ביצה | התירו סופן משום תחילתן

כפי שכבר ראינו בשבועות הקודמים, פרק ראשון במסכת ביצה משופע במחלוקות רבות בין בית שמאי ובית הלל.  אחת מהמחלוקות נוגעת לאפשרות פתיחת חנויות במועד:

"בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר"   (משנה ה).

המחלוקת בין ב"ש וב"ה היא כפולה- האם מותר לפתוח את תריסי החנויות במועד, ולאחר מכן האם מותר גם לסגור אותם. ב"ה מתירים לפתוח את תריסי החנויות הואיל ומדובר בצורך יו"ט עבור מכירת בשר ואכילתו בסעודת החג, ובדבריהם ישנו חידוש נוסף כפי שמופיע בגמרא:

"ואמר עולא: שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן, ואלו הן: עור לפני הדורסן, ותריסי חנויות, וחזרת רטיה במקדש. ורחבא אמר רבי יהודה: אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל..."    (יא:).

עולא מסביר שדברי בית הלל במשנה הם חלק משיטה כללית יותר הקובעת כי 'התירו סופן משום תחילתן'. במספר הלכות בית הלל מתירים לעשות מלאכה שנייה, על מנת שהאדם לא ימנע מלעשות את הפעולה הראשונה. כך לדוגמה, במקרה של המשנה- אם בעל החנות ידע שהוא לא יוכל לסגור אותה בסוף היום, הרי שהוא לא יפתח את החנות מלכתחילה ויווצר מצב של מניעת שמחת יו"ט. לאור זאת, מתירים בית הלל אף לסגור את תריסי החנות למרות שאין זה לצורך יו"ט.

בגמרא מובאים שלושה מקרים נוספים, בהם בית הלל פוסקים לפי עקרון זה. שלושת המקרים האלו מובאים במקורות תנאיים נוספים, והגמרא מסבירה מדוע יש צורך בעקרון זה בכל אחד מהמקרים.

הצד השווה בכל המקרים המובאים בגמרא הוא שכלל זה מועיל להתיר איסור דרבנן. כך לדוגמה, איסור החזרת רטייה על המכה הינו איסור דרבנן. חכמים התירו לכהן בבית המקדש להחזיר את הרטיה, וכביכול לעבור על איסור דרבנן, בגלל החשש שלולא פסיקה זו הוא יימנע בעתיד מלהוריד את התחבושת על מנת לעבוד בגלל שהוא לא יוכל להחזיר.

ישנם מקרים נוספים שאינם מובאים בגמרא, וגם בהם אנו מוצאים את העקרון של 'התירו סופן משום תחילתן'. הגמרא מבארת כי היא הביאה רק מקרים שמוסכמים ואין עליהם מחלוקת. בנושא של התירו סופן משום תחילתן מפורסם הדיון בנוגע ליוצאים להציל. בהקשר זה עולה השאלה האם אדם שיצא על מנת להציל את חברו, יכול לחזור לביתו בשבת. כמובן שאין בעיה שהאדם יצא להציל הואיל ומדובר על פיקוח נפש, אך לכאורה אין היתר לחזור הואיל ואין בכך היתר זה יותר.

בהמשך השיעור נביא את עיקרי הדיונים בנוגע לשאלה זו ונבחן כיצד הפוסקים הוכיחו וקישרו את הסוגיה בביצה לשאלה עקרונית זו.

היוצאים ברשות - סוגיית הגמרא

המשנה במסכת עירובין כותבת לגבי היוצאים ברשות:

"מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה - יש לו אלפים אמה לכל רוח. אם היה בתוך התחום - כאילו לא יצא. כל היוצאים להציל חוזרין למקומן"                                  (פ"ד, משנה ג).

אדם היוצא ברשות הינו אדם שהולך להעיד על קידוש החודש או להציל מסיבות שונות. המשנה כותבת שמותר לו לחזור עד אלפיים אמה. לעומת זאת בסיפא של המשנה מופיע שכל היוצא להציל חוזר למקומו, ולכאורה משמע שאף יותר מאלפים אמה. הגמרא שואלת על סתירה זו ומציעה מספר תירוצים:

"אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן"          (מה.).

