ליקוטי מוהר"ן | תורה ל"ח | ה' שפתיי תפתח (2)

א. סיכום דברינו עד עתה

בשעור הקודם צללנו בעקבות ר' נחמן אל תוככי "ים המלכות". ראינו שהביטול, תכונה של המלכות, "חופר" בקרבנו מקום נמוך, אך דווקא בשל היותו נמוך, אוסף מקום זה אליו "מים עליונים" של מהות ומשמעות. בהיאספם, מים אלה מרווים את צמאונה של המציאות ומחיים את שורשיה. המפגש עם החלקים הנמוכים שבנו, החסרונות, המחדלים, התסכולים – מעורר באדם את קצה גבול יכולתו. שם, אם ירצה האדם, מתפנה מקום למה שמעבר לו. מקום זה הוא הים של המלכות ש"כל הנחלים הולכים" אליו. שם נאספים כל הדברים במציאות, מגדול עד קטן, בהיוודעם במוקדם או במאוחר, למגבלותם ולקצה גבול יכולתם. שם, בויתור על האחיזה במציאות עצמה, מתפנה מקום לערך ולתכלית שלה. חלף הדברים עצמם מקבל האדם את הדיבור שמהווה אותם, כאשר המקום שמתפנה בתחלופה זו משמש ככלי לכך.

ראינו שההתקדמות במידת המלכות היא דווקא כלפי מטה, אל המקומות הנמוכים שבנו. ככל שהאדם מוכן לוותר ולהרפות, מקבל הוא יותר ויותר מסרים ממרום. אט אט ירדנו בשבוע שעבור במתווה זה. בתחילה ראינו את הויתור על המציאות עצמה, על הבעלות עליה, השלטון והאחיזה בה, ואת התמורה לויתור זה אצל הנביאים, אצל דור המדבר ואצל הבעש"ט שלא השאיר פרוטה מיום ליום. אחר כך ראינו את ר' נחמן שלימד אותנו להשתמש בדיבור ככלי של מלכות, בהסבירנו שעצם השימוש בדיבור מוותר על האחיזה בממשות ומתוך כך מעורר את המשמעות.

ירדנו עוד קצת, כאשר ראינו שהדיבור הוא גם ויתור על האחיזה והבעלות אפילו על עצמי למען ה"אתה". הדיבור, כך הסברנו, יותר משהוא "אני" הוא ביטוי של ה"אתה" המתחולל בקרב ה"אני". "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". אתה ה' פותח את שפתי ועל כן גם הדיבור שלי הוא "רוח פיו של הקב"ה" – כך אמר ר' נחמן והפתיע אותנו באמירה גורפת זו.

אחר כך המשכנו לרדת למעמקי נפשנו לראות את הקשיים לוותר על האחיזה שלנו אפילו בדיבור. ראינו את הסופיות של הדיבור שבא מתוך גאות ואת שתיקתו של ר' נחמן לעומת דיבור זה על מנת לפנות לו בעצמו מקום לגעת בסופיותו שלו עצמו. סיפרנו את משל העגלון החכם של ר' נחמן המתאר באופן ציורי את המאבק המתחולל בקרבו של אדם ברגעי קונפליקט ומשבר ואת ההזדמנות דווקא אז לתפוס את ה"בעל דבר", אם רק נניח ל'גנב לירות את כדוריו'. ייחשף מקום חולשתו של הגנב ותוחזר גנבתו. ובנמשל הסברנו כיצד הויתור על מאבק חזיתי עם היצר הרע חשף בסופו של דבר את חולשתו ונלעגותו. רגעי קונפליקט ומשבר הם רגעים "טובים" לביטול כיוון שהם נוגעים בקצה ובגבול היכולת. רגעים אלו יכולים להתברר כפורים אם רק ייאות האדם להתכופף לעברם ולוותר את ויתורה של המלכות.

 

עוד הערה קטנה על המלכות לפני שממשיכים.

עד כאן דברנו בשבוע שעבר. לפני שנמשיך יש להדגיש דבר אחד, הביטול החסידי איננו הכחשה של ה"אני" אלא דווקא הווייתו. במונחים הקבליים נקראת המלכות גם "אני" ומתברר שדווקא מידת הביטול של המלכות היא המכוננת את ה"אני". והדברים משתלבים גם עם דברינו משבוע שעבר, ככל שהאדם מוכן לוותר על ה"אני" כ"בעל דבר", כבעל רכוש גשמי או רוחני, נחשף ה"אני" באשר הוא.

