התפילה במניין

במסכת ברכות מספרת לנו הגמרא על אחת מתפילותיו של ר' יוסי:

"תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי - אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפלה קצרה".

נראה, שר' יוסי נכנס לחורבה כי פחד שעוברי הדרכים יפריעו את תפילתו ויוציאו אותו מהריכוז. אולם לפי פירוש זה - מדוע התנהגותו של ר' יוסי לא מצאה חן בעיני אליהו?

יתר על כן: בהמשך הגמרא, מתברר שר' יוסי שמע בחורבה בת-קול - כלומר, תפילתו נתקבלה. מדוע, אם כן, אליהו הוכיח אותו על התנהגותו?

נראה, שיש להבין את המעשה בדרך אחרת. ר' יוסי הלך להתייחד עם חורבן ירושלים, ולכן הוא הלך "לחורבה אחת מחורבות ירושלים" חורבה זו משרה אווירה של חורבן על ר' יוסי, ומשום כך - מאפשרת לו להתפלל ביתר כוונה. "עוברי דרכים", לפי פירושנו, אינן האנשים העוברים בדרך, אלא הטרדות היומיומיות של האדם, שעלולות להפריע לו מהתייחדותו עם חורבנה של ירושלים.

בסופו של המדרש, אליהו שואל את ר' יוסי מה שמע בחורבה, ור' יוסי משיב לו:

"שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות".

ר' יוסי התפלל על צער הגלות, ואכן - שמע בת קול המשתתפת בצרת הגלות. ובכל זאת - אליהו הוכיח את ר' יוסי על תפילתו. ר' יוסי צריך להתפלל כמו כולם, ואל לו למצוא אווירה חדשה ומתאימה ולהתפלל תפילה מיוחדת. ביקורתו של אליהו באה לידי ביטוי בכך שהוא אומר לר' יוסי, שכאשר מתפללים במניין - שומעים בת קול שונה מבת הקול ששמע ר' יוסי:

"ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום - שלש פעמים אומרת כך; ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך' - הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

כאשר ישראל מתכנסין בבתי כנסיות - אין רק בת קול, אלא הקב"ה גם מנענע בראשו. באותה שעה, הוא אינו רק מצטער עם ישראל על גלותם, אלא אף מתפאר בשבחם של ישראל - "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו", ומתוך כך - שב ומצטער על הגלות.

לעיתים, כאשר האדם פורש מן הציבור ומתפלל לבדו - הוא מקבל אווירה מיוחדת, ואולי אפילו שומע בת קול, אך בת קול כזו היא פחוּתה בערכה מבת הקול הנשמעת בשמיים כאשר מתכנסים ישראל ומתפללים במניין.