רב יהודה מסביר שהחידוש של הסיפא במשנה הוא שהמצילין יכולים לקחת איתם את כלי הנשק למרחק של אלפיים אמה. טעם הדבר דומה להיתר היציאה להצלה- מדובר על פיקוח נפש כפי שהוכח במעשה שהיה. רב נחמן מציע הסבר שני:

"רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן - שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן - שנצחו אומות העולם את עצמן".

כאשר נצחו ישראל מותר ללכת רק אלפיים אמה, אך כאשר נצחו אומות העולם מותר לחזור גם מרחק גדול יותר. גם כאן סיבת ההיתר לחזור מרחק גדול יותר הוא פיקוח נפש. מסוגיית הגמרא נראה שחכמים התירו לחוזרים למקומם רק את דברי חז"ל שהיוצא ממקומו יש לו ד' אמות, ולא הותר דין תחומין דאורייתא.

כדברי הגמרא בעירובין אנו מוצאים גם במשנה בראש השנה:

"בראשונה לא היו זזין משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה, ומן הגייס, ומן הנהר, ומן המפולת - הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח"   (פ"ב, משנה ו).

מדברי הגמרא בעירובין והמשנה בראש השנה עולה שמותר ליוצאים להציל מסיבות שונות, לחזור אלפיים אמה לאיזה כיוון שהם רוצים אך מעבר לכך מותר רק במקרה של פיקוח נפש. סיבת ההיתר נובעת מכך שהם יצאו בהיתר ולכן התירו להם את גזירת חכמים.

פסק הרמב"ם

הרמב"ם עוסק בפרק ב' מהלכות שבת בדינים הקשורים בענייני פיקוח נפש, ושם הוא כותב:

"גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" (הלכה כג).

הרמב"ם מתיר ליוצאים להציל לחזור לביתם גם ביום השבת. הרמב"ם לא מסייג את דבריו למרחק מסוים, או למקרים ספציפיים. כמו כן, הוא מוסיף טעם שאינו מופיע בסוגיות הגמרא- שלא להכשילן לעתיד לבוא.

מקורו של הרמב"ם אינו מהסוגיות שהזכרנו לעיל אלא מדברי המשנה בראש השנה (פ"א, משנה ו). משנה זו עוסקת במספר הלכות בנוגע לאנשים שבאו להעיד שנאמר לגביהם הכלל שלא להכשילן לעתיד לבוא. הרמב"ם מקשר בין ההלכות השונות, ומבין שגם דין היוצאים להציל נובע מאותו עקרון (ראה גם בפירוש המשנה שם).

אולם, בפרק כ"ז אנו מוצאים פסיקה שונה בדברי הרמב"ם:

"כל מי שיצא ברשות בית דין כגון העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה יש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו, ואם הגיע למדינה הרי הוא כאנשי העיר ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה.

היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח... וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן"    (הלכות טז-יז).

בהלכה זו הרמב"ם פוסק גם כן את דין החוזרין מהצלה, אך כאן הוא מתנסח בצורה שונה. הרמב"ם פוסק את דין תחום שבת החדש שיש ליוצאים להציל, ונראה שההיתר לחזור הוא רק בתחום זה ולא מעבר. אם כן האם מותר לחזור מרחק גדול יותר? האם הותרו גם מלאכות דאורייתא על מנת שלא להכשילן או שמא רק איסור דרבנן?

האחרונים ונושאי הכלים עסקו רבות בשיטת הרמב"ם. במסגרת השיעור נציע שני תירוצים ליחס שבין ההלכות, כאשר שני התירוצים מקבלים את נקודת ההנחה שבמקרים מסוימים התיר הרמב"ם לחזור עד למקום של היוצא להציל ללא תלות במרחק.

