דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה ל"ח | ה' שפתיי תפתח (1)

קובץ טקסט

התורה

היום נלמד את תורה ל"ח בליקוטי מוהר"ן. הבא נקרא את תחילתה:

"א. כִּי צָרִיך כָּל אָדָם לְפַשְׁפֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת אִם הוּא דָּבוּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַך והסימן של דבקות הוא תְּפִלִּין כִּי תְּפִלִּין הֵם סִימָן עַל הַדְּבֵקוּת"

                                   (ליקוטי מוהר"ן קמא, ל"ח)

כפי שכבר הזכרנו בעבר, המילה הראשונה בכל תורה של רבי נחמן מקפלת בתוכה הרבה מהמשכה. תורה זו מתחילה ב"כי" – כביכול מקדים ר' נחמן את המענה עוד לפני שהוא שואל שאלה, נותן תשובה לשאלה שטרם נשאלה[1].

כך אדם יכול למצוא את עצמו בחיים כשהוא נזקק לתשובות לשאלות שלא הוא שאל אותם ושהסדר הטוב של שאלה ותשובתה בצידה התהפך עליו והוא בפה פעור עומד מול שוקת שבורה. כך גם הנושא אותו מעלה רבי נחמן, הדביקות ב-ה' והחמקמקות של היכולת לאחוז בה, מעמידים את האדם לעיתים בידיים ריקות ובאותו פה פעור שואל הוא את עצמו: "איך, איך שוב נשכח מליבי?".

 

א. סימן על הדביקות

ומה נקודת הקושי? מסתבר שהסחת הדעת שמתרחשת "פתאום" איננה רק "קריסה" של הזמן והסדר הטוב שלו, אלא גם ביטוי של משהו רופף במערכת היחסים בין האדם לבין ה', גילוי של מיקטע ריק ביניהם. הפתאומיות היא ביטוי לחוסר רצף בדרך שבין האדם לבין א-לוהיו, ולצורך במשהו נוסף שיקשור ביניהם – צורך בתפילין שגם עליהם נאמר שאין להסיח את הדעת מהם[2]. צורך בקשר של התפילין שיאגוד אותם ועירנות מתמדת לשמור על קשר זה.

בתורה מודגש לגבי התפילין שמטרתן היא זכרון, "לזכרון בין עיניך" (שמות י"ג, ט'). אולם, קשה לזכור את הקב"ה, הזכרון עשוי להשמט מאתנו גם כשאנחנו עוסקים בו עצמו. דרך משל, לעיתים אנו מוצאים את עצמנו באמצע התפילה עם מחשבות המשוטטות במקומות אחרים, ומנסים להבין איך הגענו לשם... בסוף היום, בסוף השבוע ואולי אפילו בסוף החיים, לפתע האדם יכול להסתכל אחורנית ולגלות ש-ה' נשכח ממנו. האדם יכול יום שלם לברך, להתפלל, ללמוד תורה ולעשות מצוות, ובכל זאת להיווכח בדיעבד שכל מה שהוא עשה היה בלי ה'.

צריך משהו חיצוני שיזכיר לאדם את מה שהוא נוטה לשכוח, שכחה פנימית, שיעיר אותו מן ההתכרבלות בתוך עצמו. כאדם הקושר לעצמו מטפחת על ידו לזכרון, קושר היהודי את תפיליו לעורר את פנימיותו אל מה שמחוצה לה.

ניכר שיודע ר' נחמן, כמו גם אנשי ההלכה, שאין התפילין אלא משהו חיצוני להתמודד עם אותה שכחה עצמית פנימית עקרונית הקיימת באדם. בידוע שאי אפשר לסגור את הפער שבין האדם לבין הא-לוהים סגירה הרמטית וקבועה. ואולי טוב שכך שכן אז יעמוד האדם על המשמר לבדוק, לפשפש, למשמש האם הוא בדביקות או שמא דעתו מוסחת. וכדי לעמוד על המשמר הזה צריך האדם סימן שיסמן לו מבחוץ את מה שהוא, שקוע בתוך עצמו, יכול לשכוח.

