וְלא-תַעֲלֶה בְמַעֲלת עַל-מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו | 2

 

 

בשיעור הקודם, עסקנו בציוויים המופיעים מיד לאחר תיאור מעמד הר סיני, והראנו באיזה מובן התורה התייחסה באופן מפורש בזיקה לעניין המזבח לשלושת העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בנוסף, התייחסנו למשמעות עניין המעלות.

 

בשיעור זה בכוונתנו לעסוק בנימוק התורה ביחס לאיסור העלייה במעלות, והוא עניין גילוי הערווה.

לא לפסוע פסיעה גסה אלא עקב בצד גודל

על דברי התורה 'אשר לא תגלה ערוותך עליו' אומרת המכילתא:

"ר' ישמעאל אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר 'ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה', ומה תלמוד לומר 'אשר לא תגלה ערוותך עליו'? שלא יפסע בו פסיעה גסה אלא גודל בצד עקב ועקב בצד גודל".

לכאורה שאלת ר' ישמעאל מתבקשת. הרי העולים על המזבח הם רק כהנים, אשר אחד מבגדיהם הינם מכנסי הבד שנועדו "לכסות בשר ערווה" (שמות כ"ח, מב)[1]. אם כך, מדוע התורה מנמקת את איסור המעלות בגילוי הערווה? לאור זאת דורשת המכילתא את הפסוק שלא כפשוטו, ומבינה שמדובר באיסור לפסוע פסיעה גסה ובדישה ללכת גודל בצד עקב ועקב בצד גודל.

בעל התורה תמימה, בהביאו דרשה זאת מעיר:

"הוא ס"ל הלשון 'אשר לא תגלה ערוותך עליו' אינו כפשוטו יען דזה דבר שאי אפשר כיוון שהיו לבושים מכנסים ואם כן היו מכוסים אלא דרך מליצי הוא שלא לפסוע פסיעה גסה במקום שיפוע למעלה. ואשמיענן טעם הגנות מפסיעה גסה כזו מפני שעל ידה אפשר להתגלות ערווה. ואף על פי שבעוון זה לא שייך זה, אף על פי כן מגונה הוא משום דמציאות אפשרי הוא בכזה, היינו במקום המשופע למעלה וכשאין הולכין מכוסים יפה".

כלומר, אף על פי שבאופן מעשי כאן, אין בפועל חשש לגילוי ערווה מפני שמכוסים היטב על ידי מכנסיים, יש לאסור פסיעה גסה מפני שקיימת אפשרות שבנסיבות אחרות אדם ילך במקום משופע ויפסע פסיעה גסה ותתגלה הערווה.

רש"י בעקבות המכילתא כותב בפירושו כך:

"אשר לא תגלה ערוותך – שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך. ואף על פי שאינו גילוי ערווה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד (שמות כח, מב). מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערווה הוא ואתה נוהג בהם מנהג בזיון".

כלומר, אף על פי שאין זה גילוי ערווה ממש יש כאן מנהג בזיון, והתורה על פי הבנה זאת אסרה את הרחבת הפסיעות בעלייה למזבח.

מעניין כי המכילתא בהמשך דבריה מחלקת היטב בין מזבח לבין ההיכל או קודש הקודשים ואומרת:

"'לא תגלה ערוותך עליו'. מה תלמוד לומר 'עליו'? בו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקודש הקודשים".

בהיכל ובקדש הקדשים אכן אין חשש שתתגלה הערווה על ידי פסיעה גסה מפני שהם במישור, ולכן מותר לפסוע שם פסיעה גסה (כפי שראינו, גם איסור בניית גזית עוסק רק במזבח עצמו אך לא בהיכל ובקודש הקודשים).

הרב כשר בתורה שלמה לפרשתנו מביא (אות תקע"א) את מדרש הביאור כת"י המבאר כך:

"אשר לא תגלה ערוותך עליו, והלא המכנסים מגין אלא אם נקרע בעלייתו או נפל מעליו".

מתוך אותה הבנה שהזכרנו כי בעצם אין חשש ישיר שתגלה ערוות הכהנים בעלותם על המזבח, אומר מדרש הביאור כי ישנו חשש וייתכן שהוא אפילו רחוק, כי המכנסים ייקרעו או יפלו תוך כדי עליית הכהן, ובגלל החשש הזה התורה הזהירה שלא לעלות במעלות על המזבח שמא תתגלה הערווה.

הרב כשר מסביר שם בביאורו, כי ביאור זה הינו ביאור חדש שהוא לא ראה בשום מקום, וזוהי הרחקה שלא יבואו לידי כך שהמכנסים שלהם שרק האבנט החזקיפלו מהם בעלותם על המעלות.

