השתלטות או ייחוס - למהותו של קניין כסף

  • הרב אביעד ברטוב

א. כיצד קונים דברים?

כיצד קונים דברים? לכאורה, התשובה לשאלה זו פשוטה: נותנים תמורה למוכר ומושכים את הסחורה. ברם, לחכמי התלמוד הנחה זאת לא הייתה פשוטה כלל ועיקר:

אמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה...

ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה. מאי טעמא דריש לקיש - אמר קרא: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" (ויקרא, כ"ה יד) - דבר הנקנה מיד ליד.

(בבא מציעא מז:).

האמוראים נחלקו מהי פעולת המכר - לדעת רבי יוחנן מדאורייתא מעות קונות, דהיינו התשלום הוא פעולת המכר, אך חכמים תיקנו שמשיכת החפץ תקנה במקום התשלום. ריש לקיש חולק עליו וסבור שמשיכה ה"מפורשת בתורה" קונה, ולא התשלום.

רבי יוחנן סובר שחכמים תיקנו שמשיכה תקנה במקום תשלום, כדי להגן על הלקוח מפני התרשלות המוכר בשמירה על המטלטלין לאחר התשלום. הרמב"ם בהלכותיו מסכם את הדברים:

ולמה תקנו חכמים דבר זה במטלטלין? גזרה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, וכגון שנפלה דליקה ונשרף, או באו ליסטים ונטלוהו. אם יהיה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יצילהו, לפיכך, העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל החפץ, שאם אבד חייב לשלם.

(מכירה, ג', ה).

בסופו של דבר כולם מודים שלמעשה משיכה קונה, אך האם למחלוקת יש השלכות הלכה למעשה?

ב. הגנת המוכר

הגמרא הכריעה כשיטת רבי יוחנן, שדבר תורה מעות קונות ומשיכה היא תקנת חכמים, ולהכרעה זו ישנה משמעות חשובה לעניין חזרה ממכר, דהיינו מתי וכיצד הקונה והמוכר יכולים לחזור בהם מן העסקה. בשאלה זו עסקו כבר התנאים במשנה:

כיצד? משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו. נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות -  יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו. רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו ידו על העליונה.

(בבא מציעא, ד', ב).

לשיטת תנא קמא, ניתן להתחרט אחרי התשלום לפני המשיכה, אך תהיה קללת 'מי שפרע' על מבטל המכר. לדעת רבי שמעון, לעומת זאת, רק מי שכסף בידו יכול לבטל את המכירה. הלוקח יכול לחזור בו כל עוד הוא נתן את המעות למוכר. הגמרא (בבא מציעא, מז: - מח:) מבינה כי כדי להבין את מחלוקת התנאים עלינו לנקוט עמדה במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הנ"ל. לדעת ריש לקיש מחלוקת התנאים שלפנינו היא בשאלה האם מדאורייתא מעות קונות או משיכה קונה: לדעת רבי שמעון מן התורה מעות קונות לכן כל הצדדים יכולים לחזור בהם מן העסקה כל עוד לא בוצעה העברת המעות. לדעת חכמים משיכה קונה וכל עוד לא בוצעה המשיכה הצדדים יכולים לחזור בהם. לאור זאת, ריש לקיש מסביר כי שיטתו שמשיכה קונה מן התורה מתאימה רק לשיטת חכמים. לדעת רבי יוחנן, הסבור שמן התורה מעות קונות ומשיכה היא תקנת חכמים. התנאים נחלקו בהיקפה של תקנת החכמים 'משיכה קונה' - האם היא תוקנה לטובת הלקוח בלבד בשל החשש 'נשרפו חטיך בעלייה', או שמא לאחר שחכמים תקנו שמשיכה קונה הם שינו אופיו של המכר: מעתה, פעולת הקניין השתנתה ורק משיכה קונה, ולכן גם המוכר יכול לחזור בו לאחר התשלום לפני המשיכה.