ההסבר הראשון מובא בדברי הרב פיינשטיין:

"והנכון בשיטת הרמב"ם דבעכו"ם שצרו על איזה עיר הרי אלו שבאין להציל צריכין לגרש את העכו"ם שהם מחוץ לעיר וכשבאו לשם אנשים בכלי זיין שבכחם בעזר השי"ת להרגם ולגרשם הוא זמן קצר ברוב הפעמים, וכשיראו שבאין לעזרה לא יבואו שוב שלכן יש יותר לתלות שידעו שעל זמן קצר הלכו לשם דלכן רשאין לחזור לבתיהם אפילו יותר מאלפים ויותר מי"ב מיל מטעם כדי שלא להכשילן לעתיד לבא ואף אם נימא שהיה להן ספק שמא יצטרכו לשהות סובר נמי דיש לחוש להתרשלות כדלעיל... ובפכ"ז לא הזכיר עכו"ם שצרו אלא כל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עכו"ם שלשון זה משמע שכבר נלחמים בעיר שאיכא שם כמה מקומות דכל בית ובית הוא מקום בפני עצמו ויכולין להתחבא והמצילין צריכים לחפש בכל הבתים והחצרות ובכל המחבואות שאפשר ואי אפשר להם לידע איך שניצולו עד זמן גדול שלכן אף שאירע שנודעו שכל העכו"ם כבר הלכו מהעיר בזמן קצר לא התירו להם לחזור לבתיהם שליכא חשש התרשלות מאחר שבתחלה הלכו על דעת כך כדלעיל..." (אגרות משה או"ח ח"ד, פ).

הרב פיינשטיין מבחין בין מקרים שבהם יוצאים להצלה שתיארך זמן מועט (פרק ב), ובין מקרים שהם מציאות מתמשכת (פרק כז). כאשר האדם צריך לצאת באופן מיידי ליציאה שכנראה תיארך זמן מועט, יש חשש שהוא יחשוב פעמיים אם לא יהיה לו היכן להישאר בשבת. לעומת זאת, אם הוא יוצא למקום שסביר שיישאר שם זמן רב, גם אם האירוע הסתיים בשבת אין סיבה להתיר לו לחזור.

הסבר שונה בשיטת הרמב"ם מדגיש את המיקום השונה של ההלכות. פרק ב' מהלכות שבת עוסק בדיני פיקוח נפש ובעניינים שונים שנוגעים להצלה בשבת, לעומת פרק כ"ז העוסק בדיני תחומין. בפרק ב' הרמב"ם פוסק את ההלכה הנוגעת לענייני ציבור והצלה לאומית (כמו גויים הצרים על העיר) שבכל דבר שיש בו חשש של התרשלות עתידית, יכול המציל לחזור כעת אפילו למקומו. לעומת זאת בפרק כ"ז מדובר על הצלה מקומית (כמו הצלה מדליקה וליילד אישה), שחכמים ביטלו את דין מקום שביתת האדם עבור מי שיוצא להציל^[1].

 

 

דאורייתא או דרבנן

סוגיית הגמרא בביצה עוסקת באיסורים דרבנן שהותרו בעקבות הכלל של 'התירו סופן משום תחילתן'. בפסקאות הקודמות ראינו בקצרה את דין היוצאים להציל, ולאור היחס בין הסוגיות יש לבחון שתי שאלות:

1. האם הטעם 'שלא יכשילן לעתיד לבוא' נאמר גם לגבי מלאכות דאורייתא או רק בנוגע למלאכות דרבנן?
2. האם הטעם 'שלא יכשילן לעתיד לבוא' זהה לעקרון של 'התירו סופן משום תחילתן'?

למרות שמדובר על ניסוחים שונים נראה (וכך הבינו כמעט כל הראשונים והאחרונים) כי העקרון שעומד בבסיס שני הכללים הוא אחד. הטעם שלא להכשילן לעתיד לבוא, מניח בתוכו את ההנחה שמתירים פעולה בהווה על מנת שהאדם לא ייכשל בעתיד.

הרשב"א בסוגיית הגמרא בביצה שואל מדוע הגמרא לא הביאה כדוגמא לכלל של התירו סופן משום תחילתן גם את המקרים בסוגיית הגמרא בעירובין:

"וא"ת ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו כל היוצאין להציל חוזרין למקומן חכמה הבאה לילד והוי טעמא דהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחלתן? וי"ל דהתם פשיטא דהא תנינן להו וליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחלתן ומאי קמ"ל וכדפרכינן עליה הכא בהני תלת"                    (ד"ה בפלוגתא).