שוב אנו רואים כיצד הויתור על הסופי מאפשר לאינסופי להתגלות. התנועה היא פרדוכסלית ובנויה משני כיוונים הפוכים אך פשוטה בתכלית. ככל שאני מוכן לוותר על ה"שרירים" שלי, על הכוחנות שלי, אקבל בתמורה את הווייתי שלי פשוטה, נישאת על כפיים כמתנת שמים, נוכחת יותר ואמיתית יותר.

אפשר לומר שזאת תמצית האמונה. מחד מבטאת האמונה – אמון בקיום, במציאות כפי שהיא, בישנו גם אם הוא חסר, ומאידך מקפלת בתוכה האמונה תקווה גדולה לטוב השלם שיבוא, לתיקון עולם ולמשיחיות. הכיצד שתי תנועות הפוכות אלו דרות בכפיפה אחת? מסתבר ששתי תנועות אלו קשורות זו לזו, כרוכות זו בזו, ומשלימות האחת את רעותה, ככל שמצליח האדם להישען על המציאות כפי שהיא – מקבל הוא את הכוחות להאמין ולבטוח שמציאות זו תשתנה לטובה. ומהיכן כח זה בא לו למאמין? לא מעצמו אלא מלמעלה. מתוך שיודע המאמין להשליך את עצמו על ה' נעשה הוא כלי וצינור לתנופה האלוקית המניעה את העולם, מהווה אותו ומכוונת אותו אל הטוב.

כאן גם המקום להיזכר בתחילת דבריו של ר' נחמן שאמר שהדיבור הוא "רוח פיו של הקב"ה". לפי דברינו התגלות כזו של האלוקי באדם הכן יכולה להתרחש כאשר האדם מבטל את עצמו לה' ובדיבור שכל עניינו הוא הביטול – על אחת וכמה וכמה.

 

ב. רוח סערה

כמו שכבר הזכרנו, ר' נחמן מנסה לדבר עמנו במקום שאנו נמצאים. הוא לא מדבר עמנו במלים גבוהות, בלי להוריד את הדברים אלינו, כך גם בנושא שלנו: מיד אחרי שדיבר על מעלת הדיבור בגבהים שלא צפינו להם, הוא יורד אלינו:

"וכשפוגמים הדיבור שהוא א-ד-נ-י, אז על ידי הפגם נעשה מרוח פיו, רוח סערה. כי כ"ז אותיות כל אחת כלול מעשרה, גימטריא ר"ע, ונעשה מבחינת הדיבור, היינו מבחינת א-ד-נ-י, ר"ע אותיות, סערה. ס"ה הוא א-ד-נ-י, ור"ע אותיות. וזה בחינת (תהילים קמ"ח): "רוח סערה עושה דברו", שעושים ומתקנים את הדיבור ומעלים אותו מבחינת רוח סערה".

אכן הדיבור בשורשו הוא מקום עליון, הוא "רוח פיו של הקב"ה". אם אכן האדם בטל הרי הוא הופך לכלי ולצינור לאותה תנופה אלוקית מן האין אל היש, תנופה המכונה "רוח". כמו הרוח הגשמית שמבטאת גם היא את אותה תנועה של האין ושל האוויר המייצג אותו אל היש. אולם, כאשר יש חציצות בין האדם לבין אלוקיו, כאשר האדם מתמלא בישות עצמית, הרי שרוח זו הופכת מ"רוח פיו של הקב"ה" ל"רוח סערה". כאשר התנועה הטבעית שמהאין ליש, שבין הבורא לנברא, נפגמת, אותה תנועה עצורה מחפשת מפלט, משתוללת, סוערת כמחפשת מנוח לנפשה. כאשר אותה אידיליה שבין אדם לבוראו נמוגה, כאשר המקום הכי בטוח בעולם ננעל, נפשו של האדם סוערת, מחפשת מקום להניח עליו את ראשה .

אין מקום בטוח יותר לנפשו של אדם מאשר המקום שבו היא מדברת עם ה', שם בחשאי הכל נשמע ואעפ"כ נשמר בסוד, שם הנפש מתבטלת ואעפ"כ יותר הווה, מתרפקת על דודה, נשענת על בוראה, כגמול עלי אמו. כשמקום זה נגזל מן האדם הנפש לא יודעת מנוח, מי שאין לה אותה הוויה פשוטה, טבעית, עצמית, נטולת קליפות, נשארת הנפש ללא משען, וממילא מחפשת בטחונות אחרים לחייה. כאן היא מתחילה להתגונן, לתקוף, לאגור, לרדוף אחר תאוותיה ועוד ועוד בטחונות מדומים שונים. וכולם ברוח סערה, כביכול איזה שהוא כוח אחר דוחף את הנפש אליהם. ר' נחמן מביט על רוח סערה זו, מביט על כוחניותה, מביט על תאוותנותה, מביט על נלעגותה, ויודע שגם היא איננה אלא שאריותיה של אותה "רוח פיו של הקב"ה", שלא מצאה מקום לנשוף בו רוח חיים. מביט ר' נחמן על כל הדיבורים שבעולם ויודע שרוב רובם סוערת בהם אותה רוח סערה ובכל זאת בתוך תוכם חבויה אותה רוח מקורית – "רוח פיו של הקב"ה".

