התאמת בניין המשכן לתנאי המדבר ואופן בנייתו

[1]בשיעור זה נעסוק בהתאמה בין בניין המשכן לתנאי ההליכה במדבר. בשיעורים הקודמים ראינו את המשמעות הרוחנית של כל חלק וחלק, אולם דרך בניית המשכן נעשתה גם על מנת שיוכל להתאים לתנאי המדבר. בנוסף, מפאת אופי ההליכה במדבר, המשכן היה בנוי כך שניתן היה לפרקו ולהרכיבו בקלות (חלקיו השונים מותאמים זה לזה, נוחים לפירוק, למשא ולהרכבה מחדש).        

הדבר המאלף הוא כי תכנון המבנה של המשכן על כל פרטיו וחלקיו הינו תכנון אלוקי. כפי שראינו בשיעורים קודמים, ברור כי אין הכוונה רק לתכנית כללית אלא תבנית המשכן ותבנית כל כליו כוללים את כל פרטי הפרטים של חומרי הבניה, וכן את כל החלקים השונים המחברים בין הקרשים ליריעות וכל פרטי הכלים למיניהם.

מאידך גיסא, מתברר כי חומרי המשכן, צורתו והחיבור בין חלקיו השונים עשויים באופן כזה שיתאים באופן מדויק למציאות המדבר, ולאקלים המדבר, וכן לעובדה כי בדרכם של בני ישראל ממרגלות הר סיני לארץ ישראל יצטרכו לפרקו ולהרכיבו מחדש במקומות רבים ושונים.

לא רק שאין כל סתירה בין הדברים אלא להיפך, קיימת התאמה מופלאה בין שני הצדדים הללו. הקב"ה מתגלה לנו ומצווה אותנו לבנות מקדש על מנת לשכון בתוך בני ישראל. מקדש זה הוא בניין אלוקי שכמותו ראה משה על הר סיני והוא מתאים במדויק לתנאים והמצב בו בני ישראל מצויים ושכינה מתגלה אליהם בהתאמה מלאה למציאותם הפיסית באותה העת.

חשוב להדגיש כי התורה מתארת את מבנה המשכן שיש לו ללא ספק משמעויות רוחניות אך בהתאמה מוחלטת למקום ולזמן בו בני ישראל נמצאים. לא רק שאין הדברים סותרים אלא שבמובן מסוים הם משלימים האחד את השני. כלומר, הדבר הדומה ביותר למציאות הארצית במדבר הוא אוהל כמתואר בפרשת תרומה, אלא שלאהל הזה ישנה משמעות רוחנית עליונה מפני שהוא מגלם בעולם את מקום משכנה של השכינה.

ננסה להתבונן במבנה המשכן ולראות כמה וכמה היבטים בהם המבנה מתחשב במציאות המדברית.

חיבור הקרשים לאדנים

"וְעָשִׂיתָ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים. עֶשֶׂר אַמּוֹת, אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ, וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד. שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה, לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן... וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו"     (שמות כ"ו טו-יט).

הגמרא במסכת יומא דורשת כי קרשי המשכן הוצבו במשכן דרך גדילתן (יומא עב). ומבאר האבן עזרא: "שיהיה צד העץ של השורש למטה וצד ראש העץ למעלה בדרך גדולה".

מגוף הקרשים נמשכים שתי ידות התקועות בשני אדנים אדן לכל יד והן מעין יתדות. היד עשויה על ידי חריצה בקרש עצמו, רוחבה רבע אמה, עובייה חצי אמה וגובהה אמה. רוחב האדנים היה שלשת רבעי אמה, אורכם וגובהם אמה והם חלולים לצורך כניסת ידות הקרשים בתוכם. האדנים הם יסודות המשכן, כל שני אדנים משמשים בסיס לקרש אחד.

הסיבה שישנן שתי ידות ולא אחת היא כדי שלא יוכל הקרש להסתובב כדלת על צירה אלא יהיה מוצב בחזקה על מקומו.

