תורה כה | התבודדות

הִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל, דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה, וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז (בִּמְדִינָתֵנוּ) כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁך אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל כָּך בְּהַלָּשׁוֹן, כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ כִּי הַלֵּב נִמְשָׁך וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ, וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל חַד לְפוּם דַּרְגֵּהּ. וְיִזָּהֵר מְאד לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהַתְמִיד בָּזֶה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם שָׁעָה מְיֻחֶדֶת כַּנַּ"ל, וּשְׁאָר הַיּוֹם יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְהַנְהָגָה זוֹ הִיא גְּדוֹלָה בְּמַעֲלָה מְאד מְאד וְהוּא דֶּרֶך וְעֵצָה טוֹבָה מְאד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך, כִּי זאת הִיא עֵצָה כְּלָלִית שֶׁכּוֹלֵל הַכּל, כִּי עַל כָּל מַה שֶּׁיֶּחְסַר לוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אוֹ אִם הוּא רָחוֹק לְגַמְרֵי מִכּל וָכל מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך, עַל הַכּל יְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך כַּנַּ"ל. וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים נִסְתַּתְּמִין דְּבָרָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו לְדַבֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן זֶה בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאד, דְּהַיְנוּ הַהֲכָנָה שֶׁהוּא מוּכָן וְעוֹמֵד לְפָנָיו יִתְבָּרַך וְחָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לְדַבֵּר אַך שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל, זֶה בְּעַצְמוֹ גַם כֵּן טוֹב מְאד וְגַם יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ שִׂיחָה וּתְפִלָּה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ יִצְעק וְיִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁנִּתְרַחֵק כָּל כָּך עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ לְדַבֵּר. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים שֶׁיַּחֲמל עָלָיו וְיִפְתַּח פִּיו, שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו. וְדַע, שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים מְפֻרְסָמִים סִפְּרוּ שֶׁלּא בָּאוּ לְמַדְרֵגָתָם, רַק עַל יְדֵי הַנְהָגָה זוֹ וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין מֵעַצְמוֹ גּדֶל מַעֲלַת הַנְהָגָה זוֹ, הָעוֹלָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה. וְהוּא דָּבָר הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ מִקָּטן וְעַד גָּדוֹל, כִּי כֻּלָּם יְכוֹלִים לִנְהג הַנְהָגָה זוֹ וְעַל יְדֵי זֶה יָבוֹאוּ לְמַעְלָה גְּדוֹלָה, אַשְׁרֵי שֶׁיּאחַז בָּזֶה. גַּם טוֹב לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרָה תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה מַאֲמַר תּוֹרָה מִצַּדִּיק הָאֱמֶת, אֲזַי יַעֲשֶׂה מִזֶּה תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַך עַל כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר, מָתַי יִזְכֶּה גַּם הוּא לָבוֹא לְכָל זֶה וְכַמָּה הוּא רָחוֹק מִזֶּה. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך, שֶׁיְּזַכֵּהוּ לָבוֹא לְכָל הַנֶּאֱמָר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר וְהַמַּשְׂכִּיל וְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת, יוֹלִיכוֹ ה בְּדֶרֶך אֱמֶת וְיָבִין בְּעַצְמוֹ דָּבָר מִתּוֹך דָּבָר, אֵיך לְהִתְנַהֵג בָּזֶה בְּאפֶן שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו דִּבְרֵי חֵן וּטְעָנוֹת נְכוֹנוֹת לְרַצּוֹתוֹ יִתְבָּרַך שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת מְאד, וּבִפְרָט כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִתּוֹרָה תְּפִלָּה מִזֶּה נַעֲשֶׂה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מְאד לְמַעְלָה. (ליקוטי מוהר"ן תנינא כה).

