דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המשנה -
שיעור 13

ה'תוספות יום טוב' | 1

קובץ טקסט

א. תולדות חייו של רבי יום טוב ליפמן הלר

רבי יום טוב ליפמן הלר (מחבר ה'תוספות יום טוב', להלן - 'תוי"ט') נולד בשנת 1579 במדינת וואריה (היום תחת גרמניה), נפטר בשנת 1654 בקרקוב, ונקבר בבית הקברות היהודי בעיר. התוי"ט התייתם מאביו עוד לפני שנולד, כפי שהוא מעיד בהקדמתו לספרו 'מעדני יום טוב', והוא גדל אצל סבו, שלימד אותו תורה. בגיל 13 שלח אותו סבו לפראג לישיבתו של המהר"ל שם הפך לתלמידו המובהק, וזה האחרון מינה אותו לדיין בבית דינו כבר בהיותו בן 18. הוא המשיך והחזיק בתפקיד זה 28 שנה, ולאחר מכן שימש ברבנות במספר ערים: ניקלשבורג (כיום 'מיקלוב' במדינת צ'כיה), וינה, פראג וקרקוב.

אחד מכתביו של התוי"ט הוא 'מגילת איבה' בו הוא מספר את סיפור מאסרו, גזר דין המוות שריחף מעל ראשו ולבסוף נס הצלתו. בהיותו רב בעיר פראג, פרצה מלחמת 'שלושים השנים' אשר הרקע שלה היה מאבקי דת בין פרוטסטנטים לבין קתולים וכן מאבקי שליטה של שליטים שונים. בשנת 1618 מרדו תושביה של פראג במלך בוהמיה, ולאחר כשלון המרד המלך הטיל מיסים כבדים על העיר. הטלת המיסים הביאה למחלוקות גדולות בתוך הקהילה היהודית אשר גרמו גם לסכסוך בין אנשים שונים בקהילה לבין התוי"ט, סכסוך ששיאו היה בהלשנה לשלטונות. התוי"ט הובל לוינה שם האשימו אותו שספרו 'מעדני מלך' נכתב נגד הנצרות וכן בכך שכתב ספרים על הש"ס, אותו ציווה המלך לשרוף. כפי שהוא מתאר, נגזר עליו גזר דין מוות ורק לאחר השתדלות גדולה הוא ניצל: עונשו הומר לקנס כספי גדול והפסקת משרתו כרב הקהילה. בעקבות מעשה זה גזר התוי"ט על זרעו לצום בה' באב, היום שבו הוא נלקח מביתו.

יבולו הספרותי של בעל התוי"ט רב מאוד, והוא חיבר כחמישים ספרים במקצועות התורה השונים: משנה, גמרא, פילוסופיה יהודית, קבלה והלכה. המפורסמים שבין חיבוריו הם פירושו למשנה 'התוספות יום טוב' וחיבורו על הלכות הרא"ש 'מעדני יום טוב' (שנקרא במקור 'מעדני מלך') ו'לחם חמודות'.

ב. המניע לכתיבת הפירוש ומטרתו

עידוד לימוד המשנה

התוי"ט הוציא לאור את פירושו למשנה בתקופת שהותו הראשונה בפראג, עת שימש דיין בבית דינו של המהר"ל. פירושו הודפס לראשונה בין השנים 1617 - 1614 ובפעם השנייה בקרקוב בין השנים 1643-1644 לאחר מספר תיקונים.

התוי"ט מציין בהקדמה לפירוש את המניע לכתיבתו:

...כשם שרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שבימיו נשנית משנה זו: "העוסקין במקרא מדה ואינה מדה; במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר; גמרא - אין לך מדה גדולה מזו" (בבא מציעא לג.). ושבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא, הדר דריש להו "ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא" כדאיתא בסוף פרק ב' בבא מציעא (לג:). כמו כן רבינו הגדול מרנא ורבנא הגאון רבי יהודה ליווא בר בצלאל[1] זלה"ה שנתעסק בישיבה והרביץ תורה לרבים במדה הגדולה היא מדת הגמרא כמפורסם. הדר דרש לרוץ למשנה עד שנתחברו חבורות חבורות כתות כתות מלכי מאן מלכי רבנן (גיטין סב.). ומתעסקין יום יום פרק מפרקי המשניות וחוזרין חלילה חלילה. ומאת ה' היתה זאת חוק ולא יעבור. לא בלבד בקהילת קודש פראג אשר בה הדת נתונה מהגאון הנזכר. כי אם גם בשאר קהלות קדושות. קרובות ורחוקות קיימו וקבלו עליהם ללמדם בישראל.