הרשב"א נשאר עם ההנחה שדברי הגמרא בעירובין שמתירים חזרה של היוצאים להציל מבוססים על העקרון של התירו סופן משום תחילתן. מכיוון שאין הו"א אחרת להבין את הסוגיה, לא הביאו מקרה זה בגמרא בביצה. בדרך דומה כותבים התוספות בעירובין (מד: ד"ה כל היוצאין).

הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ד', פ) נשאל האם אדם המתנדב בחברת הצלה שיצא לקריאה בשבת, יכול לחזור עם רכבו בשבת בחזרה. בתחילת התשובה מודגש שאין במקרה זה צורך של הצלה הואיל ויש אנשים נוספים וציוד נוסף במקומו, והשאלה נוגעת רק כלפי המציל שיצא וחשש התרשלות עתידית.

בתחילת התשובה הרב פיינשטיין מביא את דברי הרשב"א והתוספות שהזכרנו לעיל ומראה שפשוט שהיוצאים להציל כוללים מקרים נוספים חוץ מגייס, ומסכם:

"ולכן פשיטא להו לתוס' ולרשב"א שאיירי ברוב עניני הצלה ובשעת שלום והוא גם בהצלת יחיד שנמי חוזרין למקומן שהוא רק מטעם התירו סופן משום תחלתן. עכ"פ מפורש בתוס' ורשב"א שמותר לחזור אף רק משום חשש התרשלות דזהו ענין התירו סופן משום תחלתן, והתוס' כתבו דאין בזה חדוש כלל...".

לאורך התשובה ממשיך הרב פיינשטיין בקו מנחה זה ומבין שהלכה זו ברורה מהסוגיות. בנוסף לכך, לפי הבנתו הותרו גם מלאכות דאורייתא ולאו דווקא מלאכות דרבנן:

"עכ"פ לתוס' עירובין והרשב"א ביצה ברור שבענין הצלה שא"צ לשהות התירו לחזור אף באיסור דאורייתא דתחומין י"ב מיל ואף שיצטרך להוציא ולהכניס ולהעביר ד' אמות דכלי הזיין, שא"כ גם בהצלה זו שברוב הפעמים הצורך לשהות יש להתיר לחזור עם הרכב כשאין יכול להשיג נכרי שיוליכנו ברכב אף רק בשביל זה שיש לחדש לסופן משום תחלתן, וכ"ש כשא"א לו להשאר שם מפני חשש ליסטים ורוצחים שמצוי בשנים אלו במדינתנו וגם כ"ש כשצריכין שמיכל החמצן יהיה בחזרה כדלעיל".

הבנה זו בנוגע למצילים החוזרים למקומם עולה גם בתשובת ה'חתם סופר':

"אבל האמת יורה דרכו דלמה לי תרי טעמי מכשילן לעתיד לבא ומעכב רבים? אלא ע"כ תרווייהו צריכים והכי קאמר ליה הא מכשילן לעתיד לבא וכשם שגוף עדות החודש דוחה שבת בקרבנות דמועדו כתיב כמבואר בש"ס שם, הכי נמי חששא דמכשילן לעתיד לבא דוחה שבת, ק"ו מההולכים להציל לפקוח נפש שהוא רק דחוי' בשבת כמ"ש רמב"ם רפ"ב משבת אפילו הכי התירו לחזור למקומן סופן משום תחלתן..."

                                                                      (או"ח סימן רג).

מתוך ההשוואה בין היוצאים להציל ובין עדי קידוש החודש, עולה שבשניהם התירו מלאכות דאורייתא כפי שמקובל להלכה בנוגע לעבודת הקרבנות בשבת^[2].