השימוש בהחצנה כאן הוא מהותי כיוון שכל עניינו להפנות את הפנימי אל מה שמחוצה לו ולהזכיר את מה שיש נטיה לשכוח.

זאת הסיבה שמיד אחר כך מקשר רבי נחמן את התפילין לדיבור. שכן גם הדיבור הינו פעולה של החצנה של הפנימיות ובוודאי בדיבור עם ה' יתכן שירגיש האדם את הקושי הרב להחצין את פנימיותו ולומר אותה בפה ממש. על כל פנים אדם המרגיל את עצמו לדבר עם ה' יכול להרגיש בדיבורו את מידת דביקותו ב-ה' והרי הוא לו כסימן.

 

ב. הדיבור הוא מלכות, ביטול

רבי נחמן ממשיך ואומר:

"ב. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִבְחִינַת תְּפִלִּין אֶלָּא שֶׁיַּעֲלֶה אֶת הַדִּבּוּר וִיתַקְּנֵהוּ כִּי הַדִּבּוּר שֶׁהוּא רוּחַ פִּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת פֶּה (פתח אליהו) הוּא בְּחִינַת יָם, שֶׁכָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים לְתוֹכוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת א) : כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם (עיין תיקון י''א מתיקונים אחרונים) וְהוּא בְּחִינַת אֲ-ד-נָ-י, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נ''א) ''ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח''"                                       

רבי נחמן מביא לפנינו יסוד מפעים ומפתיע, ש"הדבור הוא רוח פיו של הקדוש ברוך הוא". סתם כך איננו מייחסים ערך רב וחשיבות למילים שיוצאות מפינו, אך על פי רבי נחמן הדיבור הוא נעלה ביותר. הדבר נראה פלאי – כיצד הדיבור האנושי שלנו הוא בעצם רוח פיו של הקב"ה?!

רבי נחמן מסביר, שהדיבור הוא "בחינת מלכות פה... והוא בחינת א-ד-נ-י". בזוהר בפתח אליהו מוסבר שמידת המלכות קשורה לפה וששם אדנות, א-ד-נ-י, הוא הכינוי שלה בשמותיו של השם יתברך. כך גם אנו מוצאים בפסוק "ה' (בשם אדנות) שפתי תפתח" את הקשר שבין המלכות לבין הדיבור.

רמז נוסף להבנת הדברים נמצא בהשוואה בין הדיבור לבין הים. תכונתו של הדיבור היא שכל המעשים והאירועים, כל הדברים וההתרחשויות בעולם, הכל מתנקז אליו. כמו הים הנמוך שכל הנחלים הולכים אל תוכו כך גם הדיבור הינו מרחב מספיק בטל, מספיק פנוי מעצמו, על מנת שיהיה בו די מקום לכל דבר בעולם. ההשוואה בין הדיבור לבין המלכות חושפת את תכונתו היסודית של הדיבור – הביטול (תכונתה של המלכות). הדיבור רק מפנה מקום אל הדברים שייצג אותם אך לא דורש מהם שום ממשות, דיבור ותו לא! אף על פי כן ודווקא בשל כך יש לדיבור כוח רב כל כך אשר המלך משתמש בו. דווקא העדר הממשות של המילים מעלה על פני השטח את הערך האמיתי שלהן – את האמת שבהן, את הכוונה, את היחס בין הדוברים ועוד ועוד.

נראה, שבאופן דומה אם מכל הדברים בעולם תישמט העצמיות שלהם, ייעלם האגו שלהם, תוצנע עצם היותם, תוותר בידנו נקודה עמוקה יותר – לא מה הם, אלא מה הם אומרים. או במילים אחרות מה הדיבור שחבוי בתוכם, מה המילה שמסתתרת מאחוריהם – דבר ה'.