הנה מצאנו את מה שחפשנו: כיצד ר' נחמן מוצא את "רוח פיו של הקב"ה" בתוך הדיבור שלנו. אנו מבינים עתה איזה מהלך ארוך היה צריך ר' נחמן כדי למצוא דבר כל כך יקר במקום כל כך נמוך. כיצד היה צריך לעלות מעלה מעלה ואחר כך לרדת מטה מטה כדי לדבר אלינו במקום שאנו נמצאים, ולחלץ אותנו משם. אולם הוא איננו עושה זאת לפני שהוא יורד אתנו עוד קצת, לתאר לפרטים את אותה רוח סערה, כדי שנדע עד היכן הדברים מגיעים.

ג. קיטרוגים

"ורוח סערה הזה, הוא מקטרג הגדול, שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות. והוא אחר הדברים, שהוא יונק מהדבור, כשמוצא פתח לינק. הינו "לפתח חטאת" (בראשית ד): וכתיב (מיכה ו): "שמר פתחי פיך" וכו'. וכמו שכתוב בזהר (וירא קי"ט:): "ויהי אחר הדברים והאלקים נסה את אברהם". והוא מסער גופה דבר-נש. וכל המלשינות והרעות שדוברים על אדם, בא מרוח סערה. מאחר הדברים הזה. כי הוא בחינה קץ כל בשר שעושה קץ וסוף לכל בשר: ובני אדם שהם דנים את כל אדם לכף חובה, וחוקרים תמיד על חובות בני אדם, הם מבחינת קץ כל בשר. כמו שכתוב "קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר". שהוא חוקר תמיד לעשות תכלית וכליון לכל דבר, ולעורר דין ולהלשין ולקטרג, כמו שכתוב: "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל".

כשאדם נמצא במצב של רוח סערה, ונפשו לא שקטה, לא מוצאת מנוחה כיוון שאיננה קשורה לבוראה הרי שמתחילה היא לגשש אחר הגבול במציאות וזאת על מנת לחפש את שמאחוריו. מתדפקת הנשמה על דלתות המציאות, מכה ראשה בקיר. וכל זאת בגלל שהיא מרגישה שהיא נמצאת "אחר הדברים" ואף פעם לא "מלפניהם". בגלל שהיא מרגישה שהיא עוקבת כל הזמן "אחר הדברים" ועל כן תמיד מובלת על ידיהם. מגיבה בלבד למציאות נתונה וסופית, מציאות של "קץ". ואכן כשאין הוויה נשענת ובוטחת קשה שלא להיות אלא מגיב אליה ואל קיצה.

"לקץ אמרתי תכלית חוקר" – כאשר האדם נתקל בקץ של המציאות, בסופיות שלה, שואל הוא את עצמו את שאלת התכלית – מה התכלית של כל זה? ונתקל הוא באותה תנועה של היש מן האין אך מצידה השני, כשהפכה היא לרוח סערה והפעם איננה מעוררת את ה"אין" ב"יש" אלא דווקא את ה"יש" ב"אין". זאת אומרת, את הסופיות והקץ החוסמים את האין והאינסוף מלהופיע. כשנתקל האדם בכלותה של המציאות נזכר הוא בשאלת התכלית שלה, אולם לא כשאלה בונה ומכוונת כפי שאמורה היא להיות בתנועה הטבעית של הבריאה יש מאין, שיש לה תכלית וכיוון, אלא מתהפכת היא עליו בתנועה של רוח סערה, לקטרג. 'אם הכל סופי, אם לכל דבר יש קץ והאדם רק מגיב אליו "אחר הדברים", נעדר מעוף, עצמיות וחרות, אז מה התכלית של כל זה?! "קץ כל בשר בא לפני" הינו קטרוג על הבריאה כולה.

