התערות בחברה הכללית לאור פעילותו של יוסף

  • הרב יעקב מדן

העושר מעלה לצדיקים?

בתחילתה של פרשת תולדות מופיעה מחלוקת בין הראב"ע לבין הרמב"ן בשאלה אם יצחק היה עשיר בעל נכסים או עני ורש. הראב"ע כותב:

"ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב וכאילו לא ראו כימיהם עשיר גדול בנעוריו ובא לידי עוני בזקוניו. והעד שהיה יצחק אביו אוהב את עשו בעבור צרכו. ואילו היה הלחם רב בבית אביו והוא נכבד בעיניו לא מכר בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו אוכל בכל יום מטעמים מה טעם אמר הביאה לי ציד. ולמה לא היה ליעקב בגדים חמודות. ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב בדרך שהוא אומר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו כי הוצרך לשמור הצאן.

"והפסוק שאמר ויגדל האיש קודם זקנותו. ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה לצדיקים והנה אליהו יוכיח ועוד ישאלו למה חסר השם ממון ליצחק. אולי יודיעונו למה חסר מאור עיניו. ואל ידחונו בקנה של דרש. כי יש לו סוד ואין לנו לחפש כי עמקו מחשבות השם ואין כח בדעת האדם להבינם וכן אחרי' אמרו הנה צאן יש לו. כי רבקה אמרה לו לך נא אל הצאן ויתכן שנשאר לו מקנה מעט גם נכון הוא להיות פי' לך נא אל הצאן אל מקום הצאן שהן נמכרות"  (כ"ה, לד).

בקטע זה מניח הראב"ע שיצחק היה עני, ומוכיח זאת ממספר תיאורים. ראשית, מאהבתו של יצחק לעשו מפני שמביא לו ציד, מוכיח שהמזון היה מצרך לא מובן מאליו בביתו של יצחק. שנית, מכירת הבכורה מעידה על מחירו וחשיבותו הרבה של נזיד העדשים. בהמשך הוא מוסיף ומוכיח זאת מהקשר שבין רבקה לבין יעקב, וכן מפרטים נוספים. אם כן, לדעתו, יצחק לא היה עשיר, ואולי אף עני.

מאידך, על אותו פסוק שם מופיעים דברי הרמב"ן. הוא מביא את הראב"ע, ולאחר מכן חולק עליו וכותב:

"ורבי אברהם משתבש בכאן מאד שאמר... ואני תמה מי עור עיני שכלו בזה... כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י כב) אבל היו האבות כלם כמלכים ומלכי גוים באים לפניהם וכורתים עמהם ברית וכתוב (להלן כו לא) וישבעו איש לאחיו ואם היה יצחק רע המזל מאבד נכסי אביו איכה אמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך (שם כח) וכבר היה בעוכריו.

"אבל בזוי הבכורה לעשו לאכזריות לבו ויתכן כי פי השנים בבכורה ממשפטי התורה לא היה כן לפנים רק לנחול מעלת האב ושררתו שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך (להלן כז לב) לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך וכן כי זה הבכור שים ימינך על ראשו (להלן מח יח) להקדימו בברכה ואולי היה נוטל גם בנחלה יותר מעט כי דין פי שנים מחדוש משפט התורה, והציד אשר היה בפיו כן יעשו השרים והמלכים בוחרים בציד מכל מאכל וכל העמים יובילו מהם שי למורא והיה עשו מחניף את אביו להביא כל צידו אל פיו לאכול ממנו כרצונו תמיד ואהבת האב לבנו הבכור קלה להביא".

הרמב"ן מאריך ודוחה את ראיותיו של האבן עזרא אחת לאחת. לדעתו, יצחק אכן היה עשיר. גם לכיוון זה מספר ראיות, והעיקרית שבהן היא תיאורם של אבימלך ופיכל, האומרים לו שה' עמו באופן גלוי – ומביאים אותם לכריתת ברית עם יצחק.

למחלוקת ראשונים זו מספר השלכות. ראשית, בשאלה הפרשנית, האם יצחק אכן היה עשיר או לא. שנית, הראב"ע עצמו מעלה את שאלת העושר לצדיקים. לדעתו, העושר מזיק לצדיק, ולא מועיל לו – בעוד שהרמב"ן סבור שהעושר הוא דבר חיובי, הנובע מברכת ה' ישירה.

 

ההשתלבות בעולם שסביב

אנו נתמקד בנושא שלישי העולה ממחלוקתם: עד כמה לצדיק להיות מעורב בהוויות העולם? הרמב"ן, הסבור שיצחק אכן היה צדיק, גם סבור שיצחק היה מעורה יותר בעולם. בעולם העסקים – וממילא, בעולם הכלכלה והחברה. לעומתו, האבן עזרא סבור שיצחק לא היה עשיר, וממילא – מנותק, מבודד.