 

ג. לשמוט את האחיזה במציאות

רק כשהאדם מוכן לשמוט את עצמו אל האין הוא יכול להרגיש את שורש היש. רק אם ירפה מאחיזתו בממשות שלהם יהיה פנוי להקשיב למשמעות שלהם, לצלול אל המקום ששם שום דבר איננו מובן מאליו ועל כן תמיד אומר דבר. כמו הים, מקום זה אוסף אליו את החלקים הרכים יותר של המציאות, את המים המחיים אותה – הלא הם המשמעות, הערך והתכלית שלה.

זו הייתה דרכם של הנביאים, שהפקירו את עצמם לקב"ה. מי שמבטל את עצמו כך, זוכה ושומע את הדיבור דרך המציאות. כאמור, לא מדובר בהבנת עצם המציאות, אלא מה היא אומרת, לא העובדות אלא משמעותם. מה שהמציאות נדמית לנו כצירוף של עובדות בלבד, כנתונים גרידא, איננו אלא בגלל שאנחנו אוחזים ביש, רודפים אחר הישות של המציאות, ברכושנות שלנו ובתאוותנות שבנו. אם נהיה מוכנים לשמוט את עצמנו ולהתבטל, ובמקביל גם להפסיק לאחוז במציאות (לבטל את המציאות) נראה ונגלה את הצדדים העמוקים שבה.

כך גם התנהלו דור המדבר, "דור דעה", שעליהם נאמר שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן[3]. התורה – זאת אומרת הדיבור הא-לוהי – נתנת דווקא לאוכלי המן, דווקא למי שמפקיר את עצמו כמדבר – זאת אומרת דווקא למי שעומד בבטחון ב-ה' ומפקיר את עצמו ואת ישותו להשגחתו.כל עוד אדם לא מרפה מן המציאות, לא ישמע הוא את הקול שמסתתר מאחוריה.

כך גם על הבעל שם טוב מסופר שלא השאיר פרוטה בכיסו מיום ליום. אם כילה את צרכי יומו, נתן תמיד את השארית לעני. ה' שהביא לי אוכל היום, הוא גם ייתן לי מחר. הבעל שם טוב הרגיש שאם האדם ישמור את הפרוטה לעצמו אמנם היא עצמה תהיה לו, אבל היא עצמה גם תסתיר רובד עמוק במציאות, רובד שהבעש"ט לא היה מוכן לוותר עליו[4].

הבעל שם טוב מבקש מאתנו לוותר על הבעלות במציאות על מנת שנזכה לחוש את השגחתו של ה' בה. אמנם להיות עני זה מקום נמוך, אולם כמו הים שתיארנו לעיל דווקא בשל כך הוא נוגע בשורשי המציאות, בבקיעתה מן האין. שם ניתן להרגיש היטב את השגחת ה' ואת דברו. לוותר על הבעלות במציאות משמעו לא להיות "בעל דבר", על שני הפירושים לביטוי זה – האחד לא לאחוז ב"יש", והשני, ככינויו של הסטרא אחרא, לא להיות מוטה ובעל אינטרס, מוסח ומוסת על ידי הישות שבי, לא להיות אחוז בידי היצר הרע. מתברר לפי הבעל שם טוב שהשניים כרוכים זה בזה. ללא הטיותיו של הבעל דבר, האדם יכול להיות ממוקד ומרוכז בעיקר, או במילים אחרות יכול להיות בדביקות, כפי שפתחנו את דברינו. אולם המחיר, הפיזי ממש, שהבעל שם טוב תובע מאתנו הוא רב. הקונפליקט שהוא מצייר בפנינו בין העולם הזה לעולם הבא, בין המציאות לא-לוהות, הוא עז. אולם בשביל הבעל שם טוב זו תמצית החסידות.

 

ד. מהבעל שם טוב לרבי נחמן

לא כן אצל נינו של הבעל שם טוב, אצל רבי נחמן. אם הבעל שם טוב רצה לרומם את חיינו בדביקות עליונה ולהרים את הארץ כלפי שמיא, הרי שרבי נחמן רצה להוריד את השמים אלינו כאן לארץ. ר' נחמן שידע את יצרינו, את שפלותינו, ראה תפקיד לעצמו להאיר את הדרך למי שנמצא כאן למטה ולברר אלינו מהמקום שבו אנו נמצאים. ר' נחמן ידע את כוחו של ה"בעל דבר", ידע שלא בקלות יוותר האדם על בעלותו על הפרוטה. הנוכחות של היש הרבה יותר חזקה ובולטת מזו של האין שמאחוריו. אנשים לא בקלות מרפים את אחיזתם בעבור המלכות.