 

כבר בכך שר' נחמן שולח אותנו ליער, ללא מלים ידועות מראש שבהם אנו צריכים להשתמש על מנת לדבר עם ה', אלא בהדרכה לדבר עם ה' בשפתינו "כדבר איש אל רעהו" – כבר בכך מחולל ר' נחמן מהפיכה. ר' נחמן מפקיד בידינו בחזרה את המושכות של היהדות אותם מזמן כבר עזבנו. הוא מחזיר לנו את ההגה לידיים. בעיות רבות עומדות בפני עובד ה' רק בגלל שאין הוא אוחז במושכות הללו. שאין הוא מנהיג את היהדות שלו. בעיות שלא תמיד הוא מודע למקורם. רבים גוררים רגליים בצורה כזו או אחרת בעבודת ה'. רבים מעדיפים להישאר בשולי החיים שלהם גם בתחומים אחרים ולא רק בעבודת ה'. אין ספק אם כן שהעמדתו של האדם מול ה', ללא כל הכוונה מראש, ללא שום טקס, יש בה שינוי עמדה יסודי.

 

ר' נחמן ביקש מרבי נתן "להפוך את התורות לתפילות" (הקדמה לליקוטי תפילות). ר' נתן חיבר בעקבות כך תפילה לכל תורה מן התורות שבליקוטי מוהר"ן, תפילות האגודות בספר "ליקוטי תפילות". כששאלו את ר' נתן איך כתב את התפילות הללו, הוא ענה שפשוט התפלל על עצמו וכתבם. כביכול שיכתב את ההתבודדות שלו. הפיכת התורה לתפילה מחוללת  מהפיכה דומה, והיא מניעה אותנו לקחת אחריות על התורה ו"להנהיג" אותה. ר' נחמן מזמין אותנו לאופק חדש בלימוד התורה. לא די להבין את התורה, לא די אפילו בלקיים אותה; ר' נחמן קורא לנו להאמין בה! המתפלל על התורה מצהיר שהוא משתוקק אליה ורוצה בה. הוא נדרש לכנות ולאומץ על מנת להודות שעל אף שהוא יודע את התורה ומקיים אותה, ייתכן שאין הוא מאמין בה. ייתכן שאין הוא טועם בה טעם טוב, שאין הוא מרגיש אותה באיבריו ועל כך הוא מתפלל. כך מסופר (שיחות הר"ן קעב) שכששלח ר' נחמן את תלמידו לשרוף את הספר הנשרף ונתן לו את טליתו לדרך, אמר לו: "שמור על הטלית הזו היטב שכל נימה ונימה בה ספוגות בדמעות שהיזלתי, כמה התפללתי להשם לדעת מהי ציצית!". הרי לנו דוגמא – ציצית, מצוה כל כך פשוטה, ור' נחמן מתפלל עליה! מהפיכה הקוראת לאופק נוסף בתורה.

 

תורה שאדם לומד אותה היא תורה שלו, שיגע בה ועמל בה ואין שיעור לערכה ("ותלמוד תורה כנגד כולם"), אולם תורה שאדם מתפלל עליה היא תורה של ה'. תורה שאדם לומד היא תורה שהוא לוקח, ואילו תורה שאדם מתפלל עליה היא תורה שהוא מקבל. התפילה פוסעת לאזור הדמדומים שמעבר ליכולתו של האדם ומעבר לשליטתו. שם הוא מצפה ליד עליונה שתתערב במציאות הנתונה. המתפלל על התורה מצפה להתערבות שכזו גם בעולמו הרוחני והדתי. הוא עושה כמיטב יכולתו בלימוד התורה, אך מתחנן לפני ה' עליה כיוון שהוא מאמין בה, כיוון שהוא מייחל לה, ובמובן זה הוא מנהיג את עולמו הדתי אפילו לפני ה'.

 

המתפלל על התורה יכול אם כן להבין מהיכן צומחת תורתו של ר' נחמן ומה היא מבקשת. היא צומחת מתפילותיו האישיות של העובד את ה' להרגיש את התורה ולטעום בה טעם טוב, מן הכמיהה להאמין בה. היא נובעת מקשר ישיר עם בורא עולם ומצפייה שתורת ה' תעניק לנו בחזרה קשר ישיר שכזה. מתוך כך, תהא תורתו של המתפלל מלאה בעצות אישיות, הלכה למעשה, איך להתקרב לה' ואיך לחיות כעובד ה'. כפי שנראה בליקוטי מוהר"ן וכפי שיישם לאחר מכן ר' נתן תלמידו של ר' נחמן ביצירתו המונומנטלית "ליקוטי הלכות" על סדר השלחן ערוך.