כל אדן נפרד מחבריו. לכאורה, היה ניתן לחשוב על אפשרות אחרת בה כל האדנים קשורים זה לזה. אולם, בדרך זו, שקיעת הקרקע מתחת לאדנים היתה מושכת ומערערת את המבנה כולו. גם בימינו בונים יסוד של מבנה עראי חלקים חלקים בלתי מחוברים למבנה כולו, כך שאם ישקע אחד החלקים הוא לא יגרור אחריו את המבנה כולו.

מה היתה מטרת האדנים? הרלב"ג מפרש כי מטרת האדנים היתה הן לדאוג לייצוב את המבנה, והן לשמור על ראשי הקרשים שלא יתבלו בארץ. בסך הכל תפקיד האדנים היה לייצב את הקרשים כך שלא יתמוטטו, ולאפשר בקלות את העמדת הקרשים ופריקתם.

התורה מתייחסת לעוד כמה דברים בעזרתם מחברים בין הקרשים השונים והופכים אותם לגוש יציב וחזק העומד בפני רוחות המדבר מעבר לידות ולאדנים.

הטבעות

 "וְיִהְיוּ תֹאֲמִם, מִלְּמַטָּה, וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל-רֹאשׁוֹ, אֶל-הַטַּבַּעַת הָאֶחָת; כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם, לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ"            (שם כד).

כל שני קרשים היו מחורצים בסמוך לדופן מלמעלה כדי לחבר כל שני קרשים מלמעלה באמצעות טבעות, וכך מקשרות ומצמידות הטבעות את כל הקרשים יחד. הקיר הצפוני והדרומי היו מחוברים בשני המקצועות (-הפינות), אל הקיר המערבי על ידי שתי טבעות גדולות. וכך הוצמדו שלושת הקירות של המשכן זה לזה.

הבריחים

 "וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים, חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע-הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע-הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית, וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה. וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, מַבְרִחַ מִן-הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְאֶת-הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב, בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת-הַבְּרִיחִם זָהָב"                (שם כז-כט)

הבריחים מחברים בין הקרשים כדי לייצבם והם היו מהדקים את הקרשים של כל צלע לגוש אחיד. בסך הכל היו בשלושת הדפנות של קרשי המשכן (הצפונית, המערבית והדרומית) שלושה בריחים - תחתון עליון ותיכון. העליון והתחתון היו מורכבים משני חלקים שכל אחד הגיע עד אמצע הדופן, ואילו התיכון עשוי מחלק אחד בלבד. העליון והתחתון היו חיצוניים, ואילו התיכון היה פנימי^[2].

הגמרא בשבת הדנה במבנה המשכן קובעת:

"והבריח התיכן בתוך הקרשים. תנא: בנס היה עומד"

                                                                            (שבת צח:).

הגמרא קובעת כי הכנסת הבריח התיכון לקרשים היתה נעשית בנס. כשהגיע הבריח לקצה הקיר, היה נכפף מעצמו ופונה לנקב המפולש שבקיר השני. יש לציין כי הבריתא דמלאכת המשכן חולקת על הגמרא הנ"ל וסוברת כי אורך הבריח התיכון לא היה שבעים אמות אלא לכל קיר הכניסו בריח תיכון בפני עצמו.

הסינין^[3]

"שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן"   (שם יז).

כותב הרמב"ן:

"...אבל בברייתא של מלאכת המשכן מצאתי ושני הסנין יוצאין מן הקרשים, שנים לכל אחד ואחד, שמשקיע את הזכר בתוך הנקבה, שנאמר משולבות אשה אל אחותה, דברי רבי נחמיה, שרבי נחמיה אומר אין ת"ל משולבות, ומה ת"ל משולבות, שעושה להם שלבים כסולם המצרי. ופירוש סנין כעין שעושין בארגזין להדק ולחבר הדפין זה בזה כמין יתדות של עץ... וכפי זה נראה שיאמר הכתוב שיעשה שליבה יוצאה מן הקרש כעין הוצין זכרים, וכנגדו בקרש שבצדו שליבה אחרת נקובה, ומכניס הזכר לתוך הנקבה, וכן בקרש האחר, שתהא בכל קרש שתי שליבות נכנסות זו בזו..."             (שם).