והנה בא רבי נחמן ועמו בשורה. יש לאדם כלי של מלכות, כלי לצלוח את העצמיות העוצרת והחוסמת את שפעת מקור החיים וזרימתם, לעקוף אותם ולהגיע אל השורש. ומהו כלי זה? הדיבור! לכל אדם יש כלי שכזה והוא קרוב "בפיך ובלבבך לעשותו".

על ידי הדיבור אפשר לצלול בים של המציאות, אותו ים שאותו מזכיר רבי נחמן בתחילת התורה, ים המלכות. המציאות מאבדת מהנוקשות שלה והעצמיות החוסמות שלה, ואפשר לרדת אל מצולותיה. בשביל לדבר צריך הדובר לזנוח את עצמיותו ו"לטבול" במימיו של השני. רק משעה שהדובר מתבטל הוא יכול לחדור את חומת העצמיות החזקה של מה או מי שמולו. הביטול הוא צמצום עצמי כזה שאיננו תופס מקום ועל כן יכול לעבור בכל מקום, ומביא את דובריו להיפגש. ובמילותיו של רבי נחמן בתחילת התורה אפשר לנסח ולומר שהדיבור הוא דביקות!

כיוון שכך אפשר להוסיף ולומר – ראשיתו של הדיבור איננה המילה "אני" אלא דווקא במילה "אתה". יותר משהדיבור הוא ביטוי שלי הוא ביטוי למוכנות שלי להתפנות אליך. אפשר לומר שאתה הוא שמעורר אצלי את הדיבור יותר מאשר אני. יתירה מזו אם ארצה לדלות את הדיבור מתוך ריכוז ב'אני' אגלה להפתעתי שבתנועה כלפי עצמי מעיינות הדיבור מתייבשים. אדם שעסוק בעצמו יגלה במהרה את הסופיות של דבריו, ירגיש את המילים נגמרות, את קוצר יכולתן להכיל, את אי המגע שלהם בלב השומעים. ולעומתם אדם שדיבורו פונה, יוצא מעצמו ומתבטל יגלה כיצד מעיינות הדיבור מתמלאים, דיבורו קולח נוגע ומתחדש ללא הרף. כך גם בתפילה מזכיר ר' נחמן את הפסוק "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", וטוען שתפילה טובה היא תפילה שמפקירה את עצמה אל ה' שיודעת שגם המילים שאני בעצמי אומר אינם אלא המילים של ה'. ובניסוחו של ר' נחמן, "הדיבור הוא רוח פיו של הקדוש ברוך הוא".

כשאדם פותח את תפילתו בפסוק "ה' שפתי תפתח" הוא בעצם אומר לקב"ה שהדיבור מגיע ממנו, "אתה תפתח לי את השפתיים". המגיד ממעזריטש הסביר את המשך הפסוק, "ופי יגיד תהילתך", כאמירה לקב"ה שהתפילה שלנו היא בעצם התפילה שלך, תפילת השכינה. רבי נחמן, לעומת זאת, מסביר שהתפילה, שהיא שיחה, היא בעצם חוויה של דבקות עם ה'. כפי שראינו בדיבור רגיל, התפילה לקב"ה צריכה להיות מתוך ביטול.