בבית א-לוהים נהלך ברגש

המכילתא דרשב"י על אתר מביאה דרשה הדומה לדרשת המכילתא בעניין איסור פסיעה גסה על המזבח ואחר כך היא מוסיפה:

"אין לי אלא למזבח, לעזרות מניין? תלמוד לומר 'ולא תעלה במעלות על מזבחי' ונאמר 'עליו' אין עליו אלא בסמוך לו, וכן הוא אומר בבית א-לוהים נהלך ברגש. יכול לא יעשה מעלות להיכל ולעזרות, תלמוד לומר ולא תעלה במעלות על מזבחי, למזבח אי אתה עושה מעלות, עושה אתה מעלות להיכל ולעזרות".

בהקשר זה מעניין לראות את גישת הרמב"ם הכותב:

"וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה' כמו שנאמר 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' (מלכים א ט', ג), ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר 'בבית א-לוהים נהלך ברגש' (תהילים נה, טו)"        (הל' בית הבחירה פ"ז הלכה ה).

וכן הרדב"ז מבאר:

"שלא יילך לא כדרך ההדיוטות ולא כדרך גסי הרוח, אלא בנחת שנאמר 'בבית א-לוהים נהלך ברגש'".

ובדומה לכך גם בדברי רש"י:

"ומקדשי תיראו - שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו, וכן הוא אומר 'בבית
א-לוהים נהלך ברגש, לשון אימה ופחד".

ממקורות אלו משתמע כי במקביל לדרישה שלמדנו עליה לגבי המזבח, ישנה דרישה בכל העזרה ללכת בנחת, באימה וברעדה שנאמר 'בבית א-לוהים נהלך ברגש'.

המכילתא מצאה לנכון לקשר בין האיסור לפסוע פסיעה גסה במזבח מצד הזהירת לגלות ערווה, לבין הציווי ללכת בנחת באימה וביראה בכל העזרה. הנחת קיימת בשני המקומות, אלא שבמזבח היא מצד הערווה ובעזרה היא מצד היראה. בשניהם נדרשת מידה של זהירות המחייבת הליכה באופן מסויים לפני ה', זה במזבח וזה בעזרה.

לקבוע בנפשותינו יראת המקום וחשיבותו

בעל ספר החינוך בהתיחסו לאיסור לפסוע על המזבח כותב כך:

"משרשי המצווה זו מה שכתבנו במצווה הקודמת לה לקבוע בנפשותינו יראת המקום וחשיבותו ועל כן הוזהרנו שלא לנהוג שם קלות ראש בשום עניין. והכל יודעים שהאבנים לא יקפידו בשום ביזיון שאינן רואות ולא שומעות, אלא כל העניין לתת ציור בלבנו ביראת המקום וחשיבותו וכבודו הגדול, כי מתוך הפעולה הלב נפעל כמו שכתבתי[2]"      (מצווה מ"א).

כדרכו לאורך כל הספר, בעל ספר החינוך מנסה להראות כי ביסוד הרבה מן המצוות של התורה ההבנה כי פעולות האדם משפיעות על מחשבותיו. התורה בריבוי מצוותיה רוצה להביא את האדם העושה להתפעלות ולרגשות שונים, המעצבים את היחס הנכון והראוי כלפי ה'. במצווה שלא לפסוע על המזבח המגמה היא לקבוע בנפשותינו את יראת המקום וחשיבותו.

הבנה זו מעניינת מאוד מפני שקיימת מצווה בפני עצמה של יראת מקדש בה מצווה אותנו התורה:

"את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'" (ויקרא כ"ו, ב)

למצווה זו הרבה פרטים ומעשים הקשורים במחשבה, בהרגשה, בדיבור ובמעשה המחייבים את האדם לקראת כניסתו למקדש ותוך כדי הליכתו במקדש.

בביאור מצוות מורא מקדש כותב מפנה אותנו בעל ספר החינוך למצוות בניין בית הבחירה (מצווה צ"ה) שם הוא כותב כי כל עניין המקדש הכל להכשר גופתנו. כי הגופות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן מחשבת הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות. בדרך זו הוא ממשיך לפרט כי גם כל פירוט מעשי הקרבנות, אמורים לקבוע בנפשו של המקריב את רוע החטא, וכך ימנע ממנו פעם אחרת. הוא מרחיב ומבאר את השפעת מעשי ההקרבה השונים בהזדמנויות השונות אותן דרשה התורה, והשפעתם על הנפש.

יוצא לפי דבריו כי מעבר למצוות היראה עצמה המחייבת סדרה של פעולות (כגון כניסה להר הבית רק לדבר מצווה, הליכה אחורנית מעט מעט אחרי השלמת העבודה), התורה ציוותה בזיקה למקדש כולו ובמקרה זה ביחס למזבח, ציווים מסויימים נוספים שהשורש שלהם הוא לקבוע על ידי המעשים שלנו בנפשותינו יראת המקום וחשיבותו. כך, ביחס למצווה הספציפית "שלא לפסוע על המזבח" הוא כותב שלא לנהוג קלות ראש בשום עניין, ועל ידי זהירות והקפדה זאת יצטיירו בלבנו יראת המקום וחשיבותו וכבודו הגדול.