התוספות יום טוב מזכיר כאן את מפעלו הפדגוגי של המהר"ל מפראג, אשר עודד את לימוד המשנה ובעקבות כך נוצרו "חבורות חבורות" של אנשים אשר למדו משנה.

המהר"ל אכן התייחס לחשיבות לימוד המשנה במקומות רבים בכתביו, בהם הוא קרא לחזור ללימוד משנה על פי דברי חז"ל במשנה באבות (ה', כג) אשר קבעו שסדר הלימוד הראוי הוא מקרא, משנה ותלמוד.[2]

היחס בין התוי"ט לבין פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מטרת הפירוש נידונה במפורש בהקדמתו של התוי"ט לפירושו. לאחר שהוא מתאר את חבורות לומדות המשנה בפראג, הוא כותב שתחילה הם למדו עם פירוש רבי עובדיה מברטנורא (רע"ב), ולימוד זה הביא אותו למסקנה שיש צורך במשהו נוסף:

ומדי עברי בזה הים הגדול ורחב ידים שם רמז ואין מספר. הויות קטנות עם גדולות. שם עניות דעתי תהלך עד מקום שידה מגעת. ומצאנו כמה בבות מן המשנה סתומות בלתי מפורשות. וכמו כן כמה משניות סותרות זו את זו שלא פירש ישובה. וכל זה אינו חסרון בחק המפרש. אבל החסרון מצדינו. שהמפרש ידעה ולא פרשה. שסבור היה שאינה צריכה פירוש...אבל ראה גם ראה כי בפירוש עצמו נמצאו סתירות מבוארות ונגלות. ולרוב מפני שלפעמים תפס לו פירוש רבי פלוני. ולפעמים פירוש רבי פלוני. ויקרה גם כן לפעמים שירכיב שני הפירושים ואין הרכבתם עולה. וגם דבריו בעצמן צריכין לפעמים ביאור. את כל אלה ראתה עיני.

התוספות יו"ט כותב שפירושו מהווה מעין השלמה לפירוש רע"ב, במקומות בהם רע"ב לא פירש או שדבריו אינם מובנים די הצורך, כאשר יש סתירה בפירושו וכדומה.[3]. ואכן, התוי"ט מנמק (בנוסף לנימוקים אחרים) את בחירת שם החיבור בכך שדבריו הם תוספת לפירושו של רע"ב:

ואקום ואתבונן אל המראה לראות ולהבין תכונתה ותכונת החבור ומה שמו ומה שם ענינו. כי כן כל מחבר ספר ראשונים גם אחרונים קראו בשמות לחבוריהם. למען נוכל ספר שמו בכל הארץ לאמר בספר פלוני כתב כך וכך. ובספר פלוני כך וכך. אבל יש שקוראו בשם עצמו של המחבר. ויש יקראהו לפי ענינו ונושאו. ושניהם מן הנביאים למדו...על כן ראיתי כי נאות לקרוא חבור זה בשם תוספות יום טוב על שם הפועל והפעול כי זה נושאו שהוסיף ביאור על ביאור הרע"ב ז"ל. אם במקום שלא באר הוא אם במקום שדברי עצמו צריכין באור. וכן תכונת הדבורים עשוים בצלם ודמות התוספות המחוברים על הגמרא...גם מזה הצד יצדק שם תוספות יום טוב. כי זה חלקי אמרה נפשי חלק אלוה ממעל....

ההבדלים שבין התוי"ט לבין פירוש רע"ב

ההבדלים שבין התוי"ט לבין פירוש רע"ב עולים כמעט מכל פירוש ופירוש של התוי"ט, ונבחן כדוגמא מקרה אחד.

 במשנה בפסחים י', א נאמר:

ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.

פירוש רע"ב

פירוש תוי"ט

ערבי פסחים סמוך למנחה - קודם למנחה מעט כמו חצי שעה. בתחלת שעה עשירית. דתמיד קרב בתשע ומחצה והוא זמן המנחה, וקודם למנחה חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית.

סמוך למנחה - פירש הר"ב בתחלת שעה עשירית.

ומנחה דהכא מנחה קטנה היא דלא כמשנה ב' דפ"ק דשבת דהכא טעמא משום הדור מצוה וסגי בהכי. וטעם לשם מנחה כתבתי ברפ"ד דברכות.

לא יאכל אדם - כדי שיאכל מצה לתאבון משום הדור מצוה. ולחם פשיטא דלא מצי אכיל, דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. ומצה נמי הא אמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ולא נצרכה אלא לשאר אוכלין שלא ימלא כריסו מהן.