 

ה. כשנגמרים הכדורים

מסופר (חיי מוהר"ן קצ"ח), כי פעם פגשו מספר תלמידי חכמים ורבנים מעיירה מסוימת את רבי נחמן, ואמרו לפניו דברי תורה רבים על מנת להרשימו. רבי נחמן ישב והקשיב להם, אחרי שהם גומרים ויצאו. אמר רבי נחמן לתלמיד שהיה לידו: אל תדאג זה ייגמר להם.  ואז הוא סיפר משל: משל לעגלון שהיה מעביר סחורה ממקום למקום בעגלתו, על זה היה מקבל כסף. והנה יום אחד נוסע העגלון הזה ביער עם עגלתו ופתאום קופץ עליו ליסטים: "עצור, תביא את הסחורה שלך" ומאיים עליו עם אקדח. טוב טוב בסדר, אומר העגלון, יורד ומביא לו את כל הסחורה. לאחר מכן אומר העגלון: "אתה יודע, תעשה לי טובה, אתה יודע לקחת את כל הסחורה בסדר, אך כשאגיע לעיר יגידו שאני גנבתי את הסחורה, תעשה טובה..." ותוך כדי דיבור הוריד העגלון את הכובע וביקש "תירה בכובע, שכשאגיע לעיר ידעו שלא אני גנבתי את הסחורה אלא מישהו אחר בא ותקף אותי". הסכים הליסטים, ירה. "תירה עוד אחד, תירה גם פה, וגם פה וגם פה..." עד שנגמרו הכדורים ואז – קפץ בעל העגלה, תפס את הליסטים, קשר אותו ולקח את כל חפציו חזרה.

מה בא המשל לומר: כשרבי נחמן עמד ושתק מול אותם אנשים שבגאוותם ניסו להרשים אותו בדברי תורתם, הוא ידע שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הגאווה הזו זה לשתוק. שיירה, שיירה, עד שייגמר. כשדברים באים ממקום של גאווה, הם נגמרים, יש להם סוף. וכשיגיע האדם לסוף, הוא ירגיש את הסוף הזה יותר מכל. רבי נחמן שתק ושמע את דברי התורה והוא ידע שכשהם יצאו מהחדר הם בעצמם ירגישו את החלל, את הנביבות של הגאווה הזו.

מסתבר, שהדבר הקשה ביותר הוא לשתוק. לעיתים כשהאדם מתווכח עם מישהו הוא מרגיש שהוויכוח עצמו איננו כלל הנושא, הנושא הוא "אני" – האם אני צודק. בעצם, בוויכוח שכזה אין דיבור אלא התנצחות.

מספר לנו רבי נחמן במשלו שלפעמים אדם מגיע אל המלכות, דהיינו אל הביטול שלו, בעל כורחו. בעל כורחו אדם מרגיש את הקצה שבו, את הגבול שלו, את המקום שבו הוא נגמר, שבו הישות שלו נגמרת, שנגמרו לו הכדורים במחסנית ואת קצה גבול היכולת שלו. כאן, היכן שהמלכות שלו נגמרת, זה המקום בו מלכות ה' מתחילה! אולם האם אני שומע את דברו, את דבר ה'?

פעמים רבות כשאדם עסוק בעצמו, ובמיוחד כשהוא בקצה של עצמו במחדליו ובקצה גבול יכולתו, הוא מרגיש שלקחו לו משהו ששייך לו, שכביכול המציאות מתנפלת עליו כמו גנב לקחת את השייך לו.עצת העגלון החכם היא למצות את הרגשת ה"נגזלות" הזו עד תום. לתת לה לירות את כדוריה עוד ועוד. תאוותנותו של ה"בעל דבר" לבדה תוביל אותו אל קצה גבול יכולתו. כאן הזמן לשתוק את שתיקתו של ר' נחמן, שתיקה היודעת את חולשתו של הכח. שתיקה היודעת גם את כוחה של החולשה להביא את הכוחנות להכרה בחולשתה. אם תלחם בגזלן, בעצמך תיתן לו כוח. לכן תן לו לבד להכיר בחולשתו ואל תשעה לחשוב שבאמת יש לו כוח שהרי כל כוחו בא לו מה"בעל דבר" שלך שרוצה בעלות על הדברים ועל כן חושב שכשנלקח לך משהו הרי שדבר זה נגזל ממך. כשהכדורים נגמרים, בזמן חולשה, זה הזמן להתנפל על הגנב, הוא הוא ה"בעל דבר" ולקשור אותו ולא לתת לו לנהל אותנו. או אז הכרת החולשה וקצה גבול היכולת שלך יכולים להתגלות לא רק כמבררים מה מחד באמת שייך לך ומה מאידך לקחת אך בכח ואיננו בעצם שלך, אלא גם כמחזירים לך את שניהם – גם יחד.