מכאן ניתן להסיק כי יסוד זה שהנפשות והלבבות נפעלות לפי הפעולות תופס מקום מרכזי לאורך התורה כולה ובמקדש בפרט. מימד היראה, חשיבות המקום וכבודו הינם מרכזיים ועיקריים ביותר, הן במצוות ישירות כיראת מקדש והן במצוות נוספות כאיסור פסיעה על המזבח ואיסור חציבתן על ידי הברזל גזית.

טעם זה של ספר החינוך מצטרף לטעם המכילתא שהובא לפני כן המחייב "בבית א-לוהים נהלך ברגש", שנתפרש על ידי ראשונים שונים בהליכה בנחת ובחיוב זכרון העמידה לפני ה' וכו'.

לא לנהוג מנהג בזיון באבנים

דעה נוספת מובאת במכילתא:

"'אשר לא תגלה ערוותך עליו' - הרי דברים קל וחומר, ומה אם אבנים שאין בהם דעת לא לרעה ולא לטובה אמר הקב"ה לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם דין הוא שלא תנהג בו מנהג בזיון"         (בשמות כ, כג).

למרות שהאבנים דוממים ואין בהם דעת, התורה דורשת מן האדם שלא לנהוג בהם מנהג בזיון. על פי הבנה זאת, גילוי ערווה תוך כדי עליה במעלות על המזבח גורם לביזוי באבנים, כביכול לא ראוי שהאבנים, אף על פי שאין להם דעה, תהיינה חשופות לערוות האדם. כשם שלא ראוי לאבנים העומדות לשמש כחלק מבנינו של המזבח שתונף עליהם החרב השופכת דמים.

מעניין מאוד כי הקל וחומר עליו מדברת המכילתא מכוון לחברו של האדם שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם. כלומר אם נדרשת זהירות כזאת כלפי הדומם קל וחומר כלפי הבריות.

ניתן היה להעלות על הדעת שתי אפשרויות נוספות שהמכילתא לא העלתה:

• אם נדרשת כזאת זהירות כלפי הדומם אולי היא נדרשת גם כלפי עולם החי?
• בנוסף, היינו מצפים שהזהירות ביסודה תהיה כלפי שמיא כלפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, שגילוי נוכחות במקום המקדש היא הגבוהה ביותר ולכאורה הצניעות והזהירות הנדרשת הן קודם כל כלפיו.

בכל אופן המכילתא לא ציינה את שתי האפשרויות הללו.

היבט נוסף הקשור בעניין הביזיון האפשרי במקדש מופיע בגמרא בנזיר (מה.) הדנה בחובת הנזיר המפורשת בתורה:

"וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת-רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת-שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל-הָאֵשׁ אֲשֶׁר-תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים"

                                                                        (במדבר ו', יח).

כיצד יש להבין את ציווי התורה שיגלח בפתח אוהל מועד?  בתחילה אומרת הגמרא כי אין להבין את הדברים כפשוטן, וכשאמר הכתוב שיגלח פתח אוהל מועד כוונתו שיגלח על השלמים, שהם (-השלמים) נקראים פתח אוהל מועד. במידה וכך, יש להבין את הפסוק כך "וגלח הנזיר (לאחר הקרבת הקרבן שנאמר בו ושחטו) פתח אוהל מועד (היינו שלמים)" וכך הבנת הרא"ש על אתר.

הגמרא ממשיכה ושואלת: אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר או אינו אלא פתח אוהל מועד ממש", והיא עונה שאם בפועל הנזיר מגלח פתח אוהל מועד אם כן דרך בזיון הוא. רבי יאשיהו מביא ראיה לכך שאסור לגלח בפועל בפתח אוהל מועד:

"אינו צריך. הרי אמרה תורה לא תעלה במעלות על מזבחי, קל וחומר דרך בזיון".

אם לגבי עליה על המזבח, אף על פי שהכהנים לבושים מכנסים התורה הקפידה לאסור פסיעה גסה, וכדי להימנע מביזיון מועט צוותה התורה לבנות כבש, קל וחומר שהנזיר לא יגלח פתח אוהל מועד.

הרחקה מעבודה זרה

הרמב"ם במורה נבוכים כותב כך:

"הסיבה שציוונו בבניית המזבח ללא מדרגות כדי שלא תיגלה הערווה בשעה שעולים במדרגות, כוונתה להרחיק מעבודת ה' את הדרך שבה היו עובדים לעבודה זרה, כי העבודה לפעור הייתה בדרך של חשיפת הערווה ולכן גם ציווה שבבגדי הכהונה יהיו גם מכנסיים לכסות בשר ערווה (שמות כח, מב) ולא לעלות במעלות אשר לא תיגלה ערוותך עליו (שמות כ', כג)"

                                                          (ח"ג, מה).

