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח'...           
וסיני מהיכן בא? אמר ר' יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקב"ה: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו נאה לבניו לקבל עליו את התורה. 
ומנין שעתיד לחזור למקומו? שנאמר 'נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים' – אלו תבור וכרמל וסיני וציון. 'ההרים' – ה' הרים, כלומר כמנין חמשה חומשי תורה.
כלומר: הקב"ה בוחר לשכון דווקא במקום הנמוך ביותר, בגלל ענוותנותו.
נאמר בתהילים (קיג, ד-ו):
"רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ: מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ".
גדולתו של הקב"ה היא בכך שאין הוא מוגבל למקום מסוים, והוא מתגלה בשמים ובארץ גם יחד. רעיון זה עולה במקומות רבים אחרים, כגון בפסוק אחר בתהילים (קלח, ו) – "כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע", ובמדרש (שמות רבה ב, ט) על ההתגלות בסנה: "למה נגלה הקב"ה למשה בסנה? ללמדך שאין מקום בעולם פנוי בלא שכינה, ואפילו הסנה".
תפיסה זו מנוגדת בתכלית לאמונתם של הגויים, העובדים את אלוהיהם "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים יב, ב), וכדברי רבי עקיבא במשנה (עבודה זרה ג, ה): "כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה". יסוד זה עולה בכמה מקומות בתורה ובדברי הנביאים, כגון "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק" (דברים לג, יט); "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ" (הושע ד, יג). צורת העבודה האלילית מבוססת על האמונה הגשמית, שלגובה יש בה מקום משמעותי. את קרבתם לאלוהיהם ביטאו עובדי האלילים במישור הפיזי: הם תפסו את האלים כיושבים על ההרים ובמקומות הגבוהים ושולטים על כל מי שנמצא תחתם, ועל כן קבעו את אתרי הפולחן דווקא במקומות גבוהים, המבטאים מבחינתם דמיון וקרבה לאלוהיהם. יתרה מזאת – מסתבר שלהתנשאות הפיזית היה גם מובן של התנשאות וגאווה במישור הרוחני, אולי מתוך רצון להתחרות באל השוכן למעלה. מכאן תובן הביקורת של הנביאים (ראה למשל ישעיהו פרק ב') על הגאווה וההתנשאות, שיש בהן משום חילול ה'.
בניגוד לתפיסה זו, הקב"ה מתגלה בכל מקום – הן מצד ענוותנותו הן מצד גדולתו: הוא אינו מוגבל כלל על ידי המציאות הפיזית, ועל כן הוא משגיח גם במקום נמוך ומתגלה גם בו.

בניית בית המקדש העתידי במקום גבוה

חלק מן הנביאים מתייחסים למציאות עתידית שבה יהיו הר בית ה' והמקדש במקום גבוה מאוד. משמעות השינוי היא שלעתיד לבוא לא יהיה פער בין המציאות הפיזית למציאות הרוחנית: המקום הגבוה מבחינה פיזית יהיה גם המקום המשמעותי מבחינה רוחנית, ולהיפך. במציאות העתידית תתבטל השניוּת בעולם, ותתגלה בו האחדות האלוהית. כמובן, המציאות אינה מגבילה אותו יתברך באופן כלשהו ח"ו, אך במציאותו הממשית של הר בית ה' בראש ההרים יתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיהו ב, יז).

הניגוד בין הר בית ה' ליתר ההרים

חזון אחרית הימים (ישעיהו ב, ב; מיכה ד, א) מתאר את הר בית ה' שיהיה "נכון בראש ההרים", וזאת בניגוד ליתר ההרים, שהתמוטטותם מתוארת בפסוקים רבים:
מיכה א, ג-ד: "כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל (במותי) בָּמֳתֵי אָרֶץ: וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד".        
חבקוק ג, ו: "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ".  
תהילים כט, ו: "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים".   
תהילים קיד, ד: "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן".           
איוב ט, ה: "הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ".
דברים דומים מופיעים במקורות נוספים, וראו גם בפרק מ"ו בתהילים. התמוטטות ההרים מסמלת את שבירת העבודה הזרה: הקב"ה נאבק בפולחן האלילי של אלוהי העמים.
הר ציון, לעומת זאת, יישאר נכון, והתנשאותו נובעת אפוא מהשפלת יתר ההרים האליליים על ידי ה', השוכן על הר ציון. דברים דומים אודות יציבותו של הר ה' מופיעים גם במקומות אחרים, כגון "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (תהילים קכה, א).
כיון שהר ה' לא יימוט – לא תימוט גם ירושלים, השוכנת עליו, כדרך שתימוטנה יתר הערים היושבות על ההרים. כך נאמר ביואל (ד, יז-כ):
"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד...         
מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה...
וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר".
ובזכריה:
יב, ח: "בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה' בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם".
יד, יא: "וְיָשְׁבוּ בָהּ וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח".
לסיכום: תיאור המציאות העתידית מורה על ניגוד ברור בין ההרים, שיימוטו כחלק מן המאבק האלוהי בעבודה הזרה, ובין הר ציון, שיישאר נכון ולא יימוט. ניגוד זה מבטא את נצחיותו של מקום עבודת ה', ואת זמניותם של מקומות העבודה הזרה.
מדברי הנביאים עולה בבירור כי המקדש העתידי ישכון במקום גבוה, כחלק מן המקום המרכזי שיתפוס בהיותו מקום השראת השכינה.
כפי שציינו לעיל, הנביאים ישעיהו ומיכה מתארים את מרכזיותו של בית המקדש עבור העמים כולם:
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".
רבים מן המפרשים מבינים כי המילים "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונִשא מגבעות" מתייחסות למעמדו הרוחני והערכי של הר בית ה', כמקום מרכזי שהכל יכירו בעליונותו ובחשיבותו ויעלו אליו למשפט. ברם, מהמשך הפרק בספר ישעיהו (ב, יב-יח) נראה כי אין לפסול את ההבנה שהכוונה למקום נישא גם מבחינה פיזית:
"כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל: וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן: וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת: וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה: וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה: וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף".
הנביא קושר בין גובה פיזי ובין חשיבות רוחנית, ועל כן נראה שיש להבין בדרך דומה גם את ראשיתה של הנבואה: הר ה' יהיה נכון בגובה, בראש ההרים, גם במובן הפיזי.
לאור זאת ניתן להעלות הסבר שלפיו בקיעת הר הזיתים, המתוארת בנבואת אחרית הימים של זכריה (יד, ד), תביא להגבהת הר המוריה, וממקום גבוה זה יצאו המים החיים אל הים הקדמוני ואל הים האחרון (שם, ח).
נסיים חלק זה בדברי התוספתא בברכות (א, טו), הקושרת בין חורבן לנמיכות ובין החזרת השכינה לגבהות:
"כיוצא בו 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון' (תהילים עו, ג) – וכי מה ראה הכתוב להחזיר לה שם הראשון? הרי הוא אומר 'כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת' (ירמיהו לב, לא), יכול אף עכשיו הרי היא באף ובחמה? תלמוד לומר 'ההר חמד אלהים לשבתו' (תהילים סח, יז) – הרי היא בחמדה ובתאוה, מלמד שכיפר לה חורבנה.     
מניין שאין השכינה חוזרת לתוכה עד שתיעשה הר? תלמוד לומר 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון' – מצינו כשהוא שלם קרוי הר, הא אין השכינה חוזרת לתוכה עד שתיעשה הר, שנאמר 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (בראשית כב, יד), ואומר 'זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם' (תהילים קלז, ז) – אימתי? כשיעקרו יסודותיה הימנה – 'האומרים ערו ערו עד היסוד בה' (שם)".
יש לשים לב לכך שהחזון העתידי המתאר את המקדש בראש ההרים תואם את המציאות המשתמעת מתיאור גן העדן בתורה. אמנם לא נאמר במפורש שגן עדן ניצב על הר גבוה, אך כך מתארת אותו התורה (בראשית ב, י-יד):
"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת".
התורה מספרת על נהר היוצא מעדן, משקה את הגן ומתפצל לארבעה ראשים.[1] מקובל לזהות את הפישון ואת הגיחון מדרום לארץ ישראל (גם בכך ישנן דעות שונות), ואת החידקל והפרת מצפון לה. ברור כי על מנת שנהר יוכל להשקות את העולם הוא צריך להיות גבוה מן המקומות שאליהם המים זורמים, ולכן סביר להניח כי גן עדן היה במקום גבוה, וממנו יצא הנהר המשקה את העולם. ההקבלה לגן העדן מלמדת שמציאות זו היא המציאות העליונה והשלימה שקדמה לחטא. ידועה ההקבלה בין גן עדן למקדש – ישנן דעות בחז"ל המזהות את גן עדן בהר המוריה. במובנים רבים, המקדש העתידי יהיה דומה לגן העדן בראשית הבריאה.[2] אם כן, המציאות העתידית חוזרת במובנים מסוימים לבריאה הבראשיתית, שבה המקדש שוכן במקום גבוה.
להשלמת עיוננו נחזור לנבואת יחזקאל – מהי משמעותה הרוחנית של העובדה כי חזונו של הנביא מתאר את המקדש העתידי כניצב על הר גבוה? לפי מה שהסברנו, המציאות העתידית מהווה תיקון של מה שהתרחש קודם לכן, כאשר לאורך כל ימיו היה המקדש במקום נמוך יחסית. הבאנו מספר הסברים למשמעותה של העובדה הזאת, אך גם על פי ההסברים הללו יש פער בין המציאות הפיזית למציאות הרוחנית – המקדש לא היה בנוי על הר גבוה אלא במקום נמוך יותר, למרות שהמשמעות הפשוטה של השראת השכינה במקום היא שכאן מקור הכל, וזהו המקום הנשגב ביותר בעולם.
המקדש העתידי, הן בנבואות ישעיהו ומיכה הן בנבואת יחזקאל, יהיה על הר גבוה. משמעות הדבר היא שאחדות ה' תתגלה בעולם – לא תהיה כל הפרדה בין הפן רוחני לגשמי, והמקום הנשגב מבחינה רוחנית יהיה גם המקום הגבוה מבחינה פיזית. הבנה זו תואמת את ההבנה כי המראה שבפרקים מ'-מ"ח מתאר מציאות עתידית בעלת מימד של נצח, ובמסגרת זו המקדש אכן יתקיים לעולם: השער המזרחי החיצון יהיה סגור כדי לסמל כי השראת השכינה בו היא "עד עולם", וגם הימצאות המקדש על הר גבוה מבטאת את הגילוי האלוקי המאחד בין עולם הרוח לעולם החומר, כאשר המקום המקודש ביותר נמצא על הר גבוה.
בשיעור הבא נעסוק ביחס בין מיקומה של העיר למיקומו של המקדש לעתיד לבוא ובמשמעותו.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 

[1]     בשיעורים הבאים נדון בהקבלה בין הנהר היוצא מעדן ומשקה את העולם למים היוצאים מן המקדש ומשקים את ים המלח, המתוארים על ידי יחזקאל (מז, א-יב) ועל ידי נביאים נוספים בסגנונות שונים.
[2]     קיימות הקבלות רבות בין גן העדן למקדש, ולא נרחיב בהן במסגרת זאת.