הגרש"ז אויערבאך עסק בנושא זה בתשובה (מנחת שלמה ח"א סימן ז אות ג) ולאחר פרסום שיטת האגרות משה הוא פרסם תשובה נוספת לאחר שהוא קיבל את אישורו של הרב פיינשטיין. שיטתו של הגרש"ז הינה שההיתר 'סופן משום תחילתן' נאמר רק לגבי איסורים דרבנן:

"עכ"פ פשוט הדבר שלא התירו מלאכה דאורייתא אלא לענין כלי זיין אבל ברופא שנקרא בשבת לחולה וכן חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה אע"ג שיש להם אלפים אמה לכל רוח, מ"מ גם למקומם אינם מותרים לחזור אם זה יותר מתחום שבת וכ"ש שלא לחלל שבת באיסורי תורה, שהרי גם ביוצאים להציל מאוייב ויד עכו"ם תקיפה ג"כ לא שרי אלא א"כ הם מפחדים לשבות במקום שהצילו, וזה ודאי פשוט דמכשירי רפואה שהם כלי אומנות של הרופא והמילדת לא שייכי כלל לסוג ההיתר של כלי זיין דהוא רק משום מעשה שהיה שרדפום אויבים ונכנסו ליטול כלי זיינם... אולם ראיתי בשו"ת אגרות משה... והוא תמוה כדאמרן דאיך אפשר לומר על חידוש עצום כזה דאין בזה חידוש..."                         . (שם סימן ח).

הגרש"ז גם אינו מקבל את ההשוואה של ר' משה פיינשטיין בין ההיתר להחזיר של כלי מלחמה לכלי רופא, ומבין שיש דין מיוחד בהצלה במלחמה. שאר ענייני פיקוח נפש (כמו רופא או יולדת) שונים מדין היוצאים למלחמה, ולהבנתו דברי הרשב"א המשווה בין הדינים נאמרו רק על דין אלפיים אמה ולא יותר או לעניין אחר:

 "אבל מ"מ לא מצינן שהתירו לחזור או פטרו מד' דברים אלא ביוצאין למלחמה עם עכו"ם אבל לא ברופא וחכמה הבאה לילד" (שם סימן ז).

הגרש"ז מביא גם את תשובת החתם סופר^[3] ואינו מקבלה, ולמסקנה הוא מתיר לרופא לחזור רק עם נהג גוי כאשר אין בכך איסור תורה של תחומין (לאור פסק החתם סופר בחלק חו"מ סימן קצד). כאשר משווים את תשובות האג"מ והגרש"ז עולה שנקודת המוצא שלהם בסוגיות היא שונה, ולאור כך הם מנתחים את ההלכה- לפי ר' משה פיינשטיין יש היתר כללי של היוצאים להציל וברור לו שהוא נוגע גם לדיני תורה. לפי הגרש"ז ברור שאין ההיתר לגבי דיני תורה, וכל הדוגמאות בגמרא נאמרו על דיני דרבנן ואם חושבים אחרת יש להוכיח^[4].

שיקולים מערכתיים

בשיעור זה איננו באים לפסוק הלכה או לדון לעומק לאור כל המקורות בנושא סבוך זה, אלא רק להביא את עיקרי השיטות. ההשלכות של שאלה זו נוגעת בתחומים רבים- אנשי צבא שחוזרים מפעילות מבצעית, פעילות שוטפת במשטרה, התנהגות רופאים ואנשי מד"א בכל שבת, ולדרך בה הורה צריך לנהוג כאשר הוא מביא את בנו בשבת לבית חולים במקרה של חולי או פציעה.

כאשר אנו בוחנים את ההתייחסות הראויה למציאות מתמשכת של הצלה בשבת (כמו תורנויות של אנשי רפואה או אנשי בטחון), יתכן והיא צריכה להיות שונה. בדרך זו הלך הרב וואזנר אשר פסק עקרונית כשיטת ה'חתם סופר' שמותר לחוזרים מהצלה לעשות גם מלאכות דאורייתא, אך סייגו באופן הבא:

"איברא, אעפ"י שהנ"ל נראה ברור להלכה לדעת הרמב"ם... ולפי שיטת החתם סופר מכל מקום למעשה הריני חושש לזה... דזה באופן מקרי ופעם אחת לזמן רחוק שמזדמן איזה פקוח נפש, אבל חברי הצלה שזה דבר הנשנה אצלם מידי שבת בשבתו בכל שבתות השנה, לא יעשו מלאכת החזרה שהתרנו על ידי עצמן אלא ע"י גוי... מכ"מ השבת נעשה בטבע חול אצלם, ומשפיע גם לא טוב על ביתם... ודי לנו אם נתיר לו ע"י גוי ושוב לא יהיה חשש של סופו משום תחילתו, וראוי מאד להקפיד על זה, וגם זה רק אם אין עצה אחרת של היתר לגמרי"                                 (שבט הלוי ח"ו,כו).

