התרפאות מן המינים

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה דף כז – התרפאות מן המינים

בדף כז ע"ב אנו למדים כי התרפאות מן המינים חמורה מהתרפאות מגויים, ואסורה אף אם ימות החולה בוודאי אם לא יטופל, כי "שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו".

הראשונים הקשו על כך מרבי אבהו, שהתיר לעצמו להתרפא ממין (להלן כח ע"א).

התוספות (כז ע"ב, ד"ה שאני מינות) מתרצים "דאף במינים לא אסרו אלא ברפואה שמזכיר בה שם עבודת כוכבים ואומר שהעבודת כוכבים מועלת לכך, ובהא ודאי אתי לאמשוכי ואסור". והביאו ראיה מן הירושלמי שיעקב איש כפר סכניא אכן התכוון לרפא את בן דמא בשם עבודה זרה.

תירוץ שונה מעט כתב הריטב"א (כח ע"א, ד"ה ה"ג אלא שאני). לדבריו, מותר להתרפא מן המין רק אם ברור שרפואתו בדרך הטבע; אך "רפואה עלומית", שאין טיבה ברור, אסורה אף אם אין שם עבודה זרה, כי הצלחתו של המין תביא אנשים לנהות אחריו במחשבה ש"כח המינות מרפא".

חילוק שונה בתכלית כתב הרי"ד בתוספותיו (כח ע"א, ד"ה דרבי אבהו). הוא מחלק בין רופא מומחה לרבים, שמותר להתרפא ממנו אפילו הוא מין, לבין מי שאינו מומחה לרבים, שאסור להתרפאות ממנו. המהדיר, הרב זק"ש (הערה 111), מעיר על הקושי שבתירוץ זה: "מאי שייך למפלג בין מומחה לשאינו מומחה אם הטעם הוא משום שימשך למינות?". מסתבר שהרי"ד הבין כי מומחה לרבים אינו יוצר מערכת יחסים אישית עם המטופל, אלא מטפל בו כאחד ממטופלים רבים. בתנאים מעין אלו, אין חשש להתהוות יחסים קרובים ולהימשכות המטופל למינות.

למחלוקת ראשונים זו יש חשיבות גדולה להבנת הדין המובא בברייתא לפני האיסור להתרפא מן המינים: "לא ישא ויתן אדם עם המינין". על פי התוספות והריטב"א, איסור המשא ומתן תלוי בתוכן השיחה: אם היא נוגעת בענייני אמונה או מסתורין, הריהי אסורה; אבל שיחת חולין לכל דבר, נראה שיש להתיר. לפי הרי"ד הקריטריון לאיסור יהיה אחר – לא תוכן השיחה הוא שחשוב, כי אם טיבה ואופייה: שיחה המתנהלת כשיחה אישית בין חברים, יש מקום לאסרה אף אם היא עוסקת בענייני חולין; אך שיחה עניינית ותו לא, במסגרת יחסי עבודה וכדומה, מסתבר שמותרת.

הרב ברוך וינטרוב