הרמב"ן כותב כי כי בכל קרש היתה בלוטה היוצאת מרוחבו של הקרש, אשר היתה נכנסת לתוך שקע הנמצא בקרש שלצידו.

בשלושת האמצעים הללו: הטבעות, הבריחים והסינין התייצבו הקרשים בכל פאה כגוש מלוכד, וזאת בנוסף ליציבות של כל קרש בפני עצמו בידות ובאדנים.

המוט / הכלונס

"וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת. וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת, וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף"                        (כ"ז, ט-י).

המוט המונח על הווים שהמסך תלוי בו מגיע עד קצה הקרש הראשון בצפון ובדרום ומונע את הקרשים מלנטות כלפי פנים. המסך היה תלוי כנראה מאחורי העמודים^[4]. בצורה כזו, הפרוכת היתה תלויה על כלונס שהיה מונח על ראשי העמודים, ועליו היתה הפרוכת כרוכה ומשתלשלת ויורדת ממנו.

יריעות המשכן

לארבעת כיסויי המשכן: יריעות המשכן, יריעות האוהל, עורות האילים המאודמים ועורות התחשים, היו ארבע מטרות:

• להסתיר המשכן מעין רואה.
• שיהא המשכן דומה לאוהל כמקובל במדבר באותו הזמן.
• להרבות יופיו מבפנים.
• לשמש מחסה מפני המטר, הרוח וחול המדבר.        

על אופן בניית היריעות, ניתן להעיר מספר הערות:

• חיבורן של חמש יריעות בנפרד וחמש יריעות בנפרד מובן - לא היה מן הראוי לתפור את כל עשר היריעות יחד משום שהיה קשה מאד לטלטל משא כבד כזה ממקום למקום ולסדר אותו על גבי הקרשים. החלוקה לשני חצאים מקלה על העבודה.
• חיבור המחברות על ידי קרסים ולולאות. המחברות מחוברות זו לזו בקלות על ידי חיבור ארעי. כל פעם שיוקם המשכן, ניתן לחבר את המחברות על ידי לולאות וקרסים ובקלות תיפרדנה זו מזו כשיורד המשכן על ידי הסרת הקרסים מתוך הלולאות.
• חיבור יריעות המשכן למבנה המשכן על ידי יתדות. בכתוב אין מפורש אם היתדות היו מחוברות אל הקרקע, או אל הקרשים. אנחנו נוטים יותר לאפשרות כי היתדות מחוברות אל הקרקע.

עורות אילים מאדמים ועורות תחשים

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, מעל ליריעות העיזים לאוהל היה מכסה עשוי עורות אלים מאדמים ועורות תחשים. מעבר למחלוקת התנאים בשאלה האם מדובר על מכסה אחד או שניים (שבת כח), הדעה המקובלת (פרט לדעת המדרש הגדול) היא כי כיסויים אלו כיסו רק את הגג אך לא את הקירות.

גם היום שוטחים הבדואים לפעמים עורות על אוהליהם. הצבע האדום, הבולט לעין מרחוק היה משמש גם בנוהג העמים לציין את האוהלים המקודשים.

מכסה עורות התחשים היה מגן על היריעות שלא ייכנסו מי גשמים למשכן וכן להגן עליו מפני הרוח והחול של המדבר. בדומה לכיסוי זה, כלי המשכן היו מכוסים עור תחש בזמן נשיאתם במדבר מתחנה לתחנה, כפי שהדבר מפורט בתורה (במדבר ד).

קלעי החצר

"כָּל קַלְעֵי הֶחָצֵר סָבִיב שֵׁשׁ מָשְׁזָר"           (שמות ל"ח, טז).

החצר היתה מוקפת בקלעים של פשתן שש משזר מעשה רשת, כדי שיעמדו בפני רוחות המדבר. אילו היו הקלעים אטומים היתה הרוח עוקרתם ומסיעתם ממקומם.