הנחיה זו מקובלת כיום בקרב הרופאים, ורבים דואגים לכך (ובחלק מהמקומות גם מקום העבודה) שיוכלו לחזור בעזרת גוי בשבת. ההסתכלות על החבילה הכוללת שאדם במשך מספר שנים ייסע פעמים רבות בשבתות משמעותית גם כן מבחינה הלכתית^[5],^[6].

בהסבר שיטת הרמב"ם הזכרנו הסבר שמחלק בין התפיסה ההלכתית למקרה בודד, ובין ראיה ציבורית של רבים. תפיסה זו הורחבה בתשובה של הרב ישראלי בנושא הפעלת משטרה במדינת ישראל. הרב ישראלי מראה כי לשיטת הרמב"ם ורבינו יהונתן מלוניל יש לחלק בין הטעם של פיקוח נפש ובין הטעם של חשש הכשלה לעתיד לבוא. לשיטתו הטעם של התירו סופן משום תחילתן אכן שונה מהטעם של חשש מכשילן לעתיד לבוא:

"כי הטעם שנמצאת מכשילן אמור לעדות החודש ונוגע גם לחילול שבת דאורייתא. מה שאין כן הטעם של סופם משום תחלתם לא נזכר בגמרא אלא לענין היתר איסור דרבנן. ובאמת בכל אלה שהובא טעם זה של סופם משום תחלתם, אין המדובר על מכשול ממש אלא על מניעה מריבוי שמחת יו"ט, שהרי אינו מוכרח לקיים שמחת החג דוקא עי"ז...

מאידך נדמה לי, שבכדי להתיר איסור תורה אין בכלל להשתמש בנמוק של סופם משום תחלחם לחוד, אם לא מצד החשש העיקרי לא למקרה זה לחוד אלא מצד שאנו מביאים בחשבון גם את הלעתיד לבא שכיון שהיתר זה נוגע לאיסור תורה, ואיננו מפורש בתורה להיתר הרי מוכרח לומר שחכמים התירו משום שראו אותו כלול בכלל ההיתר של פקוח נפש... ועל כן ברור שכאן לא יפעל ההיתר אלא מצד ה'לעתיד לבא', שאנו רואים את הדבר נוגע לא רק לענין מצומצם זה, אלא אנו צריכים להתחשב גם עם התוצאות לעתיד. ועל כן אין נפקא מינה אם אנשים אלה שאנו דנים בהם עכשו היו נמנעים מלצאת אילולי היתר זה או לא, או אם עומדים לפני המעשה או אחריו, כי אם אמנם אלה לא היו נמנעים ונדון זה הוא כבר אחרי המעשה, אולם צריך להביא בחשבון את המקרים הבאים ואת כל סוגי אנשים המצויים ועל כן מתירים גם לאלה שלפנינו מבלי להטיל שום תנאי בהיתר זה כלל... ומכל מקום להלכה הדבר ברור ללא פקפוק כלל"                                                                   

                   (עמוד הימיני סימן יז- 'הבטחון הפנימי במדינה בשבת').

לשיטתו יש אכן לחלק בין הסוגיות: סוגיית הגמרא בביצה עוסקת בטעם של התירו סופן משום תחילתן שבעטיו ניתן להתיר איסורי דרבנן. לעומת זאת, כאשר אנו חוששים ממציאות עתידית ולא רק על מקרה מצומצם עולה החשש שיבואו להיכשל לעתיד לבוא ועל סמך זה ניתן אף להתיר איסורי תורה.

לאור עקרונות אלו מסביר הרב ישראלי שיש צורך לחשוב על עקרונות כלליים יותר של פיקוח נפש, ולפי כיוון חשיבה זה עולה מסקנה הפוכה מדברי שבט הלוי. כאשר אנו בוחנים את המציאות מנקודת מבט מערכתית, אז יש צורך להתיר גם בצורה קבועה הואיל ואחרת לא יהיו אנשים שיעבדו במקצוע זה. בדרך זו, הגדרת פיקוח נפש עבור ציבור שונה מהגדרת המושג בעולמו של היחיד^[7]. לדוגמה- מחסור באחיות הוא דבר חמור שגובל בפיקוח נפש, ואם אחות תצטרך 'לבלות' את כל השבת בבית חולים הרי לא ימצאו עובדות בתחום.