אם ינצל האדם את רגעי החולשה שלו, לא לספק את יצר הבעלות, אלא להיפך לראות את נלעגותו של יצר זה – יהיה כאותו עגלון הקושר את הגזלן ולוקח את סחורתו בחזרה. ואז משעה שמשתחרר האדם מן הבעל דבר יגלה כיצד הוא מקבל בחזרה מאליו את מה שלכאורה נגזל ממנו. בלי כוחנות מקבל האדם מלמעלה את מה שבאמת שלו ואף יותר.

כשהסופי יודע את סופיותו הרי שמפנה הוא מקום לאינסופי להתגלות בו. כשהאדם מכיר בחולשתו ובמחדליו, ולא מאשים את סביבתו כאילו היא גנבה לו את כל הצלחותיו המדומות, הרי שיש מקום להצלחה אמיתית שתבוא מלמעלה. ובהקשר שלנו אפשר לומר ששתיקתו של רבי נחמן הרי היא כשתיקתו של המתפלל המבקש מ-ה' "אתה תפתח את השפתיים שלי", "ה' שפתי תפתח", כמוותר על בעלותו אפילו על התפילה עצמה – או אז שפע אין סופי זורם בו מלמעלה.

 

סיכום

כבר הספקנו לראות עד עתה שמתווה הדרך של המלכות עובר דרך היכולת של האדם לוותר עוד ועוד על בעלותו ועל מלכותו. ככל שמוכן האדם לרדת מטה מטה צולל הוא בים המלכות, במצולות הקיום לאסוף שם מים עליונים, לתקן כלים לקבל את הגבוה ואת האין סופי. ר' נחמן כדרכו יורד איתנו אט אט, עוד ועוד אל המקומות הנמוכים שבחיינו. מוויתור על הבעלות הממשית עברנו לדיבור, ואף בדיבור עצמו הדרכנו לוותר על הבעלות על המילים ולהפקיד אותם  בתפילה בידי ה'. אך ר' נחמן כדרכו שוב לא משאיר אותנו עם חזון עליון של תפילה נישאה שכולה "רוח פיו של הקב"ה" בלי לרדת אלינו אל המקומות הנמוכים לתת לנו הדרכה דווקא שם. כיצד הוא עושה זאת? נראה בעזרת ה' בחלק ב', בשבוע הבא.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

* * * * * * * * * *

 

 

 

[1] דברים מעין אלו ראינו גם בשיעור השלישי, "איך לרקוד".

[2] "אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין... עאכ"ו" (מנחות לו:).

[3] "רבי שמעון בר יוחאי אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" (ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רכ"ו), "רבי שמעון בן יהושע אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" (תנחומא בשלח, אות כ').

[4] לכאורה, הכלל ש"אין סומכים על הנס" (ע"פ דברי רבא, פסחים סד:) מלמד ההיפך ממה שראינו – שהאדם צריך להתאמץ ולנסות, לא להפקיר את עצמו. אמנם, כשנתבונן נראה שבעצם גם הבעל שם טוב לא סמך על הנס, כי הוא לא רצה נס בכלל, הוא רצה את ההשגחה של ה'. אם יש לאדם יישות הוא רוצה משהו, הוא סומך על המציאות או על הנס, אבל אם האדם באין אז ה' נמצא איתו.

דוגמא טובה לכך הוא הרן, אחיו של אברהם. בזמן שהיה וויכוח בין אברהם לבין נמרוד האם יש אלוקות או אין, הרן עמד בצד וחיכה. הרן חיכה ואמר שהוא בצד של אברהם רק לאחר שהאחרון יצא בשלום מכבשן האש. למצער, הרן נזרק לכבשן האש ונהרג. מדוע? משום שסמך על הנס, כי ציפה שיהיה לו נס.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)