ד. שורש הקטרוג

מתבונן ר' נחמן בקטרוג הזה ומזכיר לנו את שורשו. גם הטענה על קיצו של כל בשר לא באה אלא לבכות על אובדנה של הנשמה, שהרי דייק הכתוב ואמר "קץ כל בשר" ולא דיבר על קיצו של הגוף או של החומר. "בשר" דייקא. להזכירנו את הבשר החי שהיה כאן. אבל הבשר בלבד וקיצו מה הם ללא הנשמה?

כך גם כל הקטרוגים כולם, בדרך כלל טוענים את טענתם בשם היותר טוב והיותר שלם שאיננו, שחסר. השאיפה לשלמות והכמיהה אל הטוב מתהפכת עליהם לקטרג. אולם גם רוח סערה הרסנית זו איננה אלא חיפוש אחר רוח פיו של הקב"ה. גם הקטרוג יונק את כוחו מן התנופה האלוקית אל הטוב אשר בשורש הבריאה, תנופה שהתהפכה לקטרוג, על כך שטוב זה איננו.

המקטרג מחפש את הקץ, את הסוף ואת החסר "לעשות תכלית וכליון לכל דבר", לעורר דין ולהלשין ולקטרג", במעין תענוג ביקורתי שבעצם ניזון מאותו טוב אבוד, מכה הוא בקירות המציאות ובעצם מחפש הוא את ה'. רק את ה'.

"ה' שפתי תפתח" – לו היה יודע המקטרג את סודה של המלכות, לו היה יודע שהסופיות איננה אלא פתח לאינסופיות, אם רק יתבטל אליה, היה מוצא מנוח לנפשו "קרוב מאד... בפיך ובלבבך לעשותו". אבל פתח הינו תמיד סיכון ו"לפתח חטאת רובץ", ומשהחלה לנשוב בה אותה רוח סערה, שום דבר לא יכול היה להיראות בעיניו קרוב, כל עוד הוא עצמו איננו קרוב לעצמו ולאלוקיו.

 

ה. הדרכה

"וצריך כל אדם לראות, לאיכפיא סטרא דקץ כל בשר, תחת הדיבור של הקדושה. כמו שכתוב בזהר: "אסרי לגפן עירה", 'גפן' דע כנסת ישראל. כמו שכתוב (תהילים פ): "ופקוד גפן זאת", וכמו שכתוב (בראשית מט): "וזאת אשר דיבר". וכשהוא כופף את רוח סערה, דהיינו שהוא נוטל ממנו כל הדיבורים שנפלו לתוכו, אז "יקם סערה לדממה" (תהילים קז).

ר' נחמן מחמש אותנו בכלים שיש עמנו. יודע הוא שדיבורים גבוהים על רוח אחרת גבוהה יותר לא ישקיטו את רוח הסערה, אלא להיפך, יגבירו אותה ואת קטרוגה. כנגד הקץ צריך לבוא עם קץ כנגדו ולשים קץ לקץ, סוף לסופיות ולשלטונה. את הרוח סערה צריך לכוף (איתכפיא). כיוון שיודע ר' נחמן ששורשה של רוח סערה הוא ברוח פיו של הקב"ה, מסתפק הוא בלעקוד אותה ובכוח לא לתת לה לפרוץ. די לקטרוגים, די לטענות, די ללשון הרע, די לתאוות. יודע שאם לא ייתן האדם מקום לרוח לפרוץ כרוח סערה, תפרוץ היא על כורחו מאליה בתנועתה הטבעית אל הטוב. כמו הגפן שצריך לקשור אותה כדי לכוון את דרך גידולה "אסרי לגפן עירה", כך גם אותה תנופה אלוקית צריכה הכוונה שתגדל ישר. לא לתת לאלימות הרוחנית של הרוח סערה מקום, לא לתת לה לשבור קירות, להרוס עולם. כל זאת על מנת להזכיר לנו את היסוד, שלא נברח מהעיקר, שהכל לא בא לו למקטרג אלא בגלל ריחוקו מה', ריחוקו מעצמו. ההשתקה הכוחנית הזו אמנם יוצרת חלל פנימי בלבו של אדם, אבל מוטב שתיקה אמיתית מאשר רעש כוזב "אז יקם סערה לדממה". שתיקה זו היא מצע טוב לתפילה לה' לבקש ממנו: אני שותק ואתה תפתח לי את שפתי "ה' שפתי תפתח".

ר' נחמן ממשיך ומתאר את עלייתו ותיקונו של הדיבור בתורה לח אבל קצרה היריעה והחושק להתקדם בדיבור עם ה' ימשיך ויעיין בליקוטי מוהר"ן.