*

שיחתו של האדם עם הקב"ה איננה שיחה רגילה, היא אולי עשויה כלפי חוץ מאותם מלים, אך למעשה היא מכילה דקויות מעמיקות המותחות את השפה לאזורים חדשים ולא ידועים. הטריטוריה הכל כך אינטימית ונוקבת של העמידה מול מלך מלכי המלכים היודע נפש כל יצוריו במקום שאין בו שום הצצה מבחוץ, מביאה עימה גניחות, אנחות, צעקות, קריאות, נהי ומנגינות רבות נוספות שאינן מקובלות בשיחה רגילה. אזור זה, החופשי מכל קיבעון מביא גם לתובנות פתוחות יותר, רחבות יותר, ובעלי מעוף רב יותר, שאת כולם אפשר להרגיש בתורתו של ר' נחמן. ההתבודדות אם כן היא בית היוצר של תורתו של ר' נחמן, ומפתח חשוב למי שלומד אותה.

 

הקשר הישיר אליו קורא ר' נחמן את עובד ה' מתפרש אם כן על פני התורה כולה. אולם לא רק שם, אלא גם בחיים כולם. אך איך אפשר להבין את שפתו של הקב"ה אלינו ללא התורה? האמנם אפשר להרגיש את השגחתו בחיים עצמם? השגחה פרטית המופנית לכל אחד ואחד? מה ה' רוצה ממני באופן אישי, מה תפקדי ושליחותי בעולם הזה? עצתו של ר' נחמן ללימוד שפתו של הקב"ה אלינו, דומה לעצה הניתנת בלימוד כל שפה – פשוט להתחיל לדבר אותה. דבר אתה אל ה' וממילא תוכל גם להבין כיצד ה' מדבר אליך.

ההתבודדות היא כלי לקבלת מענה מהקב"ה על המתרחש במציאות. הרי הקב"ה "מדבר" אלינו כל הזמן, דרך מאורעות החיים, אלא שאין אנו מבינים את כוונתו. יתרה מזו – אנו כלל לא שמים לב לכוונתו, כיוון שהכל נראה לנו כל כך מובן מאליו. אולם משעה שאדם מתפלל תפילה אישית, הוא לא רק פונה אל ה', אלא גם מקבל כלי להבנת תשובתו. שהרי אחרי שהאדם התפלל, כל מציאות שלא תתרחש תוכר כתשובת ה' לתפילתו ותתפרש בהתאם לכך. וכך, ברמות שונות ומגוונות האדם יכול לחוש את המענה מעם ה', ולקיים את הדיאלוג שר' נחמן קורא אליו, לא רק בהתבודדות, אלא גם בחיים עצמם.

*

ר' נחמן מושיט לנו את ההתבודדות גם ככלי לאמונה. "האמנתי כי אדבר" – כשאדם מדבר הוא יכול להרגיש את האמונה, שכן בזמן הדיבור יוצאת הנפש, "נפשי יצאה בדברו", ומצליחה להרגיש את מה שמעבר לה. כך אפשר להרגיש את האדם השני המקשיב גם אם הוא שותק, ואפשר, כך מסתבר, להרגיש אפילו את נוכחותו של הקב"ה ואת הקשבתו. אכן מגיע לכל מתפלל לזכות להרגשה הפשוטה והבסיסית ביותר בתפילה ש'אני נשמע' ועל כך אנו מברכים – "שומע תפילה". כבר ר' חנינא בן דוסא במשנה (ברכות ה,ה) מדווח שלפי אופי תפילתו יכול היה להרגיש לא רק את הקשבתו של ה', אלא גם את מענהו.

