התורה כמפתח לעולם הבא

בעיון הקודם הארכנו לבאר כיצד לימוד התורה מציל את האדם מן הצרות המשוטטות בעולם הזה על ידי שהוא מתקן את השורש של המציאות החומרית ממילא היא באה לדיי גילוי בצורה מתוקנת ללא כל החלאים הפגעים והקלקולים. בעיון זה נעלה מדרגה ונטען כי לא רק הצלה מצרות בעולם הזה מתקיימת על ידי התורה אלא היא עיקר מבטחו של האדם לעולם הבא. לכאורה תאמרו שהדבר פשוט שכן התורה היא רוחנית ועולם הבא כולו מציאות שמימית וממילא ברור שככל שהאדם יעסוק יותר בתורה הוא יהיה זכאי למציאות מופשטת גדולה ונשגבה יותר. אולם צריך לזכור כי בסופו של דבר דווקא משום שאין בו מציאות גשמית אלא כל הדינים המצויים בו הם מופשטים יש להבין כיצד התורה משפיעה על ביטולם וההצלה מהם?

הדין בעולם הבא נפרש על האדם מכוח היותו נברא שזכה לחסדיו של הקב"ה ולא מימש את הכוחות והשפע שהוענק לו. להיפך, הוא בזבז אותם לריק ולא מיצה את מירב היכולת שהיתה לו כדי להפיק תיקון וחידוש לעולם בין בתחום הרוחני ובין בתחום החברתי ועסקיו עם הבריות. האדם נתבע לדין ועליו להשיב תשובות ובהעדרן הרי שמתגלית חרפתו באופן שלא יתואר והוא חש תחושת אכזבה ותסכול מעין כמוה כיצד הוא זנח אוצר מלא שהיה בידיו והפסיד את כל המרגליות הצפונות בו. מבאר ר' חיים מוולוז'ין שהתורה מצילה אותו מאותה חרב מונפת על האדם ומבקרת את מעשיו וכפי שהוא מצטט ממספר מקומות שמופיע בזוהר כי הקב"ה מגן על לומדי התורה מחרבו של מלאך המוות. זאת ועוד, מצטט הזוהר פרשת בחיי את הפסוק בתהלים פב, ו: אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם.

מבאר ר' חיים שאדם שלומד תורה הרי שהוא שואב לתוכו את חכמתו של הקב"ה ונעשית היא חלק ממהותו ופנימיותו. באותה שעה הרי שהוא נדבק כביכול בקב"ה ואיננו נחשב כחלק נפרד ממנו. מי שזוכה במהלך חייו לעסוק הרבה בתורה עד שהיא הופכת להיות לחם חוקו ועיקר שיחתו אין הוא והקב"ה נפרדים. ממילא כאשר ח"ו נפטר מן העולם וגם בכל העת הרי שהוא מצוי עם המלך עצמו ואין חרב הביקורת מונפת עליו כלל. המלך עומד שם להגן ולסנגר על מי שהוא 'בשר כבשרו' כביכול ובכך זוכה הוא לעולם הבא ולא ח"ו יורש גיהנום.