עד שתחשך - דאז זמן אכילת מצה כדתניא בתוספתא הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא משום דכתיב (שמות י"ב) ואכלו את הבשר בלילה הזה. ומצה ומרור אתקשו לפסח. תוספות.

עד שיסב - במטה ועל השלחן כדרך בני חורין.

 

ואפילו עני כו' - דס"ד דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות. וי"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל. פירוש עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך. תוספות

ולא יפחתו לו - גבאי צדקה המפרנסים את העניים.

ואפילו הוא מתפרנס מן התמחוי - דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי.

 

מד' כוסות - כנגד ד' לשונות של גאולה שיש בפרשת וארא. והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

 

 

ואפילו מן התמחויגמרא: פשיטא. לא נצרכה אלא אפילו לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה.

 

 

מספר דברים בולטים לאור השוואה בטבלה:

1. רע"ב מפרש כמעט כל חלק וחלק במשנה, ובזה פירושו דומה לפירוש רש"י על הגמרא, כפי שראינו בעבר. לעומת זאת, התוי"ט מתמקד במספר נקודות בולטות בלבד.

2. רע"ב מפרש את המושגים באופן מצומצם, אף שלעיתים הוא מרחיב בפירושו. התוי"ט, לעומת זאת, מביא מספר פעמים את דברי התוספות ואת דברי הגמרא על המשנה, כתוספת הסבר והעמקה.

ג. עולמו הרוחני וההגותי של התוי"ט

מכיוון שהתוי"ט מרחיב את הדיבור, מעמיק ובוחן את דברי המשנה והפרשנים שקדמו לו, בעיקר הרע"ב, ניתן ללמוד מתוך פירושו על תפיסת עולמו במספר תחומים.

השכלה כללית והיחס ללימוד חול

כפי שהערנו, רבי יום טוב ליפמן הלר כתב ספרים רבים (כ-50) בתחומים שונים ומגוונים. ממקומות רבים בפירושו ניתן לעמוד על בקיאותו והתעניינותו לא רק במקצועות התורה השונים אלא גם במדעים ובמקצעות החול. כך, לדוגמא, התוי"ט מצטט מספרו של אוקולידס, מתמטיקאי יווני חשוב שחי בין השנים 365 עד 275 לפני הספירה, בפירושו לכלאים, ג' ,א:

ועמדתי על אמתתו בלמוד מ"ג [צ"ל מ"ז] מהמאמר הראשון לאקליד"ו מהקדמוני' שבאתונ"י עיר החכמה הנזכרת בדברי חז"ל...[4]

הערכתו לתחום המדעים המדוייקים לידי ביטוי בפירושו למסכת אבות, ג', יח שם אומרת המשנה: "תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה". התוי"ט שם מצטט את רע"ב שפירש שהכוונה בגימטריות היא ל'חשבון האותיות"', מה שנקרה בימינו גימטרייה, אך לאחר מכן הוא מציע שהכוונה היא לחכמת התשבורת, דהיינו גיאומטריה:

ונראה לי שהוא שם מושאל ולקוח מלשון יון שקוראים כן לחכמת המדידה והתשבורת.. ולפיכך זה הפירוש בגמטריאות שהוא בחכמת המדידה והתשבורת קרוב לשמוע...

ביטוי משמעותי לתפיסתו העקרונית בהקשר זה ניתן למצוא בחיבורו 'דברי חמודות' על הרא"ש, ברכות, ה', מג. התוי"ט מתייחס לדברי הגמרא הקובעת שאומרים הבדלה ב'חונן הדעת' ומביא את מחלוקת הראשונים האם מתחילים את הברכה ב'אתה חוננתנו' או שמא מתחילים כבכל יום 'אתה חונן' ולאחר מכן מוספים 'אתה חוננתו' (כפי מנהגנו היום). תוך כדי הדיון הוא מצטט את רבי מרדכי יפה (בעל ה'לבוש מרדכי') אשר ביאר שיש לומר גם 'אתה חונן' וגם 'אתה חוננתנו' על מנת להבדיל בין חכמת התורה ושאר החכמות: 'אתה חונן' נאמר על חנינת כל אדם, בין מישראל ובין מאומות העולם, בדעת והשכל, ו'אתה חוננתנו למדע תורתך' נתקן על החיבה והחנינה יתירה של עם ישראל על ידי התורה, להבדיל בין קודש לחול וכו'. רבי מרדכי יפה ממשיך ומבאר שם שיש להפריד בין החכמות, שהרי רב ההבדל ביניהם כיתרון האור מהחושך ואין הם שייכים אחד לשני, ולכן אף יש לומר פעמיים 'חננו מאתך דעה בינה והשכל' - פעם אחת אחר 'אתה חונן' ופעם שנייה אחר 'אתה חוננתנו'. על דברים אלו מגיב התוי"ט בספרו דברי חמודות שם:

ומה שטען והפליג מלחברם בסוג אחד בתפלה ובקשה אחת אין זו שום טענה כלל וכלל, ולמה לא? והרי הם מחוברים מחומר אחד ומנושא אחד. וכל שכן שלפי טבע היצירה זו שבהוויות העולם קודמת לזו שבחכמות התורה בזמן, וגם זה דבר ידוע ומוחש שצריכה לה כי איך יעלה למדרגת חכמת התורה ולא ידע בין ימין ושמאל בשום מושכל ראשון ושני. ואם שחכמת התורה עולה על כולנה הלא השבע חכמות כולם כלולים בה...לכן אין לכפול הדברים אלא די כשיאמר וחננו וכו' אחר אתה חוננתנו בלבד.

לטענתו, אם כן, השכלה כללית[5] איננה חלק חיצוני לתורה אלא היא כלולה בה ונצרכת על מנת להבינה.[6]

גם בעניין זה, כמו בעניינים רבים נוספים, התוי"ט צעד בעקבות שיטתו של רבו המהר"ל, אשר במקומות רבים ציין את ערכה של השכלה כללית. כך הוא כותב, לדוגמא, בספרו נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק י"ד: "מזה נראה כי יש ללמוד חכמת האומות..שהיא מהשם יתברך...כי החכמה היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה" ובהמשך שם: "הרואה חכמי אומות העולם אומר ברוך אתה...שנתן מחכמתו לבשר ודם, שהרי חכמת האומות גם כן מהשם יתברך היא".

בין ישראל לאומות

המשנה במסכת סנהדרין, י', ב מונה אנשים שונים שאין להם חלק לעולם הבא:

שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא...ארבעה הדיוטות - בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי.

הרמב"ם, ובעקבותיו הרע"ב, העירו על אזכרו של בלעם בין אלו שאין לו חלק לעולם הבא:

והזכיר את בלעם ואף על פי שלא היה מישראל לפי שחסידי אמות העולם יש להם חלק לעולם הבא, לפיכך השמיענו שבלעם מרשעי אמות העולם.

לחסידי אומות העולם, יש, אם כן, חלק עולם הבא. התוי"ט שם מצטט דברים אלו אך מוסיף הערה:

משום דקיימא לן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. עיין מה שכתבתי במשנה י"ד פרק ג' דאבות בשם הרמב"ם.

התוי"ט מפנה למה שכתב במשנה באבות, ג', יד. המשנה שם קובעת:

...חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית, ט', ו). חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים, י"ד, א).

התוי"ט מעיר על הנאמר בראשית המשנה ביחס לכל אדם:

"חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה" וכו' שנאמר "בצלם אלוקים עשה את האדם" - פירש רש"י "'חביב אדם שנברא בצלם'. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו". עד כאן. ובכל אדם אמר רבי עקיבא, וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח לא לבני ישראל לבדם. ורצה רבי עקיבא לזכות את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מלכים [הלכה י']. וזה לשונו: "צוה משה רבינו עליו השלום מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וכו' כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן. הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן. מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה. והודיענו על ידי משה רבינו עליו השלום שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם. ולא [צ"ל אלא] מחכמיהם", עד כאן לשונו. ומעתה אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים ולא רצו ללכת בה לפרש דברי רבי עקיבא שאמר מאמרו כלפי כל אדם כי אם לישראל בלבד. ונסמכו במאמרם ז"ל "אתם קרויים אדם"[7] וכו' והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין הצלם ובפירוש הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא רבי עקיבא להיישיר לכל באי עולם כאשר נצטוינו מפי משה רבינו עליו השלום כדברי הרמב"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן נצטוינו כל שכן בכפיית דברים. להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם לטובה. ושהם חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת תורת האדם לעשות חוקי אלוקים ומשפטיו מצד אשר הוא צוה כדברי הרמב"ם דהואיל שחבבו לבראו בצלמו. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו כפירוש רש"י. והשתא אתי שפיר דנקט להך קרא. אף על פי שיש כמה מקראות הקודמים אליו שנאמר נעשה אדם בצלמנו. אבל זה המקרא הוא שנאמר גבי המצות שנצטוו בהם. לכך הביא לזה הכתוב שכן אמרו השם יתברך בטעם המצוה אשר צוה אותם "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" ולבני נח נאמר הכתוב...