הרמב"ם לשיטתו בכל המורה כולו, מסביר את עיקרי טעמן של המצוות כניגוד לעבודה זרה.

בדומה לכך, גם בנוגע לאיסור לבנות את המזבח גזית, מביא הרמב"ם ראשית את הטעם המופיע במכילתא כי המזבח בא להאריך חיים ואילו הברזל מקצר חיים ואינו דין שיונף המקצר על המאריך. לאחר מכן הוא כותב כי זה טעם נאה על דרך הדרש, אך הטעם האמיתי הינו שמזבחות העבודה זרה היו בנויים מאבני גזית מסותתות, ולכן ציווה אותנו הבורא שלא להדמות להם ולבנות את המזבח מטיט או מאבן טבעית בלבד.

מבחינת הרמב"ם ההקשר המיידי שלא לבנות מעלות למזבח, הינה העבודה לבעל פעור בה העבודה עצמה הייתה חשיפת הערווה וזה בדיוק מה שהתורה מבקשת למנוע במזבח.

הרב כשר בביאורו לפסוק שלנו כותב כך:

"ומצאתי מקור לדברי הרמב"ם גם בספר היובלים בראשית פג', ל-לא: 'על כן לאדם לבדו ניתן לכסות ערוותו מכל החיה והבהמה על כן ציווה בלוחות השמים על כל אשר ידעו משפט החוק לכסות ערוותם ואל יותקלו כהתגלות הגויים'. ואולי כיוון לפסוק הנ"ל שהגויים היה דרכם בעבודה זרה לגלות את ערוותם והזהירה התורה במפורש על זה. ומובא 'שעמים אחדים במזבח הקדמון כגון השומרים, היו הכהנים משרתים בפולחנם כשהם ערומים וכן הכהנים המצרים'".     (הערות אות תקע"א).

ובהמשך הוא מביא את כתב יד חמאת החמדה וכך דבריו:

"אשר לא תגלה ערותך עליו, כנגד המשחיתים המגלים את ערותן לע"ז שלהם כפעור וכערביים בבית אלהיהם שיעבודו את האבן הגזית המרובעת, ואסור עליהן להסתיר את ערותן לפניה וללבוש בגד תפור כדי לגלות ערותן כנגדה, וכן עובדי כמוש שאינם לובשים בגדים תפורים. אתה הזהר מלעשות כן כי עם קדוש אתה לה' א-להיך. ואראה שאכתוב הנה, למה אין אנחנו כורעים ומשתחווים ונופלים על אפינו בתפלה אלא שוחין מעט בתפלתנו, ומטין על צד שמאל ומתחננים. דע לך כי הם ז"ל הרחיקו עצמם ואותנו מעובדי עבודה זרה, כי יש מהם מי שמפעיר עצמו לפני פעור על ב' דרכים, אחת שיישן על חוליות השדרה שלו ויגביה רגליו למעלה כדי שתשאר הערוה כנגד הצלם ושמא יוציא מן הרעי שלו לפניו. ויש מהם מי שישב על ברכיו ויניח ראשו על הארץ ואחוריו למעלה כנגד ע"ז. ומפני זה אמר רבי' ז"ל שהגויים עובדין ע"ז [בעירום] ולפיכך נתנו לנו שיעור השחיה עד שיהיה ראשו כנגד לבו וכך ראוי לעשות".

לפי הבנה זאת, יש כאן מציאות ההפוכה בתכלית למציאות הראויה במקדש עצמו ובמזבח בפרט. אחד הביטויים המובהקים של קדושת המזבח הינה איסור גילוי הערווה בו, ההפך המוחלט מעבודות זרות כבעל פעור שייחודיותן היה גילוי הערווה כלפי האל שלהם וזאת הייתה עבודתם.

 

ייחודו של המזבח

גם במצווה זאת, בדומה לאיסור בניית המזבח בגזית, ההתייחסות הינה במפורש למזבח ולא להיכל ולקדש הקדשים. גם אם מצאנו דמיון מה בעניין "בבית א-לוהים נהלך ברגש" ביחס להליכה בעזרה, עיקר הדרישה של התורה מתייחסת למזבח דווקא. ומכאן לחשיבות העליונה של המקום המבטא יותר מכל את פעולת האדם ועבודתו את ה' שדוקא הוא, המייצג את הפניה האנושית כלפי שמים ולא את השראת השכינה האלוקית בארץ, הוא מלווה במצוות ובדרישות מיוחדות הקשורות בהיפוך של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, והן קשורות בעבודת ה', בקדושה ובשלום.