 

ולכאורה אכן היכן הוא המקום הטבעי לחפש את ה' אם לא בקשר הישיר עמו, בפנייה בלתי אמצעית ונטולת החוצצים? ר' נחמן טען שאין תחליף לאמונה תמימה ולמפגש פשוט ואמיתי. אמנם רבים מפחדים מהסיכון שיש בגישה זו. מחד, זהו הפחד לעמוד מול האלקים באופן ישיר ונוקב כל כך, מול האינסוף, ומאידך – הפחד מן הריקנות ומן ה'אין' האלוקי. הפחד מהספק והכפירה שיכולים לבוא בעקבות מפגש נוקב שכזה. פחדים אלו יכולים להוביל את האדם או להימנעות מהתבודדות או לתפילה שהיא 'מצוות אנשים מלומדה'. עם תפילה או בלי תפילה – שתי האפשרויות מונעות  מפגש ישיר עם הקב"ה. האם מפגש זה הוא מן האפשר? ר' נחמן שולח אותנו לבדוק!

*

"לקבוע לו [...] שעה [...] להתבודד", אומר ר' נחמן.  ההתמדה חשובה לכל בנין רוחני, בוחנת את מידת הרצון ועימו את העומק של בנין רוחני זה. כמו בכל שפה שיש בה דקויות רבות, ונדרשת התמדה רבה לעמוד על הנימים הדקים שבה ולחבר אותה למצבי החיים השונים. אך יותר מכל, בוחנת ההתמדה את מידת הנאמנות של המתבודד כאשר כל יום נוסף של נאמנות מסיר עוד קליפה העוטפת את האדם ומנסה להשאיר אותו סגור בתוך עצמו ומרוכז בעצמו. כל חזרה של ההתבודדות אל אותה שעה ואל אותו מקום, כפי שהדריך ר' נחמן, כמוה כהצהרה 'אני יוצא מעצמי אליך ה''. זאת, לעומת התפילות הקבועות המשתלבות בתוך החיים, אשר גם הן אמנם פונות אל הקב"ה בשפה אישית, אך אינן יוצאות מעצמן בהצהרה של נאמנות כמו בהתבודדות. התנועה הנפשית והרוחנית של היציאה מעצמך מאפיינת את צעקתו של הברסלבר בעומדו לפני ה'.

 

אך יותר מזה! אומרים בברסלב שיותר משחידש ר' נחמן שידבר האדם אל ה' בשפתו הוא, חידש שיקבע לו זמן ומקום לכך. ואולם, הוראה זו עצמה דורשת הסבר –  האם מדובר כאן במסגרתיות מקובעת שאיננה אופיינית לר' נחמן כלל וכלל?

אלא שניתן להסביר שכשאדם מתפלל ומדבר עם ה' כל אימת שצריך או כל אימת שהלב גואה, אכן יש בכך מעלה רבה, אך אדם זה שומע רק את הדיבורים. ואולם כשאדם קובע זמן לתפילתו הוא שומע גם את השתיקות! כאשר המתבודד קובע זמן להתבודדות שלו – לעיתים פשוט נגמרים לו הדיבורים. ייתכן כי ליבו סתום ויבש, ומחשבותיו טורדות אותו, תופעות המוכרות כל כך למתבודדים. שתיקות אלה הם כדלת סגורה בפניו של המתבודד. אך אם הוא יישאר ליד הדלת וידפוק עליה שוב ושוב, ויקרא לה' מבעדה, יצעק את צעקתו וימתין שתיפתח, בדרך כלל יחכה לו שם מאחורי הדלת אוצר. פתח יקר שלא היה לו לפני כן. שהרי לא בכדי נסתמה דרכו, ועם הרבה רצון, עקשות, נאמנות ואמונה, הוא יזכה לפלס דרך חדשה בעבודת ה' שלו.

 