אם נחזור לשאלתנו מהי הנפקות הלכתית בין מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן, התשובה לדבר היא במקום בו הלקוח נתן את המעות וחזר בו מן העסקה: לדעת ריש לקיש מאחר שמשיכה קונה כל עוד הלקוח לא משך את החפץ הוא יכול לחזור בו, אולם לדעת רבי יוחנן מאחר ומעות קונות מן התורה - יכול להיות שעשו גם הגנה למוכר ושוב אין הקונה יכול לחזור בו.

הלכה למעשה הרמב"ם פוסק כך:

אחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין נקנין במעות דין תורה, ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו. אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה.

(הלכות מכירה, ג', א).

על פניו דומה שהרמב"ם הכריע כשיטת רבי יוחנן שמעות קונות 'דין תורה', אלא שהוא הכריע כשיטתו עם דיוק מאוד משמעותי. מאחר שמעות קונות מן התורה מרגע נתינת המעות הצדדים אינם יכולים לחזור בהם מן העסקה, דבר זה לא נובע מתקנת חכמים כפי שמשתמע מן התלמוד, אלא מיסוד הדין שהמעות הם שיוצרים את הקניין. וכאן עולה השאלה מהיכן שאב הרמב"ם את המקור לדבריו ? תשובה לדבר תמונה בהבנת המקור לדברי רבי יוחנן 'דבר תורה מעות קונות'.

ג. המקור לקניין כסף

בפירושו של הרי"ף לסוגיה בבא מציעא יש הרחבה לדברי רבי יוחנן:

א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות: אם גופו קונה ממונו לא כל שכן?

 (רי"ף, בבא מציעא, כח:).

לרי"ף הייתה גרסה אחרת בגמרא לדברי יוחנן: "אם גופו קונה ממונו לא כל שכן" - כפי שכסף יכול לקנות את גופו של האדם דהיינו קניין עבד (משנה, קידושין, א, ב), כך הכסף קונה גם את ממונו של האדם, דהיינו מטלטלין. ברם, רש"י סבור שהמקור לדברי רבי יוחנן שדבר תורה מעות קונות הוא קל ולומר מהקדש:

דכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו[1] - קל וחומר בלוקח מן ההדיוט.

(עירובין פא:, ד"ה "דבר תורה מעות קונות").

ניתן לומר כי מחלוקת רש"י והרי"ף היא מחלוקת צדדית לגבי מקור הלימוד גרידא, אך הבנה אחרית היא שמדובר במחלוקת מהותית לגבי אופי קניין כסף, שכן מקור הלימוד מלמד על אופי הקניין. בקניין עבדים האדון קונה את העבד, משעבדו, ומשתלט על מעשי ידיו; בהקדש, לעומת זאת, הקניין משמש ככלי פורמאלי להעברת הקדושה מחפץ מסוים לרעהו וליחסו לחול במקום ליחסו לקודש. כלומר, בקניין עבדים מדובר בהשתלטות ואילו בהקדש מדובר בייחוס, וייתכן שהרי"ף ורש"י נחלקו האם קניין כסף הוא השתלטות או ייחוס. נראה שהרמב"ם שראינו לעיל סובר כרי"ף, ולכן מרגע נתינת המעות אף אחד מהצדדים לא יכול להתחרט.

יש להדגיש כי גם על פי גישה זו בעולם הקודש קניין כסף הוא ייחוס ולא השתלטות, כפי שעולה בהלכה הבאה ברמב"ם:

נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אף על פי שלא רחץ - מעל, שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה. וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות - מעל אף על פי שעדיין לא עשו מלאכתו.

(מעילה, ו', ט).

כאשר אדם עושה שימוש בקודש שמטרתו חיצונית לצרכי הקודש הוא עובר על איסור מעילה. במקרה שלפנינו אדם לקח פרוטה מממון קדש ועשה בה שימוש לצרכיו הפרטיים, וכעת עולה השאלה מתי נעשתה המעילה. לכאורה, הדבר תלוי בשעה שבה המכירה מתבצעת. ראינו לעיל שגם לפי רבי יוחנן חכמים תיקנו שמשיכה תקנה ולא התשלום, אך למרות זאת הרמב"ם קובע שהמעילה תלויה בתשלום ולא במשיכה. ההסבר לכך הוא שבהקדש, בשונה מקניין, קניין המעות הוא פעולה של ייחוס ולא של השתלטות: כאשר האדם מייעד את המעות לשימוש של חולין הוא קנה בהם שירות ושינה את יעוד המעות, והקניין חל לכל דבר ועניין.