התוי"ט דוחה, אם כן, את הרוצים לטעון שאין הכוונה כאן לבני נח לאור מימרת חז"ל במקום אחר (יבמות סא.) "אתם קרויין אדם, ואין הנכרים קרויין אדם". הוא מאריך להוכיח שצלם אלוקים משותף לכל בני האדם. עצם העובדה שיש עניין לכוף אותם לעבודת ה', בכוח וכל שכן בדברים, מלמד על מעלתם, שהרי אם ה' מצפה מהם לקיים מצוותיו הרי שהוא רואה בהם ערך רב.

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                               http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                         http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   המהר"ל מפראג.

[2]   באחד מן המקומות הוא כותב כך:

"'את דבר ה' בזה' (במדבר, ט"ו, לא) - רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה" (סנהדרין צט.). והן הן מעשי הדור הזה, שאין אחד משגיח על המשנה, באומרו כי לא יקרא חכם רק על ידי התלמוד, שהוא פלפול ומשא ומתן, ולב האדם נמשך אל דבר זה ומניחים המשנה. ולפיכך, מי שאינו משגיח על המשנה נאמר עליו 'כי את דבר ה' בזה' כי אין לימודו רק בשביל החכמה, כי כל אדם בטבע מבקש להתחכם ואינו מבקש לדעת מצוות ה' בעצמם שהם משנה.

(דרך חיים, עמוד ש"ג).

המהר"ל אף קושר עניין זה להתנגדותו הידועה לשיטת הפלפול אשר צברה תאוצה באותם ימים:

...וכך הם מעשי הדור הזה, כאשר ידעו בעצמם כי לא יגיעו אל המעלה שהגיעו אליה הראשונים בחכמתן, מפני קוטן שכלם, נתיאשו מן הדבר לגמרי. והוציאו ימיהם בדברים אין מועיל לתלמודם, בהויית משא ומתן שאין בו ממש. ואשר הם צעירי ימים מזניחים תורת אמת, והולכים אחר דברים אלו...במקום החדוד הוא מבלבל ומעקם שכלו...לכך הדור אשר הם חסרי השכל, היה ראוי להם שיהיה להם יותר תקון ומשענת, שיהיה הלמוד שלהם מסודר בתכלית, ובדבר זה היו מגיעים אל מדרגה מה. וגם זה רחק מאתם...כי לגודל שברון רוחי בקרבי אמצא מרגוע לנפשי הוצאת רוחי הנשבר על דבר זה בכל מקום שידי מגעת...כי סדר הלמוד שסדרו אבותינו, שהיו חכמי עולם, אין אחד הולך בזה...ולכך סדרו לנו כי תחלה צריך שיקנה האדם המקרא, שהוא השורש והוא ההתחלה, ואחר כך המשנה...

(תפארת ישראל, פרק נ"ו).

למקורות נוספים בדברי המהר"ל בעניין עיינו בספר 'השקפת עולמה של היהדות על פי המהר"ל מפראג', מאת הרב זאב מלצר, בני ברק, 1985.

[3]   בשיעור מספר 13 כבר עמדנו על מעמדו הבכיר של פירוש רע"ב, כך שכמעט כל הפרשנים בדורות שאחריו כתבו את פירושיהם מתוך זיקה כזו או אחרת לפירושו.

[4]   גם בהמשך דבריו מעניינים בהקשר זה:

ואם הייתי מעתיק דבריו ולבארו להבינו כל קורא, הייתי מצטרך לכמה הקדמות ולמופתים הקודמים בידיעתו עד שכמעט יהיה חבור קצר בפני עצמו. ואם אעתיקהו ואניחהו סתום, אם כן יהיה ללא הועיל כי אם ליודעים, והמה כבר ידעוהו מהספר ההוא בעצמו, ויהיה גם כן ללא צורך. אבל מה שרציתי בכאן הוא לבאר שטחית דברי הרמב"ם עד שיוודעו דרכיו.

[5]   לכל הפחות הוא מתכוון למדעים מדוייקים, אך לא ברור מה דעתו לגבי מדעי הרוח.

[6]   וראו גם דבריו בספרו מלבושי יו"ט (ספר שנכתב על ספרו של רבי מרדכי יפה, לבושי מרדכי), אורח חיים סימן רצד (בהקשר לאותו עניין):

החכמה הטבעית שבאדם אם שהיא אינה במעלה כמו חכמת השכל שמצד התורה, מכל מקום חשובה היא וגדולה במין האדם.

[7]   יבמות ס.:

קברי גוים אינן מטמאין באוהל, שנאמר "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם" (יחזקאל, ל"ד, לא) - אתם קרויין "אדם", ואין הנכרים קרויין "אדם".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)