דברים אלו של הרמב"ן, לצד אמירות אחרות שלו, הם אלה שהופכים אותו לאבי הציונות הדתית, לצד רבי יהודה הלוי. מסר של מעורבות בעולם, מעורבות בהיסטוריה וניסיון להשפיע עליה. מסר זה מומחש היום באופן משמעותי, כאשר כשבעה מבין אחד-עשר מקבלי פרס הנובל של השנה (ה'תשע"ג) הם יהודים. כאן אנו רואים את השפעתנו בעולם כאומה, וכן את הקידוש-השם שבכך.

אכן, בפרשתנו עולה דווקא כיוון המושך הרבה יותר לאבן עזרא מאשר לרמב"ן. בפרשת ויגש יורדים האחים למצרים, ומנסים להתרחק מכל השפעה על המצרים. הדבר בא לידי ביטוי במספר הקשרים. באופן הבסיסי ביותר, עצם הישיבה בגושן, בבידוד מן המצרים.

אולם, מעבר למקום הישיבה הגיאוגרפי, יש לתופעה זו ביטויים רבים. פרעה מניח – בצדק – כי אחיו של יוסף הם בעלי כישורים. לכן, מבקש פרעה:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ: אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי"  (מ"ז, ה-ו).

אם יש אנשי חיל, על יוסף להודיע זאת לפרעה, בכדי שיהיו שרי מקנה. האם יוסף עשה זאת? מספר פסוקים קודם לכן מתואר:

"וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה" (שם, ב).

רש"י שם מסביר כיצד בחר יוסף את אותם חמישה אחים:

"ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו".

רש"י מסביר שיוסף בחר דווקא את הפחותים בגבורה, ואותם בחר להציג בפני פרעה. זאת, במטרה להימנע ממימוש רצונו של פרעה, הרוצה לשים את אחי יוסף בעמדות מפתח שונות. יוסף מציג את תכניתו זו מראש לפני אחיו ובית אביו, כפי שמתואר בפרק הקודם:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן"  (מ"ו, לא-לד).

יוסף דואג שיובהר שמשפחתו הם משפתח רועי צאן מאז ומעולם, בכדי שיהפכו ל"תועבת מצרים". בזמן שהקול על הגעת אחי יוסף נשמע בבית פרעה, ופרעה שמח על כך, מתחיל יוסף לתכנן כיצד לבודד את משפחתו.

 

סיכון וסיכוי

אנו נשאל: וכי לא עדיף היה ללכת לצד השני? מדוע לא לתת למשפחת יוסף את ההזדמנות להשפיע, להפיץ את תורתם ולחולל קידוש ה' כפי שלא היה עד אז מעולם? הרי מדובר בצמרת השלטון העולמית!

נחזור לרגע לסוף המאה השמונה עשרה. זהו זמנה של האמנציפציה, שוויון הזכויות. לראשונה, היהודים תושבי אירופה דוברים את שפת המקום, ומתחילים להתערב בחברה הכללית. במישורים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים, מגיעים היהודים באירופה למקומות הבכירים ביותר.

תופעות אלו מביאות להתבוללות, להשפעות חיצוניות המביאות להרס עצמי של היהדות. דברים אלו מביאים להשכלה, על תוצאותיה ההרסניות. מה עצר, מה חסם תופעות אלו? לא אדם שקם מבפנים ואמר די, אלא דווקא האנטישמיות. כך, לאחר עלילת דמשק, מתחילה תופעה נגדית של חזרה לגטאות, של התכנסות בד' אמותיה של ההלכה.

נתמקד לרגע בסיפורה של משפחה אחת, ואף יותר – של אדם אחד: הברון רוטשילד. תרומתו לבניין הארץ ולעם ישראל בכלל היא דבר שאין כדוגמתו. תרומתו אינה מוטלת בספק. אולם למרות כל המרכיבים החיוביים החשובים הללו, אין ספק שההתערות שלו בשלטון ובמערכת הכספים של כל הצמרת האירופאית לא תרמה לשמירה על הייחודיות הפנימית של עם ישראל, וגם לא ליחס החיצוני אליה.

למעשה, גם ניסיונם של בני ישראל כאן לא מצליח. יוסף מושיב את ישראל בגושן, יעקב מנסה להכין תשתית דתית ורוחנית לפני ההגעה לשם, אך בסופו של דבר, אנו קוראים תחילת חומש שמות:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד"   (א', ז).

עד כאן, מדובר בתופעה חיובית של התרבות. אולם, בסופו של הפסוק נאמר – "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".

בני ישראל יוצאים מארץ גושן, ומתפשטים ברחבי ארץ מצרים. יש להניח שם הם תופסים אי-אלו נקודות מפתח. מיד לאחר פסוק זה מתואר חששו של מלך מצרים, ותחילת שעבוד ישראל למצרים:

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שם, ח-י).

ההתרבות היא חיוביות, אך ההתפשטות ברחבי הארץ, הם אלו שהביאו להשפעות חיצוניות על ישראל. כאן המקום לציין את המדרש המפורסם, המובא ברש"י בתחילת פרשת בשלח:

"דבר אחר חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה"  (שמות י"ג, יח).