ר' נחמן יודע שההתנגדויות אשר יתקפו את האדם בדרכו להתבודדות רבות וחזקות. "הכל יתן לכם היצר הרע חוץ מהתבודדות" אומר ר' נחמן. היציאה להתבודדות כמוה כ"יציאה מן הישוב", כפי שמסופר ב"מעשה מבעל תפילה". יציאה לא רק מן הישוב הפיזי, כאשר ר' נחמן שולח אותנו לשדה או ליער ולמקום שאין בו אנשים (ואף, אם אפשר, למקום שלא היו בו אנשים במשך היום), אלא גם ליציאה נפשית ורוחנית מן הישוב. תפילה שהיא מעבר להרגל, לקבוע, למיושב ולמתורבת. רק שם יוכל האדם להתחיל לאתגר את עולמו הסגור והבטוח במסרים אלוקיים אינסופיים. כשר' נחמן הדריך את המתבודד לקבוע לו זמן להתבודדות, הוא רצה לדבר בשפה "מן הישוב", אליה אנו רגילים, על מנת להכניס בתוכה מסר שהוא "מחוץ לישוב". כך רצה ר' נחמן לקבוע באופן מסגרתי זמן לתפילה לא מסגרתית ושתוכנה לא קבוע כלל וכלל. רק קביעות כזו תוכל להתמודד עם כל התירוצים והאילוצים המנסים להניא את האדם מלצאת מן הישוב. קביעות ברורה, חותכת ונאמנה.

*

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ (אָבוֹת פ"ג)....

הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה כִּפְשׁוּטוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה, וּמִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים שָׁם כַּנַּ"ל כִּי אֲזַי הוּא עִקַּר שְׁלֵמוּת הַהִתְבּוֹדְדוּת, בַּלַּיְלָה, וּבְדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא כַּנַּ"ל כִּי אָז דַּיְקָא יְכוֹלִין לָבוֹא לִבְחִינַת בִּטּוּל כַּנַּ"ל, וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה דְּהַיְנוּ שֶׁמְּפַנֶּה לִבּוֹ מִכָּל עִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לְבַטָּלָה, כְּדֵי לִזְכּוֹת לִבְחִינַת בִּטּוּל כַּנַּ"ל וְאָז זוֹכֶה שֶׁיֻּכְלַל נַפְשׁוֹ בַּמְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל, וַאֲזַי נִכְלָלִין כָּל הָעוֹלָמוֹת עִם נַפְשׁוֹ בַּמְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנִּכְלָל כָּל הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, עִם נַפְשׁוֹ. כִּי עַל יְדֵי הַהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ"ל זָכָה לִבְחִינַת בִּטּוּל, עַד שֶׁנִּכְלָל נַפְשׁוֹ בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת וְעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל כָּל הָעוֹלָם עִם נַפְשׁוֹ בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל, וְנַעֲשֶׂה נַפְשׁוֹ וְכָל הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל, וְזֶהוּ: הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ כַּנַּ"ל.    (תורה נב)

 

ר' נחמן הופך את הפירוש הפשוט של המשנה. ממשנה המגנה ונזהרת מ"ללכת יחידי", הפכה המשנה למעודדת זאת. לכאורה הפירוש של ר' נחמן מנוגד לפשט, אולם לפי דברינו ניתן להסביר שאכן שני ההסברים - פשט המשנה והדרש של ר' נחמן – הינם שני הצדדים של אותה מטבע.

 

אכן, יכולה להיות ביציאה להתבודדות תחושה של סיכון. נטישת העולם הזה על כל אילוציו וההרפיה מאחיזתנו בו יכולה להחיוות אצל המתבודד כסכנה רוחנית – כביכול הוא 'מתחייב בנפשו'. אולם דווקא הרפיה זו, היא שמחזקת את הוויתו הבלתי תלויה בעולם והופכת את המתבודד ל"מחויב המציאות" – הוויה בטוחה כשלעצמה ללא תלות בעולם אלא רק בקב"ה לבדו.

 

במובן זה ניתן לומר שהתבודדות מעניקה למתפלל גם מה שקרוי בפי הברסלברים "ישוב הדעת", שהוא "ישוב" מסוג אחר. דווקא בגלל שהוא מחוץ ל"ישוב" ומחוץ להמולה, המצפה מן האדם להיבלע בהמון ולהתפתל על פי האילוצים שההוויה ההמונית גוררת אליהם את האדם. העמידה מול ה' מותנית ביכולתו של האדם קודם כל לעמוד מול עצמו ולהיות עצמו. אין זה אומר שהאידיאל הברסלברי הוא להישאר כנזיר בודד, ההיפך הוא הנכון – חלק מן ההוויה הברסלבית כוללת את קבוץ החברים ושיחות החברים המכנסות אותם ביחד, אולם התנאי ל'ביחד' האמיתי הוא היכולת להיות גם לבד.