בעקבות כך, כותב הרב ישראלי כי יש לבחון את הגדרות פיקוח נפש:

"אכן בדורנו יש מקום קצת לדון להתיר יותר. כי נראה שענין זה של נמצאת מכשילן לע"ל אינו דבר קבוע אלא הוא ניתן לשנוי עפ"י מצב הדור. כי הנה רואים אנו במשנה שחלו שינויים בדין לענין עדות החודש שקודם לא זזו משם כל אותו יום, וכן לענין היוצאים להציל, עד שתקנו שיש להם אלפים אמה. ולכאורה תמוה למה באה התקנה כ"כ מאוחר וכל הדורות עד אז לא לא ידעו ולא הרגישו צורך בתקנה זו. ונראה שהוא משום שבאמת דבר זה אינו קבוע, כי בדור המדקדק במצוות שרובם ככולם מכירים את הערך הגדול של פקוח נפש, ודאי לא היו נמנעים מלהציל גם אילולא האפשרות לחזור, ואז לא היה קיים כלל חשש של אתה עתיד להכשילם לעתיד לבא וע"כ גם לא היה צריך להתקין תקנות מעין אלו, ורק בדורות יותר מאוחרים נחלש קיום המצוות, וראו חכמים שזה יכול לשמש מכשול וע"כ תקנו להתיר ועפי"ז יש מקום גדול לדון בדורנו דור יתום, שלצערנו שומרי תורה הולכים ומתמעטים... אם גם ישמעו לנו, הרי עכ"פ זה יחליש אצלם את הרצון לשמש בתפקיד מעין זה ונמצאת מכשילן. ע"כ לענ"ד יש מקום להשתמש בהיתר זה של אתה מכשילן לע"ל יותר ממה שהשתמשו בו חז"ל בדורם, לפי צורך ומצב דורם. אולם זה דורש כמובן אחריות גדולה של קבלת החלטה של בי"ד גדול שבדור, ואיני מזכיר דבר זה אלא כסניף ומ"מ לעיון".

מכיוון שאנו רוצים לקיים מערכת רפואית שלמה, בה גם יהיו אחיות ומגישי עזרה ראשונה שומרי ומצוות יתכן ויש ליישם את ההלכה כפי שכותב הרמב"ם גם בימינו.

סיכום

כפי שכבר הזכרנו, במסגרת שיעור זה איננו באים לפסוק הלכה אלא להציע נקודת מבט על סוגיה זו. התחלנו את השיעור לאור סוגיית הגמרא בביצה המביאה את הטעם של 'התירו סופן משום תחילתן', ולאור עקרון זה בחננו את שאלת חזרת היוצאים להצלה. ראינו את עיקרי הדיון בשאלה זו ולאור כך העלנו את השאלה האם דברי הרמב"ם שמביא את העקרון של 'יבואו להכשילן לעתיד לבו'א זהים לדברי הגמרא 'התירו סופן משום תחילתן'. רוב הראשונים והאחרונים הבינו שיסוד הדברים זהה והסיקו מכך מסקנות שונות:

• הרב פיינשטיין- הבין שההיתר של התירו סופן משום תחילתן כולל גם את היוצאים להציל.
• הגרש"ז אויערבך- הבין שגדרי ההיתר של היוצאים להציל הוא כמקרים המובאים בגמרא לגבי התחילו סופן משום תחילתן והוא מלאכות דרבנן בלבד.

לאחר מכן בחנו האם הטעם של הרמב"ם שייך גם בימינו לאור המציאות השונה. בעניין זה ראינו גישות שונות בין הרב ישראלי והרב וואזנר, ולסיום ראינו שהרב ישראלי הבין שיש לחלק בסוגיות בין הטעמים השונים.

שאלת פסיקת הלכה בעניין חזרת היוצאים להציל היא כבדת משקל, וכיום אינה מקובל שאין לעשות איסורי תורה ויש להעדיף נסיעה בעזרת גוי או פתרון אחר.