הקלעים, באורך מאתיים ושמונים אמה, הקיפו את חצר המשכן כשהם תלויים על חמישים וששה עמודים. מאה אמה בצפון ובדרום, וחמישים אמה במערב ובמזרח (חמש עשרה אמות בכל כתף ועשרים אמות מסך פתח שער החצר). גובה הקלעים חמש עשרה אמות, חמש אמות מעל לגובה המשכן והמזבח, כדי שלא יהיו הכהנים נראים בעבודתם.

את הקלעים תלו על עמודים והם היו מחוזקים על ידי מיתרים המקשרים אותם אל יתדות נחושת התקועות בארץ מן הצדדים.

ייתכן, וכך מציע קסוטו (שם ע' 255) כי הקלעים היו תלויים במוטות עץ המונחים על ווי כסף הנעוצים בראש העמודים, והיו קשורים אל העמודים למעלה, למטה ובאמצע.

אל הקלעים חוברו חישוקים שהיו כנראה מעין טבעות המקיפות את העמודים בגבהים שונים. ייתכן שהם ניצבו למעלה, למטה ובאמצע והם שימשו הן לנוי והן לקשירת הקלעים אליהן ברצועות או בחבלים דקים, כדי שלא יזוזו ממקומם מחמת הרוחות המנשבות.

בקצה העליון של הקלעים, היו מחוברים קונדסין - כמין מוטות, ברווח של חמש אמות זה מזה. אורך הקונדסין אמה ורוחבם חצי אמה וטבעות היו קבועות באמצעיתם בהם נתלו הקלעים על ווי העמודים כדי שיהיו נוחים ליפרש.

הכלונסאות, העוברים דרך ראשי הכסף משלבים את העמודים למסגרת מחברת המוסיפה יציבות לעמודים ולקלעים מסביב לחצר.

מארבעת צידי העמוד תקועות באדמה ארבע יתדות נחושת ואליהן מחוברים מיתרים הקשורים בראשי העמודים ומתוחים כמיתרי אהל.

יתדות נחושת

"לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת"       (שמות כ"ז, יט).

מבאר רש"י:

"יתדות כמין נגרי נחושת עשויין ליריעות האוהל ולקלעי החצר קשורים במיתרים סביב סביב בשיפוליהן כדי שלא תהא הרוח מגביהתן. ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורין ותלויים וכובדן מכביד שפולי היריעות שלא ינועו ברוח"    (שם).

כלומר, היתדות היו מחוברות בעזרת הקלעים לקרקע על מנת שלא יתעופפו ברוח.

דמיון המשכן לאהלים של נודדי מדבר

צורת המשכן דומה מאד לצורת אוהלים והמשכנות של נודדי המדבר. וכך כותב קסוטו בפירושו (שם 241-242):

"אוהלי הבדואים עשויים יריעות יריעות, והיריעות הן אריג של חוטים טווים מן הנוצה השחורה של העיזים. הטוויה והאריגה, ואף תפירת היריעות זו בזו, מסורות לנשים. הגברים תוקעים בקרקע עמודי עץ ונוטים עליהם את היריעות, וכדי שיוכל האוהל לעמוד בפני רוח מצויה ובפני רוח שאינה מצויה משתמשים במיתרים מתוחים, הקשורים באחד מראשיהם אל החלק העליון של האוהל ובראשם השני אל יתדות תקועות בקרקע. שטח הקרקע שהאוהל מכסה אותו הוא מרובע, בצורת מלבן. וכיוצא בזה אנו למדים מן הציורים ומן התבליטים הקדומים.

גם האוהל המקודש לה' היה עשוי יריעות, ודווקא יריעות עיזים שחורות, אבל יריעות אלו משמשות רק לשם הגנה חיצונית או מפני הגשמים והרוחות והעפר וחום השמש, אבל מתחת ליריעות האלה, כלומר מבפנים, היו נטויות יריעות אחרות, יריעות נאות ומהודרות, מעשי ידי אומן. כדוגמת הנערה של שיר השירים, השחורה כאהלי קדר אבל נאוה כיריעות שלמה, כך היה המקדש שחור מבחוץ כאהלי הבדואים אבל מהודר ונאה ביריעותיו שמבפנים, כיאות למשכנו של מלך. והעמודים שהיו נושאים עליהם את היריעות לא היו ענפי אילנות גסים כאלה של אוהלי ההדיוטות, אלא אף הם היו מעשי ידי אמן, קרשי עץ מצופים זהב, סמוכים זה לזה עד כדי יצירת כתלים רצופים, ומיוסדים על אדנים כבדים של כסף. גם השטח שלו היה מרובע בצורת מלבן, אבל רחב וארוך הרבה יותר משטחו של אוהל רגיל, ומסביב לו חצר מרווחת".