 

ניתן לומר שהתבודדות מתמודדת עם הבעיה הקיומית ביותר והעמוקה ביותר של האדם – הבדידות. בעיה שהאדם המודרני, האורבני והתעשייתי, מתקשה בה שבעתיים. אולם הפתרון של ר' נחמן לא יהיה ב'היות ביחד'. פתרון כזה לא יפתור את הבעיה משורשה ולעתים רק יחפה עליה ויכסה אותה בבריחה אל הוויה אחרת. כמו תמיד, שורש הבעיה ירדוף את האדם בכל מקום עד אשר יאות האדם להתמודד עמו באופן אמיתי. התמודדות נוקבת עם שאלת הבדידות תהיה אם כן דווקא כשהאדם נמצא לבד. אם גם אז יוכל הוא לחוש בבשורתו של ר' נחמן שגם אז במצב זה הוא איננו בודד אלא ה' נמצא עמו, הרי שנפתרה הבעיה בשורשה. או אז גם כאשר יתרועע בחברה, יהיה זה מתוך חופש ובחירה ולא מתוך בריחה.

*

ההתבודדות איננה באה להחליף את התפילה מן הסידור. להיפך, כל מתבודד מרגיש את גודל עלגותו, את קוצר יכולתו להגיע באמת לגובהי מרומים, ויודע את קטנותו. דווקא העמידה הישירה כל-כך מול האינסוף מדגישה את כל אלה. מבחינה זו הסידור עם מזמוריו של דוד המלך וניסוחיהם של אנשי כנסת הגדולה, מגביהים אותנו מעלה הרבה מעבר למידתנו, ומגיעים לעומקים ודקויות, שלא היינו יכולים להגיע אליהם לבד. ייתכן שהתפילה הסדורה קשה לחלק מן המתפללים דווקא בגלל מעלתה ובגלל שאין הלב מוכן למעלות אלו. ההתבודדות תהיה אפוא הכנה טובה לתפילה מן הסידור לעורר בלב את הרצון להתפלל עוד לפני שרצון זה הופך למילים.

 

ר' נחמן ממשיל את ההבדל בין המתפלל מן הסידור לבין המתבודד במשל: הנוסע ביער עם עגלתו בדרך המלך יודעים הליסטים היכן לחכות לו על מנת לגוזלו, לעומת זאת הנוסע ביער בדרכים צדדיות, אין הליסטים יודעים היכן לחכות לו על מנת לגוזלו. כך גם המחשבות הזרות יודעות היכן וכיצד להתנפל על המתפלל את התפילה הרגילה מן הסידור, אך לעומתו המתבודד הולך בדרכים חדשות ואין המחשבות הזרות תופשות אותו.

 

נראה שאין ר' נחמן עוסק במשל זה ב"פסיכולוגיה של המחשבות הזרות" עצמן. גם המחשבות הזרות באות מאתנו, המתפללים. אולם כאשר המתפלל הוא אחד עם התפילה והוא המנהיג אותה, גם הוא בעצמו לא יודע לאן פניו מועדות מראש וממילא אין מקום למחשבות זרות. מחשבות אלו תוקפות את מי שגורר את עצמו בתפילה אחרי מלים ידועות מראש, חלקו האחד ממלמל את המלים וחלקו האחר – הסיטרא אחרא (= הצד האחר של אותה מטבע) – משוטט במחוזות אחרים. ההתבודדות יכולה להחזיר גם למתפלל את המושכות לידיים להיות אחד גם עם התפילה מן הסידור, כך שגם בה הוא יהיה מרוכז יותר.

 

זמן של התבודדות עם ה' לבד ללא שותף, מייצר מרחב של אינטימיות של עם רבונו של עולם, מרחב של קדושה. בעולמנו הסוער וגדוש הגירויים החיצוניים, מרחב שכזה הינו דבר נדיר וחיוני. בהתבודדות אין צורך בכלים, רק פה פתוח ולב הומה יספיקו, בכל מקום ובכל מצב, לייצר בו מרחב שכזה. ההתבודדות הינה אם כן צידה לדרך לכל מרחבי החיים לשמור על קשר עם ה' ועם הקדושה.