שמונים האחוזים הללו התערו באוכלוסייה ובתרבות המצרית באופן כה חזק, עד שלא יכלו, עד שלא רצו לצאת ממצרים. כאן המקום לציין שההתרבות היהודים במאה השמונה עשרה הייתה בערך פי תשעה, כחלק מן התופעה שתוארה כאן.

 

החברה הישראלית כיום

היכן אנו נמצאים היום בין שני קטבים אלו? היהודי נמצא בין שני צירים. מחד, הוא מהווה חוליה בשרשרת הדורות. הוא החוליה האחרונה בציר הזמן, הממשיכה את הדורות הקודמים, עד אברהם יצחק ויעקב. בניגוד לכך, אנו נפגשים גם בציר אחר: ציר המקום, המרחב.

למדינת ישראל של היום יש בהחלט מקום של כבוד בציר המרחב. אחוזי מקבלי פרס נובל, שהוא בלתי-נתפס, צוין זה עתה. כידוע, לאחר רעידת האדמת הנוראית בהאיטי, צה"ל שנסע לסיוע רפואי, הושיט את העזרה היעילה והטובה ביותר לעומת שאר כל המשלחות, דבר שהביא לכך שבבעיות בכור בפוקושימה, הסכימו היפנים לקבל את עזרת הישראלים בלבד.

בנוסף, קיבל הטכניון זה עתה זיכיון להקמת שלוחה בניו-יורק. זהו כבוד בל יתואר. אולם, כאן נשאל: האם זוהי תופעה כה חיובית? מהו היחס בין הסיכויים לקידוש ה' שיעשה שם, לעומת הסיכון להתערות ולהתבוללות? האם אנו יכולים להיות כה בטוחים שמדובר במהלך נכון?

מן הקיצוניות השנייה, אנו ערים לתופעות שליליות ביותר של הדרת נשים המתרחשות במדינת ישראל. אין לנו אף מילה חיובית על אותו חרדי שיורק על אשה בבית שמש. אף לא מילה אחת. אולם, ננסה להבין מעט יותר את מקורה של תופעה זו.

אם נקלף ממעשים אלו את קליפתן העבה, השחורה והרקובה, נגלה מתחתיה דבר אחד: חרדה. חרדה מהשפעה של העולם החיצוני, לתוך עולמנו, לתוך ד' אמותיה של ההלכה. חרדה זו מביאה לאותה הסתגרות.

יש לי מחלוקת מרה בהגדרת השפעת חיצוניות. כמובן שלדעתי, השפעה של יהודים שאינם דתיים על יהודים אחרים אינה בהכרח כה שלילית. בחור צעיר אחד אשר אוכל נבילות לתיאבון תיאר את מעשיו המרובים בקליטת עלייה של אתיופים. הוא עוסק באיסוף וחלוקה של ביגוד ומזון, לאנשים אשר אינם מקבלים זאת משום מקום אחר. בזמן שהוא עוסק במלאכת קודש זו, הוא שאל: "נו, האם אני פטור מתפילה ביום כיפור"? אם כן, אנו נחלוק מרות על הגדרתם של השפעות חיצוניות, אך נניח לשאלה זו.

אם כן, חלק מעמנו נוקט כרגע במדיניות בקיצוניות האחת, בעוד שחלק אחר – בקיצוניות אחרת.

ד"ר יוסף בורג ז"ל הטיב לתאר את מיקומה של הציונות הדתית באמירתו על סמל בני עקיבא המחולק לשני לוחות הברית. על האחת כתוב "תורה", אלו הם החרדים; על השניה כתוב "עבודה", אלו הם החילונים; אנו, הציונות הדתית, עומדים במקום המקף.

משרד הקליטה ארגן זה עתה פרסומות, אשר מנסות לשכנע יורדים לחזור לארצם. באחת מן הפרסומות, שלא יצאה החוצה מסיבות פוליטיות, מתוארת יורדת אשר צופה בטלוויזיה בטקס יום הזיכרון, ומזילה דמעה. בן זוגה הגוי נכנס לחדר, ולא מבין מה היא עושה, ובנה לא קורא לה 'אמא' אלא 'מאמי'.

דברים אלו נכונים ליורדים, ונכונים באותה מידה לאנשים שגרים מחוץ לארץ ישראל. יש להיזהר מקיצוניות זו, שיכולה לגרום להשפעה חיצונית ומזיקה. אנו עומדים ימים ספורים לאחר ימי החנוכה, אשר מדגישים את הצורך להיזהר מהשפעות זרות – עוד זמן קצר ילכו חלילה צעירים רבים לחגוג את בוא השנה החדשה, את הסילבסטר.

עלינו להיות מודעים לפער בין שתי הקיצוניות האלה. מה נעדיף: שבננו יקרא לנו 'דדי' או 'טאטע'? מה היחס בין ההשפעה עלינו, להשפעה שלנו בעולם? אלו שאלות חשובות, ועלינו למצוא את הדרך ואת האיזון בין הכיוונים הללו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון

 

עריכה: בנימין פרנקל