הדמיון הנראה בין מבנה המשכן לאהלים המצויים בתקופה זו במדבר אינו עניין טכני כלל ועיקר, המשכן הינו סמל מוחשי למקדש של מעלה. ציוויו של הקב"ה לעשות כאשר אתה מראה בהר משמעותו כי המשכן של מטה הינו כביכול העתק של משכן של מעלה. אך על מנת שבני ישראל במדבר יוכלו לתפוס ולהבין את משמעות המבנה שנבנה יש צורך לבנותו כדוגמת הצורה בה היו בני אדם בזמנו של הכתוב מתארים להם מושב אלוקי.

ואכן, שכיניהם של עם ישראל היו מתארים להם מושב אלוהי הבנוי בצורת אוהל מלבני ועליו יריעות כדוגמת האוהלים המצויים במדבר, וחלוקתו הפנימית של האוהל והכלים המצויים בו מקבילים לצורה המקובלת בהיכלות של מלך בתקופתם כיסא, הדום, מנורה ושולחן.

עמוס חכם בפירושו דעת מקרא לשמות מביא את דברי הסיכום הבאים בקשר למשכן:

"עקרו של דבר הוא, שדברה תורה בלשון בני אדם, והכתוב מדמה צורה ליוצרה, ואת מלכות הרקיע כעין מלכות הארץ. ואף המשכן, המסמל את שכינת ה' בתוך בני ישראל, בנוי בדמות דירת אוהל העשויה למלך בשר ודם, ההולך עם עמו בדרכי נדודים במדבר. בני העם שוכנים במדבר באהלים עשויים יריעות, ומשכנו של המלך עשוי אף הוא יריעות. אלא שתחת היריעות יש כתלים של קרשים, והיריעות ערוכות בשכבות אחדות המונחות זו על גב זו. ויש במשכנו של המלך שני מדורים: מדור פנימי ומדור חיצוני. בפנימי- המלך בעצמו ובכבודו יושב שם, נסתר מעיני נתיניו ועבדיו, ואין רשות להיכנס שמה אלא לראש השרים, כאשר המלך קורא לו במפורש. במדור החיצוני- משרתי המלך עורכים שם שולחן לפני המלך ומאירים שם באור נרות בהיר וזך וגם מקטירים שם בשמים לריח טוב. ולפני משכנו של המלך יש חצר, ושם משרתי המלך מבשלים ואופים לצרכי בית המלך. ואף בני העם נתיניו של המלך נאספים שם לתת כבוד למלכם ולשמוע את רצונו ואת מצוותיו. לפי דוגמה זו יש להבין את סדר המשכן וכליו: קדש הקדשים- החדר הפנימי המוסתר על ידי הפרוכת – הוא המדור המיוחד לשכינת ה' אלוהי ישראל, ואין שם כיסא למושב, אלא מושבו של ה' הוא, כביכול, על שתי כנפי הכרובים הפרושות ונוגעות זו בזו.

במדור החיצוני של המשכן שלושה כלים: השולחן, אשר עליו לחם הפנים תמיד. המנורה, שבה נר תמיד. ומזבח הקטורת שעליו מקטירים קטורת תמיד, כביכול, כמלך בשר ודם שתמיד יש לפניו שולחן ערוך ונר ובשמים המעלים ריח טוב מקוטרים לפניו. וכשהמעשים האלה נעשים לפני ה' אלוהי ישראל, יש כאן לקח מוסרי להזכיר לאדם את כל הטובות עשה הבורא עמו – שנתן לו פה לאכול לחם, ועיניים לראות אור, וחטם להריח בו".