ד. מבראשית למשפט

עד כה ראינו שתי הבנות של קניין כסף - השתלטות או ייחוס. הרש"ר הירש, בפירושו לתורה, תפס את קניין הכסף בצורה שונה לחלוטין. ראשית, את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הוא הבין כמחלוקת מהותית אודות טבעה של הזכות הקניינית:

אם נבקש את המקור לכל זכות בעלות, נמצא שהבסיס לכל בעלות הוא מאמר ה': "וכבשה" (בראשית א, כח); כי ה', שהוא קונה שמים וארץ, שם את האדם בארץ על מנת ש"יכבשנה"; הווה אומר: על מנת שיזכה בה תוך כדי הפעלת כוחו. מעתה זה המשפט המקורי של הקניין: האדם ניגש אל הטבע החופשי, שעדיין לא זכה בו אדם; והרי הוא מביא משם חפץ לתחום כוחו ומביע את רצונו לזכות בו; או רצון זה מובן ומוכח מאליו. באותה שעה הרי החפץ נעשה "שלו", על - פי רצונו המפורש של קונהו הקדמון. שאר בני אדם חייבים לכבד את בעלותו על החפץ, ואין הם יכולים לזכות בו בלא רצונו. נמצאת אומר: בחפצי הפקר - הכוח ("כבישה") מקנה זכות; ובלשון ההלכה: "משיכה" או "הגבהה" מביאה לידי בעלות. אולם גם כאן לא עצם הכוח הוא מקור הזכות, אלא גם כאן הכוח מקנה זכות רק מפני שקדמה לו הבעת רצון של הקונה הקדמון. מושג הבעלות מבוסס אפוא על יחסים אישיים ועל יחסים של חפץ. יחסים אישיים: רצון הקונה הקדמון ורצון הקונה מידיו; יחסים של חפץ: תפיסתו של החפץ. והיה אפשר להסיק מכאן, שיש לדון כך גם בתחום יחסי הבריות: הבעלות תעבור מאיש לאיש באותה דרך עצמה - על - ידי תפיסת החפץ בידי הזוכה בו, אחרי הבעת רצונם של הבעלים המתחלפים (הבעלים הקודמים והבעלים של עכשיו). וזו היא באמת שיטתו של ריש לקיש, האומר: מיטלטלין נקנין במשיכה מן התורה. כנגד זה לשיטת ר' יוחנן, הרי דרך זו של קניין בעלות נוהגת מן התורה רק בעולם של בני נח; ואילו באידיאל של מדינת - המשפט היהודית אין הבעלות נקנית אלא בכסף (בכורות יג ע"ב).

זכות הבעלות הטבעית נובעת מפעולת 'הכיבוש' - האדם משתלט על המשאב בכוחו ובכך הוא הופך להיות ברשותו. מקורה של זכות טבעית זו היא בפסוקים של ספר בראשית הקוראים לאדם 'לכבוש' את העולם ולנצל את משאביו, ובלשונו של הרש"ר: 'רצונו של קונהו הקדמון' הוא אשר מקנה לאדם הכובש את הבעלות על החפץ ומחייב את יתר בני האדם לשמור על זכות זו. אולם, יש להבחין בין שני סוגים של חפצים: בין החפצים הבאים מן ההפקר, בהם האדם הכובש משתלט על החפץ ובכך הוא הופך אותו לקניינו, לבין חפצים שיש להם בעלים, בהם אין די בפעולת הכיבוש לבדה, אלא יש צורך בהסכמת הבעלים. כך סבור ריש לקיש שאומר שמשיכה קונה מן התורה, והקניין נעשה לאחר הסכמת הבעלים יחד עם פעולת הכיבוש של הלקוח. אולם, רבי יוחנן סבור שיסודם של קנייני התורה איננו בפעולת הכיבוש, אלא בפעולה המשפטית של 'קניין הכסף', כפי שהרש"ר ממשיך לבאר:

אם אין אנחנו טועים, הרי שיטה זו באה להבליט את ההבדל שבין שני התחומים השונים עקרונית: בין תחום הטבע, שבו האדם מתייחס אל החפצים, לבין זירת המשפט, הקובעת את היחס שבין אדם לחבירו. שם, בתחום הטבע, האדם מתייחס אל החפץ שאין לו זיקת בעלים ואישיות; ורק שם הכוח של תפיסת החפץ הוא מקור של זכות. ואילו כאן, בנכס הקנוי לבעליו, הרי החפץ בטל באישיות; וכאן תפיסת החפץ לא תסייע לקניין בעלות, אף לא בדרך השלמה. בתחום היחסים שבין אדם לחבירו רק הזכות היא מקור של בעלות. עם קניין הזכות נקנה גם החפץ בכל מקום שהוא; והרי הוא עובר מיד לבעליו החדשים. קניין הזכות וקניין הבעלות חופפים מכל בחינה. אולם הזכות נקנית על - ידי קבלת הדמים מידי הלוקח; ובאותה שעה גם החפץ עובר לבעלותו: "דבר תורה מעות קונות". הנה זה האידיאל המשפטי של המדינה היהודית; אך אין חזון זה יכול להתגשם, אלא אם כן כל אדם זהיר בממון חבירו כבשלו, ונמצא שרכוש הלוקח, שעודנו ברשות המוכר, משתמר בידי המוכר כרכושו הוא. וחכמים היו סבורים, שאי אפשר להשתית את המסחר הכללי על זהירות כגון זו בדיני ממונות; משום כך החזירו גם את המסחר היהודי אל נקודת המעמד של בני נח ותיקנו, שגם כאן רק משיכה קונה במיטלטלין - "גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה"...

קניין הכסף מבוסס על היחס הבין האישי שבין הלקוח לבין המוכר: רק כאשר הלקוח יעביר למוכר את התמורה על החפץ הקניין יצא אל הפועל. יש צורך בהסדרה של היחסים בין המוכר לבין הקונה כדי לאפשר את הקניין, ולא די בהשתלטות לבדה.

ה. תורת המשפט

הערה קטנה לסיום. במחלוקת היסודית שבין ריש לקיש לבין רבי יוחנן אנו רואים גם מפגש בין עולם בית המדרש לעולם המעשה. ריש לקיש, שבא מעולם הפשע, הבין שבעולם המעשה הקניין היא פעולה של השתלטות. לעומת זאת, רבי יוחנן, שבא מעולם בית המדרש, רצה למתן את התחושה האנושית ולהפכה לפעולה משפטית. פעמים רבות עולם המשפט מתיימר לעדן את התנהגות האנושית. בימינו בית המשפט העליון מנסה לא אחת לעצב את המדיניות המשפטית שלו על פי עולם הערכים והשקפה של 'הציבור הנאור', ובכך למתן את המציאות המשפטית שלדעתו מגיעה מעולם ערכים אחר. השופט אהרון ברק, אשר קבע במסמרות את מושג 'הציבור הנאור', הכיר לא אחת שהלכה למעשה במציאות המשפטית הישראלית קשה ליישם את מדיניות זו. באחד מפסקי הדין המפורסמים שלו קובע ברק שלגבר הישראלי יש טענת קנטור כאשר הוא תופס את אשתו עם גבר זר והורגו. טענה זו, שפעולת ההריגה במקרה כזה נובעת מכך ש'דמו של הגבר ישראלי רותח' היא טענה ש'הציבור הנאור' יתקשה לקבלה במסגרת עולם הערכים שלו, והוא יתיימר לעדנה. ברם כפי שראינו בעולם המשפט לא כל טבעיות אנושית ניתן לעדן באמצעות המשפט...

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   תוספות במסכת שבת (קכח., ד"ה "ונתן הכסף וקם לו") מעירים כי הדרשה הנזכרת בדברי רש"י מבוססת על פסוק שאינו קיים - "ונתן הכסף וקם לו". תופעה זו שהגמרא לכאורה משנה פסוקים לטובת דרשה מסוימת היא תופעה מוכרת ממרחבי הש"ס, והתוספות שם עומדים על הדברים:

אין הפסוק כן, אלא "ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו" (ויקרא, כ"ז, יט). ודרך הש"ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר.